וואו, וואו, וואו, וואו. כמעט בכל עמוד שקראתי בספר הזה, התעגלו השפתיים שלי מעצמן לעוד "וואו" אחד. הנה ספר שאני משאיר לעצמי, ולכל מי שאוכל להמליץ לו, ולילדיי שיגדלו. ספר שצריך לקרוא. אולי רבע מהדפים שלו מקופלים בקצותיהם, סימן בשבילי, שלכאן צריך עוד לחזור.
איט שיט, קן פולט. לך תחפש את החברים שלך, עם הרומנים למשרתות שכתבת בחסות מלחמת העולם השניה. למה צריך לבדות משהו, כשההיסטוריה היא חומר הגלם המופרע, המופרך, האכזרי והעגום ביותר שניתן להעלות על הדעת? היא אינה נזקקת להתחלה או לסוף הגיוניים, לא מצייתת לחוקים של תסריט, בניית סיפור, וגיבורים ובוגדים נקלעים אליה בעל כרחם תוך שהיא מהתלת בגורלם כמו רוח בעלים יבשים שנשרו, באי התחשבות כה סוררת בחוקי הסתברות מתימטיים, חישובי זוויות, אווירודינמיקה ופיזיקה.
לורן בינה, סופר צרפתי צעיר (מבוגר ממני בשנה, לעזאזל), שזה ספר הביכורים שלו (un-fucking-believable) משאיר ספרי היסטוריה/שואה/ביוגרפיה אחרים לאכול אבק, שכן הוא זונח את כל שיטות הפעולה, האמצעים הספרותיים והז'אנרים הקיימים בסוגי היצירה האלה, וממציא משהו חדש. לגמרי. מין יצור כלאיים מבריק העושה בסיפור כבתוך שלו, נצמד להיסטוריה אך אינו מנסה לרתום אליה את הסיפור בכוח, מפשיט בנחישות מוחלטת אך בעדינות פציפיסטית כל גרם שומן "ספרותי" שאינו ניתן לאישוש, כמו מה חשב הגיבור ברגע מסויים, מה אמר לאהובתו כשישב אצלה בחדר ב-26 במאי ומה השיבה לו, ומותיר ביצירתו אך ורק את העובדות או את הניחושים המושכלים בלבד, שלא רק שאינם משעממים פתאום ללא האיפור המוגזם שסופרים אחרים נוהגים לקשט בו את ספריהם על מנת לתת להם נפח או לצייר ביתר דיוק את המהלכים הנפשיים של גיבוריהם - אלא להיפך - בוהקים בעירומם כמו שירת א-קאפלה מדוייקת ומרטיטה ללא צורך בכלי הנגינה האחרים. או במילותיו של בינה עצמו:"כולם חושבים שזה תקין לפברק את המציאות בשביל לנפח תסריט או לשוות קוהורנטיות למהלכים שעושה דמות, שהקריירה האמיתית שלה היתה מן הסתם רצופה יותר מדי תקלות מקריות ולא הרות גורל "די הצורך". בגלל אנשים כאלה, שמסלפים מקדמת דנא את האמת ההיסטורית כדי לקדם את הטענות שלהם, חבר וותיק היה מסוגל להשתומם בתום לב ולומר לי "באמת? לא המצאת את זה?" - לא! זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות להמציא את הנאציזם?".
בינה לועג בסרקאזם גלוי לכל הפלצנים שמעזים להכניס מחשבות לראשי גיבוריהם, ובייחוד לאלה שעושים זאת בדרך כה רבת פאתוס, עד שרובנו, שמורגלים כל כך בזייפנות השגורה הזו, היינו חושבים שזה טבעי לחלוטין, ולא מתעכבים על כך לרגע. בינה מצליח ביכולת בורחסית ממש להכניס את עצמו ולכתוב סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ועדיין הוא מודע למגבלותיו. הוא כותב בכנות ובפירוט על נסיונו לכתוב סיפור, סיפורה של ההתנקשות שבצעו שני צנחנים צ'כוסלובקים, יוזף גבצ'יק ויאן קוביש, במאי 1942 באחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהנהגה הנאצית - הפרוטקטור מטעם הרייך השלישי בצ'כיה, האיש המסוכן ביותר ברייך, החיה הבלונדינית, התליין מפראג, ריינהרט היידריך. על הדרך, הוא מתחקה על עקבותיהן ההולכות ומיטשטשות של כל הגורמים בסיפור המרתק הזה, ומנסה להבין איך כל הדברים, הגדולים והקטנים, הובילו ליום הבהיר ההוא, עם המרצדס השחורה שעקבה אחרי חוט גורלה המתלפף, בסיבוב של הולשוביצה בפראג, שם המתינו להיידריך בלב הולם שני המתנקשים.
הוא כותב:"זה מאבק אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא אמור להיות. כל הבליל הזה של דמויות, אירועים ותאריכים, ההסתעפות האינסופית של הקשרים הסיבתיים, והאנשים האלה, האנשים האמיתיים האלה שאכן היו, עם החיים, הפעולות, המחשבות של כל אחד מהם, שאני רק מרפרף קלות על כנף בגדם... אני נחבט שוב ושוב כנגד קיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתפשט, בלי שיחדל אף פעם, תמיד גבוה יותר, תמיד סבוך יותר, הקיסוס מרפה הידיים של הסיבתיות".
בינה נאבק בין הרצון האובססיבי שלו לנסות ולפצח בדיוק מה היה שם, מה קרה, מי היה היידריך ומי היו גבצ'יק וקוביש, לבין ההבנה כי באיזשהו מקום הוא צריך להניח את הגבול בין מה שרלוונטי לבין מה שכבר לא כל כך. הוא מותיר בצד את מערכת היחסים של היידריך עם אשתו ואת הנשפים אליהם הוזמנו, כי זה נראה לו פשוט אידיוטי, והוא כותב זאת בפירוש בדרכו הישירה והייחודית, שחותכת את הבולשיט החוצה כדי להותיר אך ורק את מה שחשוב, אבל זאת לעתים בכאב ההבנה שיש עוד ועוד סיפורים שהוא חייב להשאיר מאחוריו, של גיבורים לא פחותים ושל אירועים אמנם חשובים, אך שנותרו מחוץ למעגל הגיר אותו שרטט סביב למרצדס השחורה ההיא בפראג.

