ביקורת ספרותית על מנוחה נכונה - ספריה לעם #290/289 מאת עמוס עוז

---

מדובר בספר מופתי לחלוטין, מן המצוינים שכתב עמוס עוז במהלך חייו, אלא שמשום מה נשכח בצל מפורסמים ממנו כגון "סיפור על אהבה וחושך" או "מיכאל שלי". הייתי אפילו מגזים וכותב "חובת קריאה לכל ישראלי", אבל אני לא מאמין בחובות קריאה ולכן אכתוב: מומלץ מומלץ מומלץ ושוב פעם מומלץ.
לספר סיפור במדינת ישראל קשה יותר מלספר סיפור, נאמר, בארה"ב. שם, אם סופר זקוק לטיפה של שמן עלילתי, להניע את גלגלי השיניים, אז בין רגע הוא מסדר שאוגדת חייזרים סגולים תנחת בטיימס סקוור ותשדוד בנק. ואם הוא סופר יצירתי אז בסוף נגלה שהחייזר הוא פיצול אישיות של הדמות הראשית, או בת דודה שלו. דוגמה קצת יותר ריאליסטית היא ספרי מתח. הסיבה שמותחנים ישראליים אינם משכנעים אותי היא ששום דבר מן המתואר בהם לא מתרחש כאן. לנו יש צרות אחרות, אבל זה פחות סקסי לכתוב על קסאמים ופיגועי דקירה. גם ז'אנר הפנטזיה הישראלי מקרטע ויש היאמרו "בקושי קיים", ובצדק. הספרות הישראלית מתקשה באסקפיזם. גבולותינו צרים מכדי להכיל פיצוצים ולוקיישנים, אלפים ובני לילית, רוצחים שכירים שהם גם נקרופילים, חלליות, נשים בלבוש מינימלי נוסח אושן שמונה שיודעות לפרוץ כספות יהלומים, כך שאין לאן לברוח אלא פנימה. זו הסיבה שרוב הקלאסיקות הישראליות דלות מבחינה עלילתית אך יורדות מתחת לעור של דמויותיהן.
"מנוחה נכונה" נכנס מתחת לעורו של יונתן ליפשיץ, אנטי־גיבור מובהק שמאס בדלות העלילתית של חיי הפרובינציה הקיבוצית ומבקש לברוח למקום בו יוכל לחוות חוויות עשירות כמו שרואים בקולנוע ולא להיות חייב כלום לאף אחד. נביא של אינדיבידואליזם בישראל הקומוניסטית של פעם. הוא מאס באנשי הקיבוץ שאומרים לו מה לעשות ומה להרגיש, ביניהם נמצאת גם רימונה אשתו, שהקשר המשולש בינה לבין יונתן לבין הבן שמעולם לא היה להם הוא אחד משיאיו הפסיכולוגיים של הספר.
אל החגיגה מצטרף גם עזריה גיטלין, בן־גילו של יונתן ואנטי־תזה מוחלטת לדמותו. עזריה, שברח מהנאצים ואף פעם לא היה חלק משום קבוצה, מתאווה בכל מעודו להיות חבר בקיבוץ. עזריה שאנחנו פוגשים בתחילת הספר מתאמץ לרצות ולשעשע את חברי הקיבוץ ככלב המקשקש בזנבו. יש לו דעות נחרצות בנוגע למפעל הציוני ולעתידו והוא משתף אותם עם כל מה שזז בסביבתו הקרובה. במהלך הספר אנחנו עדים לשינוי שמתרחש בו ככל שהוא הולך ומבין את המשמעות של חיים משותפים בקיבוץ ומתקרב, מבחינה רעיונית, אל יונתן.
הפרוזה המצוינת של עוז קורמת עור וגידים כאשר היא "מחליקה" אל תוך תודעתם של הדמויות ומתארת בהתפרצות בלתי ניתנת לעצירה של מילים ואסוציאציות את הלך רוחן. סוג של זרם תודעה, אבל קריא. אהבתי במיוחד את דמותה של רימונה, שלא רוצה בכל התחבטויות הנפש של בעלה ומפצירה בכולם שינוחו.
זהו ספר מתעתע. בתחילתו עושה רושם שעיקר עיסוקו בחיי הקיבוץ מול החיים שבחוץ, אך למעשה קבור בו רצונו ההרסני של יונתן למות, להפסיק להתקיים, להיות כמו הסלע במדבר. מכאן גם שם הספר: מנוחה נכונה. באמצעות דמותה של רימונה המוות מוקבל לפתרון כל הבעיות, ואולי (כך נדמה שהטקסט מציע) צריך ללכת בדרכה של רימונה ולהוביל חיים מתים, סטריליים ושקטים.
מומלץ כבר כתבתי?

» ביקורות נוספות של פְּסֶבְדוֹן
» ביקורות נוספות על מנוחה נכונה - ספריה לעם #290/289