סקירה זו היא הצעד השני בפרויקט האישי שלי להעמיד שורת סקירות כחול-לבן לגוף עבודתו המתעתע (בלשון המעטה) של הסופר האמריקני תומאס פינצ'ון. V הוא רומן ביכוריו, ובמובנים רבים הוא גם העוף המוזר במשפחה, שכן לפרקים הוא נושק לשלמות סיפורית, אך בו זמנית חסרה בו קוהרנטיות בסיסית, אפשר אפילו להגיד חסרה במופגן. כל ניסיון לפרוש את סיפור העלילה על ציר זמן מסודר ילך לאיבוד במבוך הדמויות, התקופות ההיסטוריות, הרפרנסים, השמות המגוחכים, בדיחות הפלוצים ובדיחות הסקס. לפחות, אני מקווה שאלו היו בדיחות. זהו רומן רחב יריעה וחוצה יבשות שמשתרע על פני יותר מחמישים שנה ומכיל בתוכו שתי מלחמות עולם, מהפכות פוליטיות, משברים דיפלומטיים, חיסולים ממוקדים ועוד כל מיני.
מרכז הכובד של הספר הוא המושג הערטילאי V, מושא חלומותיו של הרברט סטנסיל וסימן השאלה הגדול של חייו. סטנסיל הוא חוקר פרטי מטעם עצמו, מין אלתור חופשי על סם ספייד או פיליפ מרלו, ומשימתו היא למצוא את V. מה זה V? מי זה V? אולי, מי זאת V? אולי עיר ואולי אישה, אולי ציור של בוטיצ'לי, אולי הר, אולי המצאה. תשובתו של תומאס פינצ'ון לכל השאלות הללו היא פשוטה: לכו חפשו. במובן המילולי של הביטוי - לכו, חפשו. הספר עמוס ברמזים. הבעיה איתם היא שכל רמז מעלה חמישים שאלות חדשות. עכשיו לכו חפשו גם להן תשובות. הרברט סטנסיל חוקר את הגלובוס כולו, לא מותיר מאחוריו אבן שלא נהפכה.
הסיפור לא מסופר בצורה כרונולוגית, רחוק מזה. הוא מקפץ ללא הפסקה בין תקופות זמן ואוקיינוסים. לא נעים לכתוב את זה, במיוחד לא בתור חובב פינצ'ון מושבע, אבל V הוא אצבע שלישית ענקית לקורא, יותר מכל ספריו של פינצ'ון. אפילו יותר מאשרGravity's Rainbow הידוע לשמצה - בו לפחות ניתן להבין לאן פינצ'ון חותר, גם אם לא תמיד ברור מה קורה ברמת העמוד.
במקביל לבלגן מסוג א' מתפתח לו בלגן מסוג ב'. בני פרופיין, נווד חסר כישורים מיוחדים, חוזר לניו יורק עיר מולדתו. בני הוא הומלס ולכן תלוי בטוב לבם של אחרים (אבל בעיקר בטוב לבן של אחרות). בתור חצי יהודי, הוא מתואר כשלומיאל מוחלט, שנמצא בסכסוך תמידי עם עולם החפצים הדוממים. בקצרה, זה אומר שכל צמיג שהוא בועט בו יחזור בסיבוב לנקום את נקמתו. בני מבוהל עד מוות מן העולם המתועש והמכני המקיף אותו, עד כדי כך שאפילו את האנשים בסביבתו הוא תופש כחפצים דוממים. זוהי תפיסת עולם קודרת, אך ניתן להבין אותה באורן של שנות החמישים המאוחרות, תקופה שבה המין האנושי (ובמיוחד במטרופולין כניו יורק) השיג עושר חומרי חסר תקדים היסטורי, כעשר שנים לאחר סיומה של מלחמת עולם שאיימה לחסל את המערב. פינצ'ון משחק על הניגוד בין הדומם לבין החי לאורך כל הספר, ומעלה תהיות כגון:
האם הרברט סטנסיל, שהקדיש את חייו למציאת V, הוא יותר אדם או יותר מכונה? האם תנועה שקולה לחיים? האם ניתן למצוא משמעות במסע חסר משמעות?
ומהצד השני:
האם בני פרופיין, שלא הקדיש את חייו לכלום ולא מסוגל ליצור קשר משמעותי אמיתי עם אף אדם, הוא טרגדיה עלובה או שמא עיניו פקוחות? האם הבדידות שהוא חש היא יותר תירוץ או יותר סיבה?
במהלך הספר בני פרופיין מוצא את עצמו מצטרף לשורותיה של חבורה בשם The Sick Crew (איך מתרגמים? הצעות יתקבלו בברכה). החבורה מרבה להפיג את שעמומה בהשתכרות עד קהות חושים, ביצירת אומנות ממוצעת, במסיבות מופקרות ובדיונים פסאודו-פילוסופיים ממושכים. אנטרופיה היא מושג שחוזר על עצמו בספרים נוספים של פינצ'ון, אבל כאן היא בולטת במיוחד. פינצ'ון שואל את המושג מעולם הפיזיקה ומלביש אותו על מדעי החברה. זה קצת מסובך, אבל אנסה להסביר בכל זאת:
שמעתם פעם על מות החום של היקום? מתישהו, בעתיד הרחוק, יגיע היקום לשיווי משקל תרמודינמי. זה אומר שהכל יהיה דומם ומת ויישאר ככה לנצח. מעודד, נכון? אז כזה דבר, רק בחברה האנושית. במות החום של היקום, האנטרופיה (מידת אי הסדר של המערכת, היקום לצורך העניין) הינה מקסימלית. פרופיין וחבריו הם ביטוי לחברה כאוטית שאיבדה משמעות, בדרכה אל אנטרופיה מקסימלית.
*אני לא פיזיקאי, כך שבהחלט יכול להיות שהפסקה האחרונה היא ערמה של שטויות.
החשודה הראשית בספר לזהותה של V היא ויקטוריה וורן. כל מה שידוע לקוראים אודותיה מסופר מנקודת מבטו של סנטסיל, אשר מרבה לעוות את המידע ולהשתמש בדמיון כדי לכסות על פערים. למעשה, לא ברור אם ויקטוריה אכן קיימת. היא מרבה לצוץ ולשוב בנקודות משבר פוליטיות והיסטוריות. סיפורה מתחיל בתקרית פשודה ב1898 ומסתיים במלטה, בסוף מלחמת העולם השנייה. במהלך הסיפור V נשבת בעולם הריגול הבינלאומי, מאבדת את זהותה והופכת לאישה מכנית – את איבריה החיים היא מחליפה בפרוטזות, חיקויים נוצצים, עצמים זרים.
V היא, אם כך, התגלמותו אנושית של העולם הדומם. פינצ'ון לא משרטט קווים לדמותה ולאורך הספר כולו היא נותרת אניגמה – מנגנון מכני ונטול נשמה. קל לשכוח שקיומה מוטל בספק. האם הקוראים, שמחפשים באובססיביות את הפתרון לחידת זהותה, אינם זהים בעליבותם לסטנסיל?
לקראת סוף הספר, שני קווי העלילה הראשיים מתחברים אבל החידה לא נפתרת. פינצ'ון לא מרחם על קוראיו. לפרקים הספר מרגיש כמו חזון אחרית הימים. לפרקים הוא קורע מצחוק. איך אפשר לדרג ספר שבקושי אפשר להבין? V הוא מעבר לכוכבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![האחים קרמאזוב [מהדורת 2011 - שני כרכים]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers95/955804.jpg)