אני יודע כמה דברים על מלחמת העולם השנייה, ועל השואה. אבל אם תרשו לי ווידוי קטן - לא ידעתי על הסיפור הזה עם היידריך. למזלי, ואולי למזלו של העולם, דאגו קוביש וגבצ'יק להסיר את האבצס שנקרא היידריך מעל פניו של העולם, ובכך אולי חסכו את הנזק העצום שהיה עלול להוסיף האיש היעיל והמצמרר הזה, על מעשיו המחליאים עוד לפני שמת. לא תיארתי לעצמי שהיידריך היה מיועד לגדולות, אולי יותר מכל אחד המנוולים שהיו אז בצמרת הנאצית, ואפילו דובר בו כמי שיירש את היטלר בבוא הזמן. שהוא היה זה ש"גילה" וקידם את אייכמן, והגה יחד איתו את הפיתרון הסופי. הספר הזה הריץ אותי לאינטרנט מאה פעמים כדי לבדוק, איך הוא נראה, הרוצח המתועב הזה. ואיך נראו גבצ'יק וקוביש, ואיך נראתה לידה בארובה, מאהבתו היפה של גבלס, וגיליתי שלגבלס היו שישה ילדים בלונדיניים ומקסימים, שבאחד במאי, יום לאחר התאבדותו של היטלר בבונקר, הורעלו ששת הילדים ע"י הוריהם שהתאבדו גם הם מיד אחר כך. וראיתי עוד כמה סרטים בצבע על אדולף היטלר שמשחק עם כלבים ומתבדח עם פעוטות, כפי שצילמה אותו באהבה אין גבול אווה בראון. והתמונות האלה רצות לי בראש, הלוך, וחזור, ומהמחשבות שהן מובילות איתן, של איך אפשר, ומה עושים, ואיזה מזל, ומה יהיה.

"כשאני צופה בחדשות, כשאני קורא עיתון, כשאני פוגש אנשים, כשאני מתרועע עם חברים ומכרים, כשאני רואה איך כל אחד נאבק ומתגלגל כמיטב יכולתו בנפתולי האבסורד של החיים, אני אומר לעצמי שהעולם מגוחך, ומרגש ואכזר. זה נכון פחות או יותר גם לגבי הספר הזה. הסיפור אכזר, והגיבורים מרגשים ואני מגוחך... הגולם לא שב להגן על העיר, לא על היהודים וגם לא על הצ'כים. איש הברזל, מאובן בתוך הקללה עתיקת היומין שלו, לא זע אף הוא כשהם פתחו את טרייזנשטט, כשהרגו את האנשים, כשחמסו, התעמרו, עינו, שלחו למחנות, ירו, המיתו בגז והשמידו בני אדם בכל דרך אפשרית. כשגבצ'יק וקוביש הופיעו כבר היה מאוחר מדי. האסון היה כבר כאן, והיה זמן רק לנקמה."

אני רוצה לדבר על כריכה, או נכון יותר על ה'אוזן' האחורית שלה, שם, תקעה ההוצאה - אני מקווה שלא במזיד - את תמונתו של המחבר לורן בינה. כי אם הייתה לי הפרעה אחת במהלך הסנפת 320 העמודים הללו אל תוך הריאות, זו הייתה התמונה הזו. האצבע הייתה תקועה שם, וכמעט בסוף כל דף מצאתי את עצמי מתבונן בה, מנסה להבין את התופעה, את המוח שמאחורי המוח של HHHH.

הסתכלתי בתמונה הזאת, או מדויק יותר, היא הסתכלה בי. שום דבר שם לא הסגיר מוח, וודאי שלא שאר רוח. פרצוף צרפתי, שלא לומר צח'פתי, של בן טובים שסיים אוניברסיטה בהצטיינות, אבל במקצוע טכני ומשעמם כמו מנהל עסקים ומתמטיקה. כיום, אני קורא בפניו, הוא נשוי פלוס 1.7, עובד קשה כפקיד חרוץ, המוצא זמן לקריאת מגזיני גברים רק בסופי שבוע. ההוא שם באוזן, המשיך להביט באדישות. בגדול, אין לו זמן אלי. הוא כותב, ועוד איך כותב. אתם יודעים מה, הוא אפילו מוכן להכניס אותך לקליניקה ולראות בעצמך איך הוא כותב.

אז זהו, עכשיו אין מנוס, חייבים לעשות משהו שהצרפתי הזה לא עשה בכל הספר: להזדקק לקלישאה. התחושה של 'זבוב על הקיר'. של שני עיניים ירוקות מציצות בהשתאות, ושל שני מיחושים קדמיים המתחככים זה בזה בחוסר אימון. רק בשקט, שלא להפריע את הכתיבה הזו. כתיבה אני אומר, צריך למצוא מילה חדשה שעדיין לא השתמשו בה. ומכיוון שאין לי, אני נכנע, כתיבה. ועוד איזו כתיבה.

הדימוי הכי קרוב שינסה להסביר משהו מהתחושה של הקריאה בספר הזה, עובר דרך החדר של מוצרט. הוא יושב שם עם שיער מפודר, אצבעות ארוכות, ופסנתר. לידו, ממש על אותו ספסל שחור, יושב ילד מגודל, שמבקש בעילגות "היי דוֹד, אולי אתה מלמד אותי כיצד מלחינים שיר". הדוד מתנער, מעוות פנים במבוכה, ולבסוף הוא נכנע. "נו טוףףף". הוא מרים את המכסה, שולח אצבעות ומתחיל להשתעשע. "הנה אתה רואה?, ככה. ככה מלחינים. זה בכלל לא בעיה, רק כאן צריך לעלות, ואז טוויסט חדש. עוד תרצה למעלה. סי. לה. מי. פה. אתה מבין? פשוט מאוד". מאוד.

