“אם קריאה של ספרי מתח היא אסקפיזם - אז מה טוב יותר בימים אלה מעלילת רצח שממוקמת במקום רחוק ושונה, במזג אוויר קריר גם בקיץ - פינלנד. נראה שחיים ברווחה יחסית, מתלבטים אם להיכנס לסאונה או לוותר היום. כל כך שקט, כל כך שלו, מסתכלים לשמים רק כדי לראות ציפורים, ולא לעקוב אחרי מסלולים של רקטות. אז למה כל כך רע להם? מדוע הם שותים כל כך הרבה? מדוע יש כל כך הרבה הרס עצמי והתנהגות מסוכנת וביזארית?
לא יודעת להשיב על חידה זו.
מכל מקום, מאריה קאליו, שבספר הראשון של להטוליינן הייתה בלשית משטרה שחוקרת רצח, היא עורכת דין מתמחה במשרד קטן בעיירה שלווה. כשהיא נתקלת בגופה של בחורה שהכירה היא נשאבת לחקירת הרצח של הבחורה הזו ולשאלות על אירועי העבר. גם הפעם תצליח לפתור את התעלומה.

הספר בסדר. קצת קשה לזכור את השמות ושמות החיבה השונים של הדמויות בספר. איכשהו נראה שבפינלנד לכל אחד יש שם חיבה ולא תמיד ברור הקשר בין שני השמות. עקרונית אפשר לוותר ולחפש עלילה מוצלחת יותר לצורך בריחה מן המציאות.”

“נניח שאתם בפינלנד וקבעתם דייט ואז אתם מקבלים SMS "ניפגש באספואיטאראנטה, לאפינלאהדנקאטו פינת קאלוואלנטייה (*)". במשך 20 דקות אתם מזינים את הכתובת לוויז ואז האפליקציה מתחילה להבהב, הסמרטפון משמיע רעשים, מעלה עשן ושובק... גם הוא לא היה יכול להתמודד עם השמות הפיניים הללו שבספר מהווים "באמפרים" בשטף הקריאה - מקומות, כתובות ושמות משפחה. למזלו של הקורא לשמות הפרטיים הבלתי אפשריים יש לרוב כינויים קצרים.

בספרה השני של להטוליינן חוקרת המשטרה מאריה קאליו הפכה להיות עו"ד, אלא שהיא ממשיכה להתנהל כחוקרת לאחר שקרובת משפחה של החבר שלה נרצחת וקרוב אחר, שהואשם ברצח, שוכר את שירותיה. כדי שתביא לשחרורו מאריה יוצאת למצוא את הרוצח ה"אמיתי". כמקובל במותחן מסוג זה יש לא מעט חשודים כשבכל שלב בעלילה חשדותיה של מאריה מופנים לחשוד אחר, עד שהיא מוצאת את הרוצח/ת.

הספר, שנכתב ב-1994, הוא מותחן ניינטיס מובהק. אין בו הקשרים חברתיים, פוליטיים או היסטוריים (סטייל נסבו) וניכר שהוא מושפע מאד מסדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" ששודרה כמה שנים לפני כן. העלילה מתרחשת בעיר קטנה וסובבת סביב משפחה ממעמד גבוה ומכריה, אנשים שלכאורה הם מכובדים אבל מתחת לפני השטח קיימים יחסים מעוותים, סטיות מיניות, בגידות, אלימות וכל אותם "מטעמים" שטווין-פיקס הצטיינה בהם (כנראה שהסופרת "חרשה" על הסדרה הזאת בוידיאו).

בסה"כ זהו מותחן טוב וזורם (למעט הבאמפרים) ואם לא מצפים ליצירה נסבואית ההנאה מובטחת.

* השמות אמיתיים מתוך הספר, אבל נמצאים בחלקים שונים של העיר”

“פינלנד היא לא ארה"ב. לא צרפת ואפילו לא גרמניה. היא בסך הכל מקום משעמם עם אנשים פשוטים, שקטים ושתויים.
לכן הניסיון של הסופרת להרעיד ולהסעיר מציאות לא קיימת, כשהיא מערבבת בחגיגה הזו תפיסות פמיניסטיות ו"תרבות נורדית" כביכול, יוצא מגוחך שלא לומר - נלעג.
לכאורה סיפור בלשי. לכאורה רצח לא פתור בעיירה רחוקה מהלסינקי המפוענח על ידי בלשית משטרה לשעבר ומתמחה במשפטים. הכל לכאורה. המציאות הפינית צועקת מכל שורה - שקט שם, שלו שם, קר שם. החיים שם נעים לאט מאד. כאמור - זו לא ארצות הברית..
אז הסיפור דלוח, ההתנהלות צפויה והפתרון הזוי.
ואם נתקעתם עם הספר בטיסה שבה כל שאר חומרי הקריאה הם בשפה זרה - אז תוכלו לסיים את הספר. בכל סיטואציה אחרת - זה לא יהיה קל...”

“גילוי נאות: קראתי רק עד עמוד 100.
ספר מומלץ בעיקר לקוראות חובבות ספרי בילוש.

הספר יצא לאור בשנת 1994, השני בסדרת רבי מכר שבמרכזה בלשית. לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, ובכלל חבל שהסופרת לא "התכתבה" עמו יותר.

הסופרת היא מפינלנד - מקום התרחשות העלילה. ציפיתי להכיר קצת את פינלנד, מנהגיה ותרבותה. אולם, עד המקום בו "פיטרתי" את ספר לא מצאתי כול ייחוד מקומי, וניתן, לכאורה, למקם את העלילה בקלות בארץ אחרת.

עם מה נשאר הקורא/ת? פתרון החידה הבלשית: מי הרוצח/ת?
לזכותה של המחברת יש לזקוף את תרשים האילן המשפחתי המכיל את מירב הדמויות בספר. לא היה לי כוח ללמוד ולהכיר את השמות המתורגמים מהשפה הפינית. פה זה לא "מלחמה ושלום".

לסיכום: לחולי "בלשיטיס" אמתיים. אולי גם לקוראות עם תודעה מגדרית.”