ביקורת ספרותית על המחוז הדרומי מאת יגאל צור

---

יש לי חיבה לקריאת "ספרי מתח ובילוש". בסדר הזה. אמנם, קראתי לא מעט ספרי מתח סקנדינבי, צרפתי, אנגלי ועוד, אך היה לי רק ברזומה רק ספר ישראלי אחד. מה לעשות, ככה יצא. לכן, שמחתי כשהוצע לי לקרוא את הספר "המחוז הדרומי", שחיבר יגאל צור.

בעיר נתיבות התרחש מקרה רצח של נערה בת 14, לא רחוק מקברו של הבבא-סאלי. הבלש, נימר בקרמן, הוא בדואי בן לאב מוסלמי ולאם יהודייה ממוצא רוסי. נימר הוא בעל מצח גבוה ואף נשרי. הוספתי את עובדה זו, כיוון שאחד הדברים החביבים עלי הם לצייר בדמיוני את מראה הדמויות. מוזר שתיאור מראהו של נימר מופיע רק במחצית הספר, ולא בתחילתו.

"במהלך החקירה הוא (נימר) חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת". זהו נושא רלבנטי, ולכן מבטיח. הסופר קושר את העלילה למקום - לחברה הישראלית שלל גווניה, ובוחר לגעת בנושאים רגישים כגון יחסי ערבים-יהודים, ההסתרה בעולם החרדי הסגור, יחס לזרים ועוד. זו בחירה קצת נועזת, כיוון שהמחבר עלול להרחיק קוראים, שאינם מעוניינים ב"תמונת מראה". לדוגמה, המחבר נוגע בגזענות כלפי מבקשי מקלט מאפריקה. הוא מתאר ברגישות עם מעט אירוניה, את מחשבותיו של אחד מהם: "עד שהגעתי לכאן לפאתי ארץ התקווה אני מת. כל הדרך הנפש שלי היתה הומיה ועכשיו חושך." משפט אשר, אולי, מזכיר לקורא, שפעם, כולנו היינו פליטים.

הבחירה בעלילה הנוגעת במתחים בחברה בישראל אמנם ייצרה עניין, אך גם נפלה למלכודת "הסטראוטיפ". למשל, שתי הדמויות של רוסיות הן חתיכות, ולא שמרניות בנוגע ליחסי מין" (אגב, יש הרבה תיאורי סקס, שבעיני לא מוסיף, ואפשר היה לוותר עליהם); הקיבוצניק האשכנזי אוהב להאזין למוסיקה קלאסית. מאידך, יש בספר רק מספר מועט של ניסיונות לניפוץ מיתוסים וסטריאוטיפים. למשל, כך מגיב הבלש נימר בקרמן על המיתוס של הבדואי הנודד: "רומנטיקה של יושבי ערים. במציאות אין יותר נוודים. הם חיים במזבלה או שהופכים את המדבר שלהם למזבלה."

לדעתי השימוש בסטריאוטיפים היה יכול להימנע, לו היה מסופר יותר לעומק על עוד דמויות. שם הספר הוא "המחוז הדרומי". אולם, הקורא לומד בעיקר על הבלש נימר בקרמן. לא מסופר הרבה על שוטרים אחרים במחוז, או דמויות אחרות. מה מניע אותם? מה חשוב להם? מה תחושותיהן? לי כקורא יש סקרנות להכיר עוד דמויות.

בתיאור הספר נכתב בין השאר "מיהו הקדוש הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות?" זהו רעיון מעניין, שחבל שלא נידון יותר לעומק.

לסיכום, מבחינת החידה הבלשית זהו ספר טוב. מבחינת תחושת המתח יש מקום לשיפור. ניתן לשפר את יצירת המתח אולי באמצעות העמקת ההכרות של הקורא עם עוד דמויות בעלילה. אם הקורא לא מכיר את הדמויות אין לו הזדהות עמן, ופחות אכפת לו מהן. הייתי מגדיר זאת כ"ספר בילוש ומתח". בסדר הזה. אמנם, לטעמי הסדר צריך להשתנות, אך עדיין נהניתי מהקריאה.

מומלץ לחובבי ספרות בילוש, שמביאה עמה מטעמי המקום.

» ביקורות נוספות של עודד
» ביקורות נוספות על המחוז הדרומי