את המבט של המתלמד הזה, המנסה לעקוב אחרי מחול האצבעות הווירטואוזי הזה, תקעתי בפרצופו של לורן בינה. 320 דף, שהוא מגלה בפני את כל התהליך, את כל סוד היצירה, ואני רק הולך ונבוך. מדי פעם, הוא מסתובב באכזריות, ומשתף אותי. הנה-הנה, אתה רואה. כאן, בדיוק כאן, אפשר קצת לטרחן בפרטים. עוד עמוד אחד בדיוק, זה כבר אסור. ואז, פשוט נפתיע עם נתון חדש. מיד אחריו, נעתיק. אתה רואה?

אז כן אדון צרפתי. 320 עמודים ניסית ללמד אותי. בסופם למדתי הרבה דברים. למדתי שאין עונג בלי קנאה עצומה. ולמדתי שגם אחרי עשרות ספרי שואה, עוד אפשר לקרוא משהו שיפיל אותי לגמרי, שירחיב את תודעתי, ויגרום לי להשתוקק לעוד ספר שלך. ובלי לדבר אני יודע שיקח לי עוד הרבה-הרבה זמן עד שאשפוט על פי מראה עיניים. כזאת תחושה של אין-אונים כבר לא חשתי מזמן.

האסוציאציה שלי לספר הזה היא יצירת ה"מזרקה" של דושאן.
האם הסגנון והכתיבה הם מקוריים וראשונים/ייחודיים מסוגם? – בהחלט.
האם סגנון הכתיבה הופך את הקריאה למעניינת/נעימה יותר לקריאה ואת היצירה ל"טובה/יותר"? – בעיניי ממש לא, ההיפך, ולפי לא מעט תגובות אחרות גם בעיניי אחרים.
הנושא חשוב ומעניין וכל ספר שמזכיר לנו את מה שקרה ומי היו האנשים שהנהיגו את הרוע האולטימטיבי שידעה האנושות הוא ראוי. בוודאי כשמדובר בסיפור על התנגדות, שהיתה נדירה יחסית (לפחות באומץ שבמעשה כמו שמתואר בסיפור זה ובהשלכות שלו). גם לכתיבה שהופכת את זה לממשי (למשל הוספת דיאלוגים בדיוניים או סמי-בדיוניים, תיאורים של סיטואציות שיכולים להיות נכונים באותה מידה שלא ועוד) ולא כוללת רק תיאורים היסטוריים יבשים יש בהחלט ערך מוסף. אפשר היה להישאר ברובד הזה (ע"ע "הביתה" של אסף ענברי). התוספות של האישי של המחבר, מה שקרה לו בתהליך הכתיבה ועוד בעיניי לא בהכרח עושות חסד לספר ולסיפור כשהן "מתמזגות" עם הסיפור ופוגעות ברצף ובקוהרנטיות של הסיפור.

פעם, לפני סימניה הייתי קורא באופן מסודר יחסית, ספרות מקור, משהו מתורגם ומשהו בשפת המקור (בתנאי ששפת המקור היא אנגלית), כמו כן, הקפדתי לקרוא פעמיים בשנה ספרים שקשורים למלחת העולם השניה ולשואה. מאז שהתחלתי את מסעי בעולם "סימניה" אני כבר לא קורא באופן מסודר, ומדלג מספר לספר כשאני מתבסס על ההמלצות של חברים יקרים באתר, חברים שכבר למדתי שטעמם דומה לטעמי. למרות שהאופן בו אני משוטט בעולם המילה הכתובה השתנה, אני עדיין מקפיד לקרוא פעמיים בשנה ספרים שעוסקים במלחמת העולם השניה. אל הספר HHhH לא הגעתי דרך אתר סימניה, וזו גם הסיבה שחשוב לי לכתוב את הביקורת הזו, כדי שחבריי היקרים פה לא יפספסו חלילה את הפנינה הזו.
בדרך לצו 8 האחרון (עמוד ענן) עצרתי בצומת ספרים ולקחתי רבעיה, מהארבע במאה, מי יודע כמה זמן פנוי ישאיר המבצע לחייל הפשוט, אי אפשר להתפס לא מוכנים. הספר HHhH היה הרביעי- כשלא מצאתי משהו אחר להשלים רבעיה. בחרתי מודה בגלל הכריכה (אני יודע don’t judge a book by its cover). בכריכה אב ובנו מהגב מביטים השמימה, בשני צנחנים בשמיים מועננים... כל התמונה בשחור לבן פרט לחופת המצנחים.
אגב, שלשום קניתי את הספר כמתנה לאחותי, 2 בשורות: האחת הוא כבר לא בארבע במאה השניה תמונת הכריכה השתנתה- וכעת היא הרבה פחות שווה. מספיק רקע ניגש לבקורת (כנראה אני חושש להתחיל במלאכה ולכן דוחה ודוחה...)
לורן בינה סופר צרפתי צעיר (גדול ממני בשנתיים) כתב ספר ביקורים מופתי. נושא הספר הוא סיפור ההתנקשות של שני צנחנים (ממוצא צ'כי שהתאמנו באנגליה ומשם נשלחו), בריינהרד היידריך.
קווים לדמותו של היידריך: מספר 2 של הימלר (יש שקראו לו המוח של הימלר, וזה גם משמעות השם של הספר: בגרמנית 4 ה H מיצגות את המילים "הידריך הוא המוח של הימלר"- עובד גם בעיברית מסתבר). הידריך הוא גם ראש הגיסטאפו, הוגה ומתכנן הפיתרון הסופי, הוא זה שמינה את אייכמן לביצוע. היידריך היה ידוע בכינוי הקצב מפרג\החיה הבלונדינית ועוד. הוא יזם ורקח את פרעות ליל הבדולח, ועוד ועוד ועוד.... הבנתם את התמונה.
בספר מלווה לורן בינה את התקדמותו של היידריך במעלה סולם הדרגות של הרייך, תוך מעבר אמין ככל הניתן בנקודות ציון חשובות בתקופה. הספר כתוב בצורה מאוד מיוחדת כאשר הסופר מתעכב על דברים שכתב על מנת לברר את אמינותם והאוטנטיות שלהם, החל בעובדות הסטוריות וכלה בדיאלוגים. הקורא יכול לדעת מתי הוא קורא עובדות ומתי הוא קורא פרשנות של הסופר לרוח הדברים שמצוייה בעובדות.
לורן בינה, יודע לכתוב היסטוריה בצורה מעניין, לכתוב סצנת אקשן באופן עוצר נשימה ולא מנסה להסתיר את אהבתו הרבה לצנחנים המתנקשים.
כשאני קורא ספר כזה אני חושב שנושא מלחמת העולם השניה לא מטופל מספיק (למרות שנכתבו אלפי ספרים) מיספר הסיפורים ששזורים לארוך כל סיפור שכל אחד מהם יכול להיות נושא לספר שלם הוא אין סופי.
ציטוט: "אלה שמתו מתו, ואין להם צורך שנכתיר להם כתרים. רק בשבילנו החיים, הדבר הזה הוא בעל משמעות. בזיכרון אין שום תועלת לאלה שהוא חולק להם כבוד, אלא הוא מסייע למי שמסתייע בו. איתו אני בונה את עצמי ובעזרתו אני מנחם את עצמי".
במאמר מוסגר, לא רק שלורן בינה הוא סופר מחונן, שספר הביכורים שלו גורם לך להבין שמעולם לא תוכל לכתוב כך, הוא גם חתיך הורס...(יש תמונה בצד הפנימי של הכריכה, גם במהדורה החדשה בדקתי).
בדרך כלל אני ממליץ עם הסתייגות, כאן ברצוני להמליץ בפה מלא בלי כל הסתייגות:
אנא קראו את הספר הוא חשוב ויפה, מרגש ומלמד.

