זה אחד מספריו המוקדמים של עמוס עוז. כמו בשאר ספריו התאורים המפורטים של הטבע ושל מורכבות הרגשות של גיבורי הספר מצטיינים בעושר השפה והדימויים. זאת גדולתו של עמוס עוז. אין כמו העברית שלו. גם ניכרת מאד השפעתו של ש"י עגנון על הניסוחים הארוכים והמפורטים שלו. אבל מעבר לזה התחושה שלי היתה שהספר התיישן... הנושאים שהיו פעם במרכז השיח הישראלי - כבר לא ממש רלבנטיים היום: הקיבוץ, המפלגה, הסוציאליזם, יישובי הספר, כל אלה השתנו תכלית השינוי והופכים, לדעתי, זרים למרבית הקוראים. ומעבר לכך - הדיבורים הבלתי פוסקים בעברית ארכאית - פתאום נראים מיושנים ומתארכים, ללא הצדקה מתוך עצם העלילה... מצאתי את עצמי משתעממת בחלק מהספר... בקיצור, לטעמי, ספר שלא עמד במבחן הזמן!

מדובר בספר מופתי לחלוטין, מן המצוינים שכתב עמוס עוז במהלך חייו, אלא שמשום מה נשכח בצל מפורסמים ממנו כגון "סיפור על אהבה וחושך" או "מיכאל שלי". הייתי אפילו מגזים וכותב "חובת קריאה לכל ישראלי", אבל אני לא מאמין בחובות קריאה ולכן אכתוב: מומלץ מומלץ מומלץ ושוב פעם מומלץ.
לספר סיפור במדינת ישראל קשה יותר מלספר סיפור, נאמר, בארה"ב. שם, אם סופר זקוק לטיפה של שמן עלילתי, להניע את גלגלי השיניים, אז בין רגע הוא מסדר שאוגדת חייזרים סגולים תנחת בטיימס סקוור ותשדוד בנק. ואם הוא סופר יצירתי אז בסוף נגלה שהחייזר הוא פיצול אישיות של הדמות הראשית, או בת דודה שלו. דוגמה קצת יותר ריאליסטית היא ספרי מתח. הסיבה שמותחנים ישראליים אינם משכנעים אותי היא ששום דבר מן המתואר בהם לא מתרחש כאן. לנו יש צרות אחרות, אבל זה פחות סקסי לכתוב על קסאמים ופיגועי דקירה. גם ז'אנר הפנטזיה הישראלי מקרטע ויש היאמרו "בקושי קיים", ובצדק. הספרות הישראלית מתקשה באסקפיזם. גבולותינו צרים מכדי להכיל פיצוצים ולוקיישנים, אלפים ובני לילית, רוצחים שכירים שהם גם נקרופילים, חלליות, נשים בלבוש מינימלי נוסח אושן שמונה שיודעות לפרוץ כספות יהלומים, כך שאין לאן לברוח אלא פנימה. זו הסיבה שרוב הקלאסיקות הישראליות דלות מבחינה עלילתית אך יורדות מתחת לעור של דמויותיהן.
"מנוחה נכונה" נכנס מתחת לעורו של יונתן ליפשיץ, אנטי־גיבור מובהק שמאס בדלות העלילתית של חיי הפרובינציה הקיבוצית ומבקש לברוח למקום בו יוכל לחוות חוויות עשירות כמו שרואים בקולנוע ולא להיות חייב כלום לאף אחד. נביא של אינדיבידואליזם בישראל הקומוניסטית של פעם. הוא מאס באנשי הקיבוץ שאומרים לו מה לעשות ומה להרגיש, ביניהם נמצאת גם רימונה אשתו, שהקשר המשולש בינה לבין יונתן לבין הבן שמעולם לא היה להם הוא אחד משיאיו הפסיכולוגיים של הספר.
אל החגיגה מצטרף גם עזריה גיטלין, בן־גילו של יונתן ואנטי־תזה מוחלטת לדמותו. עזריה, שברח מהנאצים ואף פעם לא היה חלק משום קבוצה, מתאווה בכל מעודו להיות חבר בקיבוץ. עזריה שאנחנו פוגשים בתחילת הספר מתאמץ לרצות ולשעשע את חברי הקיבוץ ככלב המקשקש בזנבו. יש לו דעות נחרצות בנוגע למפעל הציוני ולעתידו והוא משתף אותם עם כל מה שזז בסביבתו הקרובה. במהלך הספר אנחנו עדים לשינוי שמתרחש בו ככל שהוא הולך ומבין את המשמעות של חיים משותפים בקיבוץ ומתקרב, מבחינה רעיונית, אל יונתן.
הפרוזה המצוינת של עוז קורמת עור וגידים כאשר היא "מחליקה" אל תוך תודעתם של הדמויות ומתארת בהתפרצות בלתי ניתנת לעצירה של מילים ואסוציאציות את הלך רוחן. סוג של זרם תודעה, אבל קריא. אהבתי במיוחד את דמותה של רימונה, שלא רוצה בכל התחבטויות הנפש של בעלה ומפצירה בכולם שינוחו.
זהו ספר מתעתע. בתחילתו עושה רושם שעיקר עיסוקו בחיי הקיבוץ מול החיים שבחוץ, אך למעשה קבור בו רצונו ההרסני של יונתן למות, להפסיק להתקיים, להיות כמו הסלע במדבר. מכאן גם שם הספר: מנוחה נכונה. באמצעות דמותה של רימונה המוות מוקבל לפתרון כל הבעיות, ואולי (כך נדמה שהטקסט מציע) צריך ללכת בדרכה של רימונה ולהוביל חיים מתים, סטריליים ושקטים.
מומלץ כבר כתבתי?

