ביקורת ספרותית על הזעקה של אוסף 49 מאת תומס פינצ'ון
ספר מעולה

---

בהקדמתו לאוסף הסיפורים הקצרים Slow Learner כותב הסופר תומאס פינצ'ון: "הסיפור הבא שכתבתי היה 'הזעקה של אוסף 49' [...] ובו נראה כי שכחתי את כל מה שחשבתי שכבר למדתי עד אז". תרגום חופשי, כמובן: Slow Learner מעולם לא תורגם לעברית, כמו גם שאר ספריו של פינצ'ון מלבד 'הזעקה', שזכתה אי שם ב-2006 לתרגום עברי. איני יודע לעמוד על טיבו, מכיוון שגם את 'הזעקה' בגרסתה העברית קשה עד בלתי אפשרי להשיג בימים אלו, ומי יודע מתי תשוב לקשט את חנויות הספרים. על כן, הביקורת הבאה תעסוק בגרסת המקור, שנקראת The Crying of Lot 49 ומקשטת את חנויות הספרים הבינלאומיות מאז שנת 1966.
בשלב זה של הביקורת חלקכם יתהו מי הוא אותו תומאס פינצ'ון שאני מבלבל עליו את השכל. אז אני אנסה לעשות טיפה סדר: תומאס פינצ'ון לא רוצה שתדעו עליו כלום. כלום זה לשון המעטה. התמונה היחידה שלו נלקחה בשנות החמישים של המאה שעברה, ומאז הוא מתחמק במקצועיות מרשימה מצלמי פפרצי וכתבים צמאי דם. הוא לא מתראיין, אין לו טור שבועי בעתון, ואפילו כשזכה בשנת 1974 בפרס האמריקני הארצי לספרות (ניסיון די עלוב, לטעמי, לחשוף אותו לעיני הציבור), נעדר במופגן מהטקס ושלח את הסטנדאפיסט אירווין קורי לקבל בשמו את הגביע ולשאת דברים. עד כדי כך כלום הוא רוצה שתדעו עליו. ההקדמה ל-Slow Learner פורסמה בשנות השמונים, במהלכן של שבע עשרה שנות שתיקה מוחלטת מצדו של פינצ'ון, שחזר לפרסם רומנים בתחילת שנות התשעים והצליח לסחוט עוד כמה יצירות מופת עבות־כרס מתוך ידיו המקלידות. זו גם הפעם היחידה בהיסטוריה שפינצ'ון פונה באופן ישיר לקוראיו ומכיר בקיומם.
יותר מהכל, ההקדמה הזאת מבלבלת אותי. היא כתובה כמו שרק פינצ'ון יודע לכתוב, מתובלת בהומור הפינצ'וני שמאפיין את ספריו, אבל במובנים מסוימים היא גם אניגמטית ובלתי ניתנת לפענוח. פינצ'ון מתייחס בה לסיפוריו המוקדמים, שנאספו לראשונה ב-Slow Learner ונכתבו לפני פרסום הרומן הראשון שלו. הוא מטנף עליהם ומצביע בלי בושה על כל חטאיהם ועוונותיהם. כאן אני ופינצ'ון בדעה אחת – הסיפורים באוסף לא משהו. אבל אז, לקראת סוף ההקדמה, מופיע המשפט שמחרפן אותי מאז קראתיו לראשונה:
"הסיפור הבא שכתבתי היה 'הזעקה של אוסף 49', ששווק כ'רומן', ובו נראה כי שכחתי את כל מה שחשבתי שכבר למדתי עד אז".
השאלה המתבקשת היא: מה?
'הזעקה של אוסף 49', על אף אורכה הצנוע (כמאה וחמישים עמודים), היא לא פחות מיצירת מופת ספרותית. חייבים לקרוא כדי להאמין. זהו סיפור בן שישה פרקים, קומפקטי ביותר ביחס לשאר יצירותיו של פינצ'ון (כאשר הארוכה בהן עומדת על אלף ומאתיים עמודים בפונט דחוס), שנכנס מתחת לעור ומסעיר את החושים. כן, את החושים עצמם – הפרוזה של פינצ'ון מתקשרת באופן בלתי אמצעי עם הקורא, עד כדי כך שהמילים לא רק נקראות אלא גם נשמעות ומדיפות ריח.
קשה להסביר מה בדיוק קורה בספר מכיוון שעלילתו, כמו שאר עלילותיו של פינצ'ון, מעורפלת באופן מכוון. היא עמוסה בהזיות, קונספירציות, התקפי פרנויה וגרוטסקה. אבל אני אנסה בכל זאת.
אדיפה מאס, גיבורת הספר והקורבן התורן, הופכת לאחראית על עזבונו של בן זוגה לשעבר, פירס אינוורריטי, טייקון מנוח. הצורך למיין את נכסיו הרבים מוביל אותה במורד מדרון תלול וחסר רחמים. מילות המפתח כאן הן קונספירציה, מזימה, תכנית. אדיפה שוקעת בעולם תת קרקעי שעד אותו יום לא ידעה על קיומו, העולם שבשולי החברה, ובו קיימות שתי אפשרויות בלבד: או שכל הרמזים מובילים אל פתרון בלתי נמנע, או שהעלילה כולה פרי דמיונה של אדיפה. התשובה אינה חד משמעית. אפילו לא קרוב לזה. פינצ'ון אינו מרחם על קוראיו וכתיבתו פעמים רבות קשה להבנה. הוא מרבה להטיח רפרנסים תרבותיים מעורפלים בפניו של הקורא ולכתוב באריכות על מושגים מדעיים זרים לחלוטין לאדם הממוצע. זו כתיבה שהיא כמעט שואו-אוף מוחלט, אלמלא הייתה עד כדי כך גאונית וחד פעמית.
בין היתר, ניתן למצוא בספר: אנשים עם שמות מטופשים, משחקי סקס תמוהים, מחזה יעקוביני בעל מסרים תת-הכרתיים, תיאורים ארוכים ועוצרי נשימה של כל מה שקיים בעולם, ההמצאות ששוברות את חוקי התרמודינמיקה, שירים חסרי היגיון, חרדה, תחושות רדיפה.
שני הפרקים האחרונים הם כיתת אומן בגראנד פינאלה. לא ארחיב במילים על מנת שלא לפגוע בחוויית הקריאה. אכתוב בקיצור: אלו הם כמה עשרות עמודים מן המטלטלים שקראתי, עמודים שחולפים בשקיקה מהולה בבלבול כבד, וגדושים בניסים ספרותיים, תובנות עגומות, נבואות זעם ורגעי צמרמורת. רצוי שכל סופר ישאף לסיים את ספריו באותה עוצמה בה מסתיימת 'הזעקה של אוסף 49'.
מומלץ בחום לכל הפרנואידים! יש להיעזר במילון אוקספורד עבה ובשבעה עשר כרכי בריטניקה לנוער.

» ביקורות נוספות של פְּסֶבְדוֹן
» ביקורות נוספות על הזעקה של אוסף 49