ביקורת ספרותית על אל האבדון - ספרית פועלים # מאת אריך קסטנר

---

ספר מומלץ מאוד, לא בשל ה"חזון", אלא כיוון שהוא משובץ בהרבה תובנות (אקסיומות לדעתי) מעוררות מחשבה, כמה מהן רלבנטיות לימינו. העלילה קצת פרועה ומתרחשת בברלין, אבל זה לא חדש אצל קסטנר. האווירה הקודרת אינה מוכרת לי מספרי הילדים (בכל זאת, נכתב שנתיים לפני עליית הנאצים כביקורת חברתית).
חלק בלתי נפרד מהנאת הקריאה קשור בתרגום לעברית של אילנה המרמן, שטרחה להוסיף הערות שוליים מועילות בתחתית הדף, ולא בסוף הספר.

בגב הספר נכתב: "רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה (קסטנר) את ההידרדרות של גרמניה ואירופה אל הדיקטטורה ומלחמת העולם השנייה."
בדיעבד זה חזון. חלקי. אין התייחסות ב"חזון" לשואת היהודים. בנוסף, קסטנר אולי הקדים את השאר, אך לא היה היחיד שצפה בעיות בעתיד (למשל, סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני", 1933). נראה כי קסטנר קיבל את המחמאה, והחשיב "את ספרו כראיית הנולד על סף עלייתו של המשטר הנאצי." (עמ' 215) עם זאת, לא בטוח שגיבור ספרו, פביאן יקוב, היה שמח על-כך. “הוא תיעב את ההרגל לנער את העתיד כמו שמנערים כיסוי מיטה, ועוד יותר תיעב את הגאווה שאנשים מרגישים בדיעבד כשמתברר להם שהם ידעו משהו מראש."(עמ' 170)

הספר נכתב על רקע האבטלה הגואה בגרמניה, ותחושת ההשפלה שהתעצמה נוכח הפיצויים שהיה עליה לשלם בעקבות מלחמת העולם השנייה. רגש הלאומנות גואה, אך פביאן מסרב להצטרף ל"חגיגה". הוא שונא פטריוטים, מטומטמים, אשר יביאו חורבן על כול תושבי גרמניה, רק מפני שיש להם "כבוד עצמי של תרנגולי הודו נעלבים" שאוהבים ללכת מכות. (עמ' 193)

פביאן הוא "חמוץ", כפי שמראה הציטוט הבא, בו הוא משיב לידידו: "מרגש שאתה דואג לי ככה. אבל אני לא אומלל יותר מהתקופה הזאת שלנו. אתה רוצה לעשות אותי מאושר יותר ממנה? גם אם תיתן לי משרה של מנהל, מיליון דולר, או אישה הגונה שאוכל לאהוב, או את שלושת הדברים יחד, לא תצליח." (עמ' 51)
כיאה ל"חמוץ" גם פביאן מזהה "תהליכים": "העיר הענקית הזאת בנויה מאבן ומבחינה זו היא עדיין כמעט כמו שהייתה פעם, אבל מבחינת התושבים היא דומה מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון – העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה."
"ומה יבוא אחרי השקיעה?"
..."הטמטום, אני חושש." (עמ' 84)

נראה שלפי קסטנר, הטמטום כבר כאן. "אתמול הציע מהנדס בעיתון...להנמיך את פני הים התיכון במאתיים מטרים. ואז יתגלו שטחי קרקע גדולים, כמו לפני עידן הקרח, ואפשר יהיה ליישב אותם ולהאכיל בהם מיליוני בני אדם. וחוץ מזה, באמצעות סכרים קצרים, אפשר יהיה לבנות מסילת רכבת שתחבר בקו ישיר את ברלין עם קייפטאון! (עמ' 133)

למי ששרד עד כאן, וכדי לסיים את רשימה זו בנימה אופטימית אוסיף את המתכון לאושר בחיים: "אני אוהב את החיים...לפעמים, מרוב שמחה הייתי יכול לנשוך את קרני השמש או את הרוח שנושבת בפארקים. ואתה יודע מה הסיבה? אני חושב לעתים קרובות על המוות, ומי עושה זאת בימינו? ...אני חושב עליו כל יום, כי כל יום הוא יכול לאותת לי. ומפני שאני חושב עליו, אני אוהב את החיים." (עמ' 104)

» ביקורות נוספות של עודד
» ביקורות נוספות על אל האבדון - ספרית פועלים #