אוונגרד טהור, והמונולוגים של עזריה גיטלין - זהב!

אז אחרי "סיפור על אהבה וחושך" ו"אותו הים", פתאום נתפסתי לספר הזה. אולי בזכות השם.
גם כאן כמו בקודמים שקראתי של עוז, הספר סיפק חוויה אמיתית.
הכתיבה שלו בשנות ה80 לא נופלת מהכתיבה בשנות ה90 (של אותו הים)- וגם לא מהכתיבה המבריקה של סיפור על אהבה וחושך..(שנת 2001-2002). היא שונה מאד בכמה אופנים. מטבע הדברים כל סופר מנסה לחדש. אבל יש מהמשותף לכל שלושת הספרים.
נחמד דווקא ללכת אחורה בשנים, כלומר להתחיל מספר משנות האלפיים- לספר משנות ה90 ואחר"כ השמונים..אולי אני אמשיך בכיוון הזה.
נחמד כיוון שאחרי שאתה מסיים ספר שהוא דווקא אוטוביוגרפיה זה נותן לך איזה קישור נוסף לעלילה של ספר ישן יותר של הסופר(לא שכדאי להרבות לחבר את חיו של המספר לעלילה, אבל לפעמים ניתן לעשות חיבור בין הספרים של אותו סופר).

"מנוחה נכונה" מתאר את תקופת שנות השישים המאוחרות של המדינה. הספר מתרחש בתקופה של לפני מלחמת ששת הימים אבל מצייר הלך רוח של עשור ולפעמים גם יותר.
אני לא מעוניין להכנס לפרטים מתוך גוף העלילה כי בזה תמיד יש ספויילרים שאני שונא (ואת השנוא עלייך לא תכתוב בטוקבקייך). מה שכן, אני יכול להגיד שהתהליך הפנימי שעוברות הדמויות מרתק ותמיד יש צורך לראות מה הם יעשו איתו הלאה. איך יתמדדו עם מה שעולה מתוכם ועם מה שפועל עליהם מבחוץ.

ספר מונומנטלי, מילה שלי...

בניגוד לאחרים אני לא חושבת שזהו סיפור על כניעה.
אלא סיפור על התפכחות.והבנה.
הבנה כי בסופו של תהליך מה שנשאר אלו הם הדברים הפשוטים, הקרובים, והמספקים את צורכינו, כי לכולנו, באשר אנחנו, יש בסופו של דבר אותם צרכים, ומה מעט אנו צריכים כדי לספקם.
כתוב בשפה העשירה, המרובדת והבונה עולם של עמוס עוז.
העולם של הקיבוץ, החורף הגשום (פעם היו כאלה...)בו נפתח הסיפור, החדרים הצנועים, האנשים שהיו, ובעיקר הדיאלוג הפנימי של יונתן גיבור הספר.
מדהים.
קראתי אותו כשהייתי בת 16 - עברו לא מעט שנים וכמה אלפי ספרים, אבל עדיין זה הספר שהשפיע עלי הכי הרבה מכל מה שקראתי.