כשהייתי בכיתה ז', הייתי צריך, כמו כל ילד אחר בשכבת גילי, לכתוב עבודת שורשים. באותה העת גם דבק בי הכינוי 'העצלן'. ובצדק, הייתי אז עצלן מאוד. (לדוגמא: העדפתי לשכב במיטה ,להסתכל על התקרה ולספור את האבק, במקום לקום מהמיטה, להסתכל על הרצפה ולנקות את האבק). לכן, לא פלא איפוא שכששמעתי שאני צריך לכתוב עבודת שורשים באורך של יותר מ-30 עמודים, נפל עליי יאוש גדול מאין כמותו.
אז מה עשיתי? פשוט מאוד, עשיתי את מה שמישהו אחר כנראה היה עושה אם הוא היה במצבי: לקחתי את עבודת השורשים של אחותי הגדולה עם ה-100 הגדול שמתנוסס בדיוק מעל שמה, והתחלתי להעתיק.
לא עבר הרבה זמן, ואחותי המלשנית והמעצבנת תפסה אותי על חם, והלשינה עליי לאמא.
בערב שלאחר מכן, אמא שלי קראה לי לשיחה. בשיחה, היא הפנתה לעברי את האצבע הגדולה והמאשימה שלה מול העיניים שלי, ואמרה משהו כזה: "אתה כבר לא ילד, זשל"ב. אתה נער בוגר, וכדאי לך לשכוח מכל ההתפנקויות האלו שלך. מעכשיו, אני מצפה ממך שתתנהג כמו נער בוגר, ותתחיל לכתוב עבודת שורשים חדשה משלך ולא את עבודת השורשים של אחותך הגדולה. אחותך לא התעצלה כשנתנו לה את המשימה. מאיפה באמת נראה לך, באה העבודה שהיא עשתה? מאחותה הגדולה שמעולם לא הייתה לה? לא, היא עשתה את זה לבדה. לגמרי לבדה. אולי עם קצת עזרה ממני, וזה הכל. ולכן, אני מבקשת בפעם האחרונה שתתחיל כבר לכתוב את העבודה הזאת. ופחות מ-100 אני לא מקבלת, שומע אותי?"
נו, הייתה לי ברירה? לא, לא הייתה לי. הקשבתי לאמא והתחלתי לכתוב את העבודה הזאת. ולא, בלי הרבה חשק.
במהלך רוב העבודה, אמי ישבה לידי ואמרה לי מה לכתוב. בין היתר, היא סיפרה לי על ילדותה, על ילדותו של אבי, על איך הם נפגשו וגם את תולדות חייהם של שאר בני משפחתי. ובנוסף, גם הפגישה אותי לראשונה עם אילן היוחסין שלנו.
כל זה היה יכול להיות נורא מעניין ללא ספק, אלמלא העובדה שהייתי באותו זמן סופר-עצבני ולחוץ בזמן ומת כבר לסיים את העבודה ה'מזורגגת' הזו.
"סבתא רבא שלי עבדה במפעל לייצור נשקים במהלך מלחמת העולם השנייה...סבא רבא שלי היה פרטיזן... ברוסיה, אמי הייתה מורה לספרות רוסית, ללשון ולהבעה...דוד שלי מצד אמא, היה חוליגן ולמד בפנימיה...החופש הגדול ברוסיה נמשך שלושה חודשים....נו, מה עוד? נו,מה עכשיו? מה עוד לכתוב?" שאלתי בעצבנות את אמי, שנראה היה כאילו היא לא ממהרת לשום מקום והיא לגמרי בשאנטי שלה, תוך כדי שהיא מכתיבה לי ואני מקליד את מה שהיא מכתיבה לי, במחשב.
ככה נמשך בעצם רוב התהליך של הכתיבה. בעצבנות, וברצון שכל זה ייגמר. ברצון שהכל כבר יהיה מאחורי, ושאני אוכל לחזור להסתכל ולראות איך האבק גדל לו על התקרה.
אני זוכר אפילו את הרגע הזה, את הרגע הנוראי הזה, שגיליתי שבטעות נמחקה לי חלק מהעבודה, ממש לפני הסוף, כשכבר עמדתי להגיש אותה. וואי, וואי, איך בכיתי. אני זוכר את הרגע הזה במדוייק. אני זוכר איך שפשוט נשכבתי על הרצפה וייללתי במשך שעות כמו איזה ילד קטן שלא נותנים לו סוכריה. בזמן שיכולתי להתנהג בצורה בוגרת יותר, לקום מהרצפה, לשבת שעה קלה ליד המחשב, לתקן את הנזק ואז לשכוח מהכל, (כי אין מה לעשות, דברים כאלו קורים) פשוט המשכתי לצרוח וליילל שם על הרצפה הקרה במשך שעה או אפילו יותר ולבזבז את הזמן, הקצר גם ככה, שאין לי.
כשאני מסתכל עכשיו, בעיניים בוגרות יותר, על מה שקרה, אני מבין פתאום איזה אידיוט הייתי. אבל מה לעשות שאז, כשהייתי בכיתה ז', כל מה שעניין אותי זה רק ה-100 העגול, שלמרבה ההפתעה ואיכשהו באופן הכי לא הגיוני שיש וכנגד כל הסיכויים, התנוסס מעל שמי בעבודת השורשים שלי?

