היא אורבת לנו בכל מקום ובכל זמן. כאורחת לא קרויה היא מופיעה עטויה במלבושיה השחורים ומשתלטת על רוחנו, מענה את נפשנו, מוכיחה אותנו. יש מאיתנו הנוטים ביתר קלות ליפול בשביה לעומת אחרים שנראה כי לעולם אין היא מצליחה לגעת בהם. הווידוי וההודאה בה מהווים את הבסיס המוסרי בדתות (התחנון ביהדות ואמירת Mea Culpa בנצרות אף מלווים בהכאה עצמית).
אז מי היא אותה הפייה, הבאה ממקום לא נודע וגורמת לנו לסבול? זהי האשמה. בספר זה, מנסה פרופ' שלמה קניאל להכיר לנו אותה מקרוב, לעזור לנו להבינה ובכך במידה רבה את עצמנו.
הספר מתחיל ברקע תיאורטי, בו קניאל מסביר מושגי יסוד בתחום הפסיכולוגיה (כמו emotion, affect, mood) הן מהאסכולה הדינאמית,בה התמחו פרויד או יונג למשל, והן מהתחום הקוגניטיבי – התנהגותי . הוא מתאר את מנגנון בו מתרחש הקשר בין התגובות הפיזיולוגיות לתחושות הפנימיות, מילים, מחשבות ודימויים על המצב.
" אפשר לדמות את הרגשות והמחשבות לשני סוסים המושכים עגלה, אולם כוחם לא תמיד שווה. יש פעמים בהם סוס הרגשות יותר חזק, המחשבות מועטות וחלשות ואז ישנה סכנה שההיגיון יזדנב מאחורי הרגשות והדחפים וייראה כמו קרון רכבת שמעמיד פנים שהוא הקטר. הרגש יוצר הגיון משלו, שתומך בו דוקא כאשר הרגשות העזים מחלישים את הקשר למציאות. כך לדוגמה כאשר אנחנו מרגישים אשמה היא משולבת במחשבות על הגורמים לאשמה (הזקתי לילדי ולאישתי ). פחד מטיסה מלווה במחשבה על התרסקות, מחשבות על אדם אהוב מלוות ברגש אהבה..."
קניאל מנסה להמחיש ולהדגים את הנושאים שהוא מדבר עליהם בשפה רהוטה אך נגישה, כך שכל אחד יוכל להבין ולהתחבר לנאמר. הוא מייעד את הספר גם למטפלים מקצועיים וגם כמדריך לימוד עצמי להדיוטות .
לחץ מאשמה בעוצמה גבוהה מקטין את היכולת לשליטה עצמית (משמעת פנימית) וצמצום השליטה העצמית מעלה לחץ וכך מתפתח מעגל הגברה( תגבור הדדי).
האשמה שואבת את כוחה גם מבושה ומביקורת שנמתחת עלינו מכל אותם מבקרים – מאשימים בסביבתנו. קניאל עומד על טיבם של אותם הגורמים שהם לרוב קרובים אלינו ומשמעותיים עבורנו. בגדול המבקר המטיף העושה זאת לעיתים קרובות, הוא איש בעל מורכבות קוגניטיבית נמוכה (טוב ורע, שחור – לבן), יש לו קושי לגלות גמישות חשיבה. הוא מתקשה מאוד לקבל את הסטייה מהציפיות שלו ושולל את חופש הבחירה של הזולת. בדרך כלל אנשים עם ערך עצמי מאוזן ויציב ממעטים לבקר.
הביקורת פוגעת בצורך הפסיכולוגי להיות שייכים, להיות אהובים ושיקבלו אותנו ללא תנאי.ולנו תמיד יש בחירה האם לקבל את הביקורת. ביקורת חיצונית או עצמית היא מנוע מרכזי שמייצר אשמה או בושה. היא מתחילה מבחוץ ובהדרגה הופכת לחלק מאיתנו. היא פוגעת בערך העצמי. לעיתים הילדים "יורשים" אותה ומעבירים לדורות הבאים.
קניאל מספק גם המלצות מעשיות למבקרים ומבוקרים שיכולים לשמש רבים מאיתנו בחיי היומיום כמו: מהי הדרך להעביר ביקורת נכון, כיצד אפשר לצאת ממנה מחוזקים ולצמוח.