זהו סיפור של כניעה. הספר מתחיל בהתנגדות של יונתן ליפשיץ לאופן שבו התנהלו חייו עד כה, ברצון שלו לעזוב, בסלידה שלו מהקיבוץ, מהאנשים בו, מהאידאולוגיה ומהערכים. סלידתו של יונתן מתבטאת בתמונות הקודרות שבהן מצטייר הקיבוץ בחורף, בהערות העוקצניות שלו, בדעותיו על אנשים. הוא לא יודע להסביר במילים את הכעס שלו. הוא מחפש תיאורים והצדקות למצבו בתוכניות הרדיו ואמירות של אנשים אחרים, אך הוא ממשיך לשתוק. מנגדו, או אולי לצידו, יש את אישתו רימונה - גם היא דמות שלא מרבה לדבר ואת רגשותיה ומחשבותיה מבטאת בצורה די אינפנטילית באמצעות סימבולים מתמונה, מספר או ממוסיקה. מסביב לשני אלו ישנן דמויות רבות שמטיבות לדבר ולהסביר את עצמן אי לכך שולטות במציאות ומעצבות אותה לפי רצונן. אחת הדמויות הללו היא אבא של יונתן, יולק, אשר מייצג את כל מה שיונתן רוצה לברוח ממנו.

יונתן בורח בסופו של דבר, אך גם חוזר - בדיוק כפי שטוענה רימונה, שראתה בתלונות שלו גחמה זמנית שהיא כמו עונות השנה, כמו מן דחף עתיק לצאת לקרב ולחזור ממנו, אך מעולם לא להתנתק ממקומו הטבעי. לפי הגישה הזו, כל המילים, ההסברים והנימוקים מתנקזים לגחמה קצרה. לפי הגישה שלה אין מקום לשינוי של המציאות, אפילו המציאות האישית של אדם. מקומו קבוע מראש והוא תמיד יחזור אליו. לגישה הזו יונתן יכל להתנגד רק אם היה לומד לדבר ולהסביר לעצמו במילים מדוע רע לו ומדוע ביקש לברוח. אך הוא לא לומד זאת. במקום, הוא נוסע למדבר, פוגש זקן רוסי הדוניסט שמטיף לו לחיות חיי נהנתנות, מבלה אצלו תקופת רענון ופורקן וחוזר לקיבוץ שלו. יותר משהוא חוזר לקיבוץ שלו, הוא חוזר לחברתן של דמויות שימשיכו לעצב את עולמו משום שהן שולטות בשפה, בעוד שיונתן ככלות הכל לא למד לעשות זאת.

משום כך זה סיפור של כניעה. אדם קם והלך - תבע חזקה על גופו הפיסי, אך את נפשו הותיר להיות רכוש של אחרים. הוא פרק את הכעס והתסכול שצבר בחיים שלא התאימו לא ולא עשו לו טוב, אך חזר אליהם לרגעים של נוחות זמנית, עד החורף הבא. אבל הספר נעצר בנקודה האופטימית של המחזוריות, כאילו עוז מנסה להשכיח מאיתנו שיונתן אומנם מצא לו מנוחה, אבל לא מצא לו פתרון.

מה שמאוד יפה בספר הזה ויחסית נדיר בספרים אחרים זה מורכבות הדמויות. הן מוצגות על שלל צדדיהן, כך שלא קיים אדם אחד שמייצג את הצדק המוחלט ואחר שמייצג את השפלות, או שלישי שחוכמתו לעולם לא מכזיבה. כל הדמויות מאוד אנושיות עד כדי כך שקל לזהות את הדובר כבר לפי השורה הראשונה במונולוג.

כתוב בצורה מבריקה. להוריד את הכובע לעמוס עוז, הוא במיטבו כאן.

היתה לי "מנוחה נכונה" אחרי הספר הזה...