***

לורן בינה חקר כל אבן ואבן וכל גרגר חול שניקר בדרכו, חרש כל ספר וספר על השואה שהוא הצליח למצוא, עשה מרתון היסטרי של סרטים על מלחמת העולם השנייה, נכנס לתוך כנסיות עתיקות ובדק אם יש שם משהו (ולא משנה מה) שיצדיק את מה שקרה שם לפני 70 שנה, חקר כל איש ואיש שהוא היה יכול למצוא (ואפילו יצר קשרים עם כמה בחורות יפהפיות על הדרך)- וכל זה רק בשביל שהספר הזה, שאני כותב עליו כעת ביקורת, ייצא לאור.
אף מילה שלי לא תוכל לתאר כמה כבוד אני רוחש לאדם הזה. כי באמת, איך אפשר שלא לרחוש כבוד לבן אדם חרוץ ביותר שנותן את כל כולו ואת כל הנשמה שלו, בשביל כמה דפים?
כשאני מסתכל על לורן בינה, ומשווה אותו אליי, בתקופה ה'נפלאה' הזאת שבה הייתי בכיתה ז', ההבדלים בינינו ניכרים היטב. והכל לטובתו:
*דבר ראשון: הוא חרוץ- אני עצלן.
*דבר שני: הוא כתב ספר באורך של 320 עמודים בלי אף תמונה, ואילו אני כתבתי רק 30 עמודים מסכנים עם מלא מלא תמונות, תוכן עניינים וגם שער.
*דבר שלישי: ממני ביקשו לכתוב את העבודה. מלורן בינה אף אחד לא ביקש שהוא יכתוב את הספר, זו הייתה לגמרי ההחלטה שלו.
*ודבר רביעי ואחרון: אני בכיתי, התלוננתי, צעקתי, קיטרתי ובעיקר סבלתי. והוא, לעומת זאת, מהרושם שקיבלתי ממנו דרך הספר, נראה כאילו הוא אפילו פעם אחת לא פצה פה או התלונן, בכל דרך שהיא. אני אפילו ארחיק לכת ואומר שהיו כמה רגעים במהלך הקריאה שבהם הרגשתי, דרך המילים שלו, שהוא באמת נהנה לאורך כל הדרך, גם ברגעים הקשים והמפרכים מכל שהוא עבר במהלך המסע הארוך הזה שנקרא 'כתיבה'.
אז עכשיו, בפעם המאה, אני שוב מוריד את הכובע (שאין לי) בפני דמות המופת הזאת שקוראים לה 'לורן בינה'.

ועכשיו לספר עצמו- מה שלורן בינה עושה בספר, זה מדהים. לא רק שהוא מספר לנו, הקוראים, את ההיסטוריה, אלא שהוא כותב אותה בצורה שלו ובמילים שלו.
מה כבר הוא לא עושה? הכל הוא עושה, הלורן בינה הזה: הוא משכתב את ההיסטוריה מחדש, הוא מצרף לספר דיאלוגיים בידיוניים שלאף אחד אין את ההוכחה שהם באמת נאמרו אבל כשהם נכתבים בספר של לורן בינה אז זה נראה הכי אמיתי שיש, הוא משתף אותנו כמעט בכל עמוד ואחרי כמעט כל פסיק ופסיק בלבטיו האישיים, (מה לכתוב עכשיו, מה לכתוב אחר כך, האם כדאי לוותר על קטע כלשהו- חשוב ככל שיהיה- ו"להוריד אותו מהעריכה" מאיזושהי סיבה שלא תהיה, והאם הקטע הזה- שנראה ממש לא חשוב ולא קשור לשום דבר- באמת לא כזה חשוב כמו שהוא נראה או שהוא פרט חשוב מאוד בסיפור ושכן חייבים לציין אותו, וכ'ו) ולמרות הכל, ההיסטוריה נראית אמיתית יותר מתמיד.

בין לבין, הספר עוקב גם ריינהרד היידריך, יד ימינו של הרייך והמתכנן הסופי של השואה, החל מהילדות הנוראה שלו ושבה הוא סבל מאינספור התעללויות, עד הרגע של ההתנקשות בכנסיה, וגם על יאן קוביש הצ'כי ויוזף גבצ'יק הסלובקי שנשלחו לבצע את ההתנקשות.

קשה לי להגיד יותר ממה שאמרתי עכשיו, על הספר. אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות. צריך לקרוא את הספר, ולהיות שם עמוק עמוק בין הדפים, בכדי להבין.
הספר כתוב מצויין, הרעיון שלו הוא מבין הרעיונות המקוריים והייחודיים שיכולים להיות לספר, והכי חשוב: נראה בבירור שהושקע בספר הזה הרבה מאמץ, וגם אהבה רבה.


