“סקירה זו מהווה את הפרק השלישי במיני-סדרה שזכויותיה נמכרו זה מכבר לHBO, "פסבדון סוקר את הביבליוגרפיה של תומאס פינצ'ון". כעת אני ניגש ביראה גדולה אל הפינצ'ון האהוב עליי, המענג מכולם, Mason & Dixon.
*
מתישהו במהלך שנותיי כקורא דו-לשוני, הגעתי למסקנה הבאה: אנגלית זו שפה שפונה אל השכל, בעוד שעברית מדברת ישירות אל הלב. אני יודע, אני יודע. מסקנה לא חכמה במיוחד, נכון? ובטח שאני, דובר עברית מלידה, לא אובייקטיבי מספיק בשביל כדי לשפוט.
ובכל זאת, כך נראים לי פני הדברים. אנגלית היא שפה מדויקת, בעלת אוצר מילים מפחיד בעושרו – תמצא המילה המתאימה לכל מושג, תחושה, רעיון מדעי, אסכולה מחשבתית וכיוצא באלו דברים שקיימים בעולם. עברית, לעומתה, היא חלב דל-לקטוז. אפילו ללקטוז אין לנו מילה כחול לבן. ואם יש, אז היא לבטח שוכבת במרתפים המאובקים של האקדמיה, חסרת אב ואם, מוקפת בחברתם של מילים נשכחות, חידושים שלא חידשו דבר לאף אדם מעולם והמצאות ציוניות שקופלו ונשכחו בבוידעם. הסיבה, לדעתי, היא פשוטה. אני עומד לבצע הכללה גסה, ראו הוזהרתם: כאן בישראל אנחנו יודעים בדיוק למה אנחנו מתכוונים ולא זקוקים לעזרתו של שום מילון. אפילו חוקי הדקדוק כורעים ברך לעומתנו, דיקטטורים-אנארכיסטים רמי מעלה, ומי שיעז לתקן לנו את שם המספר, או את אותיות האית"ן – מות יומת!
יהיו כאלו שיטענו, "זילות לשונית". לא אני. האמת היא שאני דווקא אוהב את מידת החופש שיש לנו, כדוברי עברית, לעשות כרצוננו בשפתנו. אפשר ממש להרגיש איך העברית משתנה תחת גחמותינו. כך נוצר מצב שאנחנו מבינים אחד את השני בקלות רבה יותר מאשר דוברי אנגלית – שפה שהיא כל כך בינלאומית, עד שאף אחד לא באמת מדבר בה.
ולמה אני חופר על זה? מכיוון שתומאס פינצ'ון, לטעמי, הוא אחד הסופרים היחידים, שאני מכיר, אשר יודעים לעשות כרצונם בשפה האנגלית. אסתכן ואומר שהוא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, בגבורה וללא מקום להתנצלויות מיותרות. הוא יודע לדבר אל השכל, הוא יודע לדבר אל הלב, הוא יודע לדבר אל כל ששת החושים. המאפיין הזה של כתיבתו עלול לבלבל אפילו קוראים ותיקים.
ספר זה הוא פסגת הפרוזה של תומאס פינצ'ון, יחד עם Gravity's Rainbow האניגמטי, עליו ארחיב ביום אחר. סיפור עלילתו מתרחש במאה ה-17, ולכן אפשר לכנותו בטעות "רומן היסטורי". הסופר, אדם רדיקלי לכל הדעות, החליט ללכת עם הרעיון הזה עד הסוף – הוא כתב את הרומן כולו באנגלית של המאה ה-17. אבל לא באמת, כי כמו שאמרתי מקודם, פינצ'ון כותב איך שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. יצא לו סוג של פרודיה מוזרה על אנגלית ג'אורג'יאנית, שונה לחלוטין מן האנגלית שאנו מכירים כיום. התוצאה תעיף לכם את הסכך.
*
בשלב זה של הסקירה, אם עדיין נותרה בכם סבלנות, אפנה אתכם אל ערכי הוויקיפדיה הבאים:

https://en.wikipedia.org/wiki/Charles_Mason

https://en.wikipedia.org/wiki/Jeremiah_Dixon

תכירו, מייסון ודיקסון. אנשים אמיתיים שחיו במאה ה-17, בימי ראשית ארצות הברית. הם היו אסטרונומים אנגליים שנשלחו למסע באמריקה, שמה גיבורינו שרטטו על פני הכוכב את קו מייסון-דיקסון. עליו אפילו קיים ערך בעברית:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95_%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%A1%D7%95%D7%9F

יפה, יפה מאוד. אבל למה פיסה אזוטרית זו של היסטוריה אמריקנית אמורה לעניין אותנו? התשובה היא, כמובן, מכיוון שזהו ספר מרהיב.
המחקר מאחורי הספר הנ"ל עצום בהיקפו. השמועות אומרות שלקחו לפינצ'ון יותר מעשרים שנה להשלים אותו. הדמויות עצמן, ובעיקר מייסון ודיקסון, כתובות למופת ולא ישכחו מלב הקורא עם תום הקריאה. העלילה מרתקת, הבדיחות (כמו תמיד) קורעות מצחוק.
אין טעם להרחיב על סיפור המסגרת המבריק שעוטף את הספר, או על אלף ואחת הדרכים שאפשר לקרוא אותו. מי שיקרא את הספר – יקרא ויבין. פינצ'ון, כמו תמיד, מתעטף בגלימה שקופה של אמביוולנטיות.
*
הערה לסיום. לאחרונה אני מרגיש כי שיטת דירוג הכוכבים מגבילה את יכולתי להמליץ או להשמיץ ספרים, לפי הצורך כמובן. על כן, מעתה ואילך אדרג ספרים לפי סולם דירוג משל עצמי.
ציון סופי: חובת קריאה למיטיבי לכת.”