הספר עושה שימוש בכל האמצעים האפשריים על מנת להעניק לקוראים תובנות עבודה באמצעותם הוא/ היא יוכלו להתמודד עם רגשות אשמה. יש בו משלים, אנקדוטות ואף בדיחות – אלה משפרים את חווית הקריאה מאוד, הגם שחלקם לא ממש קשורים לנושא שעל הפרק . קניאל מגדיל לעשות ומפנה אותנו גם ליצירות ספרותיות מהם נוכל לשאוב חיזוק פילוסופי לדברים, כמו למשל לספר של אסימוב "העבר מת".
ישנו גם פרק שהוא מביא לנו ניתוח למצב בו אנשים מוצאים דרך להימנע מאשמה באמצעות הצדקת מעשה פסול. לשם כך הוא מגייס בין היתר את רסקולניקוב מ'החטא ועונשו' בו הלה יוצר תפיסה מוסרית לפיה העולם מחולק לשתי קבוצות: אנשים רגילים ואנשים מיוחדים ונדירים. האנשים הרגילים תפקידם להוליד ילדים, לאכלס את העולם והם מחויבים לציית לחוק. ואילו האנשים הנדירים הם מעל החוק הרגיל, שכן הם אנשי חזון ומצעידים את העולם קדימה. לשם כך הם מוכרחים גם להרוג לפעמים. אולם התיאוריה הזו לא ממש עזרה לו, הוא מתוודה על פשעו ורק עונש שנגזר עליו גואל אותו מייסוריו. ניטשה שהושפע מדוסטויבסקי פיתח את תיאוריית מוסר האדונים מול מוסר עבדים שגם היא מופיעה בספר.
ההתמודדות עם האשמה יכולה להיות אימפולסיבית, אינטואיטיבית ושיטתית.לרוב מנגנוני האשמה אצל האדם הם אוטמטיים ואימפולסיביים. ככל שההתמודדות שיטתית יותר, כך היא יעילה יותר על פי קניאל. כמובן שאת הבסיס לשיטות אפשר למצוא בספר.
הספר עוסק לא מעט במקומה של האשמה בדת. לשם כך, מביא קניאל שפע של חומר מהמקורות כמו התלמוד, משלים למיניהם ומנתח קטעים מהתנ"ך עצמו. בכלל, מבלי להכיר את המחבר, רק מתוך הקריאה היה ברור לי כי קניאל הוא אדם דתי מאמין. כמות החומר הדתי היא רבה מאוד, לרוב הדבר רלוונטי לנושא ומרחיב אופקים, אך לפרקים ניכר כי קניאל נסחף ממש עם ההגות הרליגיוזית, כך שזה כבר גולש לתחומי ההלכה ולא התמודדות עם אשמה.
בגדול הספר מאוד עשיר במידע, תובנות טובות ומידע תיאורתי. המחבר מביא בו את מלוא נסיונו כמטפל וכמרצה. הוא מנסה להביא את הקורא למצוא דרך להפוך את האשמה לכוח מניע (אשמה חיובית). הוא מתאמץ לספק את הכלים הנכונים להתמודדות עם מרכיביה הכוללים גם בושה ונקמה. אולם הספר הוא מאוד תיאורתי וחסרו לי בו מאוד תרגילים פרקטיים ושיטות ממשיות. תובנות והגות הם מאוד מעניינים אבל יכולתם לסייע מוגבלת ולא מתאימה לרבים. אשמה היא רגש קשה ואף מהווה מרכיב מכריע בהפרעות נפשיות רבות כמו OCD או דיכאון למשל. היא יכולה למרר לאדם את החיים ובמקרים קיצוניים גם להביא לפגיעה עצמית. אף ספר אינו יכול להוות תחליף לטיפול פסיכולוגי או קוגניטיבי עבור אדם שנמצא במצוקה נפשית קשה. אולם הוא יכול לשמש כלי עזר לא רע בכל מצב. הוא כתוב היטב, כמעט ואין בו קטעים "יבשים" ובסופו של דבר אנשים רבים יכולים להסתייע בו לעזרה עצמית. ישמש גם מטפלים מקצועיים. ועל זה אפשר לומר דיינו.
אסיים בציטוט מאפיקטטוס (פילוסוף יווני מהאסכולה הסטואית שחי במאה השנייה לספירה):
"מדרכו של כסיל להאשים את זולתו בכשלונו. מי שמתחיל להחכים מאשים את עצמו ומי שמשכיל אינו מאשים איש".
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