אבל (וכאן מגיע האבל) כמו שהספר לא פשוט לכתיבה, כך גם הוא לא פשוט לקריאה. צריך בשבילו הרבה סבלנות. היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי בהם מעט עומס של ידע, תאריכים היסטוריים, שמות מסובכים ובלתי פשוטים לקריאה. והבנתי, שלמרות כל האהבה והכבוד שיש לי כלפי לורן בינה, הספר הזה הוא לא הצלחת שלי. או במילים פשוטות יותר: הרגשתי שזה לא משהו שאני בדרך כלל אוהב לקרוא.
אז אחרי מאה עמודים שבהם אני ולורן בינה בילינו יחדיו בסמטאות חשוכות וכנסיות עתיקות, צפינו יחד בסרטי שואה וקראנו ביחד ספרים רבים על הנושא- החלטתי שזהו זה, ושנינו נפרדנו בחיוך.

אבל מה שכן, אני ממליץ לכולכם ולכל מי שיש לו מספיק סבלנות כדי לצלוח את הספר הזה עד סופו, לקרוא את HHhH :)

***

נ.ב- מכל הביקורות שכתבתי עד עכשיו ב'סימניה', אני חושב שזו הביקורת שהשקעתי בה הכי הרבה מאמצים, והביקורת שהיה לי הכי קשה לכתוב. בררתי כל מילה ומילה, כתבתי ואז מחקתי ואז שוב כתבתי ואז שוב מחקתי, כדי שיתקבל התוצר שאתם רואים כרגע.
אז אל תשכחו לפרגן. גם אם אתם לא הכי מתחברים.

אני מתה על הסטוריה, חובבת ספרות שואה – מה צריך יותר מזה כדי לאהוב את הספר הזה?
אז זהו, שצריך טיפה יותר.

היה לי קשה מאד לנסח ביקורת לספר הזה. הוא סיבך אותי קצת. לקח לי שבעה ימים תמימים לקרוא אותו, דבר דיי נדיר אצלי. קשה לי אפילו להסביר למה.

אולי ילך לי בהמחשות:
מכירים את האנשים האלה שתמיד כשמדברים איתם בנייד לא מצליחים לשמוע טוב? או כי המכשיר שלהם דפוק, או כי הם נמצאים במקום בלי קליטה. בכל מקרה – יש כל הזמן קטיעות בשיחה. וזה מעצבן, כי הם יכולים להיות אנשים מעניינים שכיף לדבר איתם.
זה מה שהרגשתי לאורך כל הספר הזה.
קראתי על הספר הזה כמה ביקורות טובות, ובאופן כללי אני חובבת ספרות שואה - אז ברור שאחפש אותו בספריה. ואמצא. (זה כבר לא כזה ברור)
מה שאומר שהגעתי עם ציפיות גבוהות - שזכו להגשמה, אבל.

יש בכתיבה של בינה משהו מאד אישי וחביב, בכלל כל הסגנון הזה שנראה לי ייחודי לו – מין הכלאה מקורית בין כתיבה אישית לעניינית - מקסים בעיני.
כל הרעיון הזה, של לכתוב ספר שואה שלא מתרחש בין אושוויץ לטרבלינקה או במאורת הזאבים – מקורי גם הוא. גם הדמות שעליה הוא בחר לבסס את הספר – היידריך – לא כל כך צפויה.

ועכשיו נגיע לאבל:
אבל היה לי קשה להתרכז. לא יודעת למה. אולי כי המשפטים ארוכים הרבה יותר מידי. אולי כי יש לו יותר מידי סוגריים, (לא יכולה להאשים אותו, גמני חובבת סוגריימים) אולי כי הוא לא מתנסח מספיק ברור, אולי אני סתומה קצת, אולי בכלל זאת אשמת התרגום - אחת מהסיבות הנ"ל או חמישתן גם יחד גרמו לי להרגיש כל הזמן קטיעות, כאילו אני צריכה לחזור אחורה ולקרוא שוב. ושוב. ושוב.
מתישהו לקראת הסוף הכתיבה נעשית קולחת יותר. אבל עדיין, יש כאן פספוס מטורף של ספר מעולה. היו צריכים לערוך אותו עוד טיפה עד לתוצאה מושלמת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בינה כותב בקשר לאבא של היידריך:
"אני לא יודע למה ברונו, האב, היה אנטישמי. לעומת זאת אני דווקא יודע שהוא נחשב לאדם מצחיק מאד. אמרו עליו שהבדיחות שלו היו מצחיקות מכדי שלא יהיה יהודי."
ידעתי שלהומור היהודי יש מקום נכבד, אבל לא ידעתי שזה עד כדי כך מפורסם. זה גרם לי לחשוב קצת על העובדה הזאת.

לדעתי זה אחת מהיכולות המיוחדות שלנו כיהודים: ההומור. בלעדיו לא ברור איך הכניסו אותנו בערך שש מאות פעם למטחנת בשר, הוציאו, הכניסו שוב, ועדיין אנחנו חיים, קיימים, והכי חשוב - צוחקים.
זה מה ששמר עלינו עם הראש מעל המים. הצחוק. הבדיחות.
קחו דוגמא דיי טריה: מי לא זוכר את השיר הפופולרי (יותר נכון בובולרי) מהקיץ, מהמלחמה האחרונה: "תקוף תעשה ביגועים" שכתבו ברוב כישרון, חבורת ערבים?
אני מניחה שהם דיי התכוונו להעליב אותנו. לצפות שנלך לפינה ונבכה. אופס, זה לא קרה. תוך כמה שעות קמו הישראלים ויצרו לו מיליון גרסאות כיסוי: החל מ"קוף תעשה שיעורים" עבור דרך גרסה ווקאלית, ורק אתמול שמעתי את "לכה דודי" במנגינה הנ''ל. מקורי, אין ספק.
זה הכוח שלנו, כיהודים: לצחוק. להביא אותה בהפוכה. אחרת אין לנו סיכוי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הכתיבה של בינה מתעוררת לחיים ונעשית צבעונית ועירנית רק בקטעי השיא של הסיפור. ברגעים האלה שהוא אמור לעצור לנו את הנשימה (את שלי הוא הצליח לא רע) הוא מצליח, לא יודעת אם בכוונה או בטעות – לגרום לי לצחקק.

"בשתים עשרה ורבע בולע פרנק את הרוק ומטלפן להיטלר. כמצופה, הפיהרר לא מרוצה כלל ועיקר... מצידו השני של הקו, לשם שינוי, נשמעות שאגות. הצעקות ההיטלראיות יכולות להתחלק לשניים: מחד גיסא, אותו אספסוף שלכלבים שנקרא העם הצ'כי עוד ישלם ביוקר על החוצפה שלו. מאידך, איך ייתכן שהיידריך היה מסוגל להיות טיפש כל כך ולהפגין רשלנות נפשעת כזאת, כן, נפשעת! זה פשוט מאד, צריך תיכף ומיד:
1. להוציא להורג 10,00 צ'כים.
2. להבטיח 1,000,000 רייכסמרק לכל מי שיסייע למעצר הפושעים.
היטלר תמיד היה איש של מספרים. ואם אפשר – של מספרים עגולים."

אם לא היה מדובר באיש קטן, דוחה, חייתי, מעוות וחולני, זה היה מצחיק נורא.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אני אוהבת ספרים אינטליגנטיים. כאלה שגורמים לי לחשוב עליהם עוד כמה ימים הלאה, לצפות בסרטים שקשורים לנושא (אתם חייבים לראות את "מבצע וולקירי" ואת "הנפילה" דחוף.) והכי הכי – כאלה שגורמים לי לחפש ערכים בויקיפדיה בעקבותיהם. הספר הזה עשה זאת מצוין.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אז ברור שאחרי כל קיטוריי על הקטיעות בכתיבה, אני ממליצה על הספר הזה בלב שלם ונלהב. (ארבעה וחצי כוכבים, לשם הדיוק. חצי כוכב ירד על הקטיעות.)
פשוט צריך להקדיש לו קצת יותר זמן וריכוז כדי להינות ממנו. וכדאי גם לקרוא אותו פעם נוספת אחרי שמסיימים, כדי להבין את כל הקצוות.

נ.ב. היה ממש כיף לגלות בגב הספר ציטוט מסימנייה!!

שני אתגרים עמדו לנגד עיניי בבואי לכתוב סקירה על הספר ה-אין מילים לתאר- הזה :
1. נכתבו עליו, גם פה וגם במקומות אחרים, סקירות-ביקורות כל כך איכותיות ומקיפות, שלא ברור מה עוד ניתן לחדש...
2. סיימתי אותו זה מכבר ובפעם הראשונה בחיי אני מתקשה לתאר את תחושותיי במילים. זה כל כך ספר טוב, ששם התואר 'טוב' עושה לו עוול גדול. זה מעבר לטוב, מעבר לחמישה כוכבים מקסימום שניתן להעניק פה, מעבר לכל מוסכמה ובעיקר מעבר לכל מה שפגשתי עד היום. אני לא ממש תולעת ספרים נפילית, אבל אני קורא לא מעט וזה - זה היה משהו אחר. שונה. חדש. מרענן. מאלף. פרס גונקור היוקרתי לרומן ביכורים ב-2010, בשנה שבה מישל וולבק גרף את הפרס המרכזי עם "המפה והטריטוריה". חברה טובה.

החלטה ראשונה ומושכלת שקיבלתי בהקשרו של הספר הזה, אחרי מבול ההמלצות, היא להזמינו בשפת המקור. סוף סוף אוכל, אחרי כל השנים הללו, לבחון את כושר הזיכרון שלי בדקדוק צרפתי מורכב (איזו שפה ! ואני אובייקטיבי. עלק) ובעיקר לעשות אח"כ דאווינים על אלמונים ברשת. אמת, אני קורא ומבין צרפתית כשפת אם, אבל יצא ככה קצת במקרה, שבשנים האחרונות לא חציתי יותר מדיי פעמים את הרף של ספרי קומיקס ומגזינים מקצועיים או כאלה העוסקים בספורט ובאקטואליה. קיצר, הפעלתי את כל כישורי 'מציאת-מציאות באינטרנט' שלי עד שהגעתי לחנות צרפתית הממוקמת בברלין (!) והמוכרת ממנו און-ליין עותקים משומשים אך במצב טוב עם אחריות ומחיר כולל משלוח סביר. כזה שלא מחייב למשכן כלייה. הסיפור המלא יכול היה להשתלב יפה כפרק בספר -אפשר היה תיאורטית לשלוח בקשה ללורן בינה בתירוץ של "כתיבת נספחים"- אז אני מתקצר לכם פה משמעותית. רק אציין שבצרפת, מקובל שספר מסוים יוצא במספר פורמטים, בטח החל מההוצאה השנייה שלו ובהנחה שמכר במספרים נאים - בד"כ בפורמט Poche ("כיס"), בפורמט Broche (יענו "חוברת", למרות שהעובי לא מסתדר) ובכריכה קשה. אני הלכתי על ה'ברושה', 22 אירו במקור, 14 אירו לסחבק ונסגר הסיפור תוך כמה ימים.

הספר הוא -שוב, איך לומר בדיוק ?- הכלאה מודעת לעצמה בין תיעוד הסטורי מרתק ובין אוטוביוגראפיה של המחבר, הכותב במקביל על עצמו, משפחתו, אהבותיו ומשתדל לקשר בין שלל האנקדוטות האישיות שלו, ובין התקדמותו במחקרו לקראת כתיבת הספר במקביל אליהן ובין (!) נסיקתו של ריינהארדט היידריך, "הקצב מפראג", לצמרת המרצחים הנאציים, תוך ניסיון אמיתי (של בינה) למנוע ממישהו מהקוראים לחשוב בטעות שגיבור הספר הוא אכן גיבור. אולי 'גיבור' במובן של דמות מרכזית אבל זה המקסימום. והנוסחה המורכבת-מסובכת הזו עובדת למרות הכל וברור, ככה בפינה, שנעשתה פה עבודת עריכה טיטאנית, שאחרת קריאת הספר הייתה מתדרדרת לפיאסקו בנוסח מפגשי הסטודנטים לספרות עם "יוליסס" של ג'ויס, עליהם הם מתבכניינים אח"כ בסימניה... כך למשל, בסביבות עמוד 100 בגרסת המקור, בינה מספר שאהובתו נטאשה אכן נטשה אותו, כי הגזים לדעתה עם טירוף-התחקיר שלו, עד כי לא התייצב לחתונתה של אחותה (!). "היא כינתה אותי חרא קטן" הוא אומר. ומהבדידות שהוא חש באותם ימים הוא עובר לתיאור הבדידות והסכנה שחש היידריך בעת שניסה להעליל על מפקד הוורמאכט וכמעט שילם על כך בכסאו, אולי בחייו. איך אומרים 'מורבידי' בעברית ?...

אני מדגיש שזה לא ספר שואה. ולא ספר הסטורי. ולא רומן. ולא אוטוביוגראפיה. ולא הגיגים על ענייני דיומא. זה פשוט הכל. הכל. וזה כתוב כל כך מאלף (מעלף !) שאתה לא יכול שלא לתהות איך הוא עשה את זה, הבינה המניאק הזה, כולה בן שלושים ומשהו ועוד בספר הראשון שלו... מה, אתה מין גאון-אימים-פריקי כזה בנוסח איינשטיין שמוציא לשון אדומה בפוסטרים של אנדי וורהול ?! כנראה שכן. ואף מילה הפעם על התרגום לעברית, מה לעשות, למרות שאם כל מי שקרא אותו בשפת משה רבנו הרגיש כמוני, ישמצב שנעשתה פה עבודה נאמנה. בצרפתית זה משוגע : ריצה תזזיתית בין התנסחויות 'גבוהות' ובין שפת סלנג נמוכה, כמו כינויו של היידריך הצעיר 'בתואר' Quetard, שפירושו בצרפתית הוא, פלוס-מינוס, "זה ששם את איברו בכל מקום ללא אבחנה"... לא שאיכפת לי מהיידריך, יישרף בגיהנום לנצח, רק נותן דוגמה. בשורה התחתונה וכאמור : ענק.

גרסון, תביא לי עוד מזה בבקשה ! זריז !

השמות יוזף ולצ'יק, יאן קוביש ויוזף גבצ'יק ודאי אינם אומרים לרובכם דבר וחצי דבר. גם בשם העיירה לידיצה שעל יד פראג אתם נתקלים פה לראשונה. על היידריך אולי שמעתם, אבל אני מסופק אם יש לכם שמץ של מושג מה היה חלקו או יותר נכון כמה היה חלקו במכונת ההשמדה הנאצית. הידעתם למשל שהוא היה הרוח החיה והוגה הרעיון של הפתרון הסופי ? הידעתם כי בשדרה הבכירה של הפיקוד הנאצי הוא נחשב לארכי פושע מספר אחד. הידעתם שכונה הקצב מפראג, התליין, והמפלצת הבלונדינית. הידעתם שיועד להיות יורשו של היטלר בבוא הזמן. את כל התשובות לשאלות אלה ואחרות תמצאו בספרו המופלא של לורן בּינֶה HHhH . זהו רומן היסטורי שלא לומר מסמך דוקומנטרי מרתק נדיר וכתוב ביד אומן . בּינֶה ממציא פה ז’אנר חדש של כתיבה שבו הוא משתף את הקורא בהתלבטויותיו לגבי מה ראוי ומה לא ראוי להכתב. מדוע כתב כך ולא אחרת ? האם בדה משהו מליבו ? איזה תחקיר ערך ? איזה ספרים קרא? איזה סרטים ראה? ולהשלמת הפאזל באיזה מוזאונים אתרים ומקומות ביקר בכדי לשקף את חקר האמת.
מן הסתם אתם חושבים שזהו ספר לימוד דידקטי, קשה לעיכול, עמוס בפרטים ותאריכים, וגובה מאמץ יתר? אז זהו שלא. זהו ספר קל, הנקרא בגמיעה, עשוי פרקים קצרים, מתומצת וממוקד בעיקר, וחותר לאמת בלי כל הבולשיט שמסביב. זהו ספר שבא לסגור לרובנו חור בהשכלה באחד הפרקים הכואבים, השפלים והמזוויעים שהמין האנושי ידע משחר ההיסטוריה. ובמיוחד זהו ספר המוקדש לשלושת גיבוריו שהזכרתי בפתיח, אשר התנקשו בצורר ושילמו על כך בחייהם, ולזכר תושבי לידיצה שחוסלו כפעולת ענישה , והעיירה עצמה שנמחקה מעל פני האדמה.
ספר חובה !

שני צנחנים צ'כים במלחמת העולם השניה - גבצ'יק וקוביש - נשלחים לחסל את הגנרל הנאצי היידריך - שנחשב לנאצי המסוכן מכולם.
הסופר הצרפתי - לורן בינה - מסתובב באירופה בשנות ה 2000, אוסף פרטים על ההתנקשות הנ"ל, ומתלבט איך יגולל את סיפורה.
האם יביע הרבה את דעתו, או שישאיר את עצמו מחוץ לסיפור. האם ישים בפיהם של גיבוריו ציטוטים דרמטיים, או ישמור על דיוק היסטורי.
תוך כדי שהוא מספר בפרטי פרטים את סיפורו של "מבצע אנתרופואיד" (שמו המקורי של הספר ששונה בגלל שיקולים מסחריים) מספר בינה גם על תהליך הכתיבה, ההתלבטויות, ספרים אחרים שנכתבו על המבצע, ספרי היסטוריה בכלל ועוד.
אפשר לומר שלורן בינה הוא האתגר קרת של הספור ההיסטורי, כי הכל בספר מתגלגל בצורה פשוטה וזורמת. ובסה"כ הסיפור הוא מעניין ומהווה ריענון לצורה המקובלת לכתוב ספר היסטורי.