כשהייתי בכיתה ז', הייתי צריך, כמו כל ילד אחר בשכבת גילי, לכתוב עבודת שורשים. באותה העת גם דבק בי הכינוי 'העצלן'. ובצדק, הייתי אז עצלן מאוד. (לדוגמא: העדפתי לשכב במיטה ,להסתכל על התקרה ולספור את האבק, במקום לקום מהמיטה, להסתכל על הרצפה ולנקות את האבק). לכן, לא פלא איפוא שכששמעתי שאני צריך לכתוב עבודת שורשים באורך של יותר מ-30 עמודים, נפל עליי יאוש גדול מאין כמותו.
אז מה עשיתי? פשוט מאוד, עשיתי את מה שמישהו אחר כנראה היה עושה אם הוא היה במצבי: לקחתי את עבודת השורשים של אחותי הגדולה עם ה-100 הגדול שמתנוסס בדיוק מעל שמה, והתחלתי להעתיק.
לא עבר הרבה זמן, ואחותי המלשנית והמעצבנת תפסה אותי על חם, והלשינה עליי לאמא.
בערב שלאחר מכן, אמא שלי קראה לי לשיחה. בשיחה, היא הפנתה לעברי את האצבע הגדולה והמאשימה שלה מול העיניים שלי, ואמרה משהו כזה: "אתה כבר לא ילד, זשל"ב. אתה נער בוגר, וכדאי לך לשכוח מכל ההתפנקויות האלו שלך. מעכשיו, אני מצפה ממך שתתנהג כמו נער בוגר, ותתחיל לכתוב עבודת שורשים חדשה משלך ולא את עבודת השורשים של אחותך הגדולה. אחותך לא התעצלה כשנתנו לה את המשימה. מאיפה באמת נראה לך, באה העבודה שהיא עשתה? מאחותה הגדולה שמעולם לא הייתה לה? לא, היא עשתה את זה לבדה. לגמרי לבדה. אולי עם קצת עזרה ממני, וזה הכל. ולכן, אני מבקשת בפעם האחרונה שתתחיל כבר לכתוב את העבודה הזאת. ופחות מ-100 אני לא מקבלת, שומע אותי?"
נו, הייתה לי ברירה? לא, לא הייתה לי. הקשבתי לאמא והתחלתי לכתוב את העבודה הזאת. ולא, בלי הרבה חשק.
במהלך רוב העבודה, אמי ישבה לידי ואמרה לי מה לכתוב. בין היתר, היא סיפרה לי על ילדותה, על ילדותו של אבי, על איך הם נפגשו וגם את תולדות חייהם של שאר בני משפחתי. ובנוסף, גם הפגישה אותי לראשונה עם אילן היוחסין שלנו.
כל זה היה יכול להיות נורא מעניין ללא ספק, אלמלא העובדה שהייתי באותו זמן סופר-עצבני ולחוץ בזמן ומת כבר לסיים את העבודה ה'מזורגגת' הזו.
"סבתא רבא שלי עבדה במפעל לייצור נשקים במהלך מלחמת העולם השנייה...סבא רבא שלי היה פרטיזן... ברוסיה, אמי הייתה מורה לספרות רוסית, ללשון ולהבעה...דוד שלי מצד אמא, היה חוליגן ולמד בפנימיה...החופש הגדול ברוסיה נמשך שלושה חודשים....נו, מה עוד? נו,מה עכשיו? מה עוד לכתוב?" שאלתי בעצבנות את אמי, שנראה היה כאילו היא לא ממהרת לשום מקום והיא לגמרי בשאנטי שלה, תוך כדי שהיא מכתיבה לי ואני מקליד את מה שהיא מכתיבה לי, במחשב.
ככה נמשך בעצם רוב התהליך של הכתיבה. בעצבנות, וברצון שכל זה ייגמר. ברצון שהכל כבר יהיה מאחורי, ושאני אוכל לחזור להסתכל ולראות איך האבק גדל לו על התקרה.
אני זוכר אפילו את הרגע הזה, את הרגע הנוראי הזה, שגיליתי שבטעות נמחקה לי חלק מהעבודה, ממש לפני הסוף, כשכבר עמדתי להגיש אותה. וואי, וואי, איך בכיתי. אני זוכר את הרגע הזה במדוייק. אני זוכר איך שפשוט נשכבתי על הרצפה וייללתי במשך שעות כמו איזה ילד קטן שלא נותנים לו סוכריה. בזמן שיכולתי להתנהג בצורה בוגרת יותר, לקום מהרצפה, לשבת שעה קלה ליד המחשב, לתקן את הנזק ואז לשכוח מהכל, (כי אין מה לעשות, דברים כאלו קורים) פשוט המשכתי לצרוח וליילל שם על הרצפה הקרה במשך שעה או אפילו יותר ולבזבז את הזמן, הקצר גם ככה, שאין לי.
כשאני מסתכל עכשיו, בעיניים בוגרות יותר, על מה שקרה, אני מבין פתאום איזה אידיוט הייתי. אבל מה לעשות שאז, כשהייתי בכיתה ז', כל מה שעניין אותי זה רק ה-100 העגול, שלמרבה ההפתעה ואיכשהו באופן הכי לא הגיוני שיש וכנגד כל הסיכויים, התנוסס מעל שמי בעבודת השורשים שלי?
***
לורן בינה חקר כל אבן ואבן וכל גרגר חול שניקר בדרכו, חרש כל ספר וספר על השואה שהוא הצליח למצוא, עשה מרתון היסטרי של סרטים על מלחמת העולם השנייה, נכנס לתוך כנסיות עתיקות ובדק אם יש שם משהו (ולא משנה מה) שיצדיק את מה שקרה שם לפני 70 שנה, חקר כל איש ואיש שהוא היה יכול למצוא (ואפילו יצר קשרים עם כמה בחורות יפהפיות על הדרך)- וכל זה רק בשביל שהספר הזה, שאני כותב עליו כעת ביקורת, ייצא לאור.
אף מילה שלי לא תוכל לתאר כמה כבוד אני רוחש לאדם הזה. כי באמת, איך אפשר שלא לרחוש כבוד לבן אדם חרוץ ביותר שנותן את כל כולו ואת כל הנשמה שלו, בשביל כמה דפים?
כשאני מסתכל על לורן בינה, ומשווה אותו אליי, בתקופה ה'נפלאה' הזאת שבה הייתי בכיתה ז', ההבדלים בינינו ניכרים היטב. והכל לטובתו:
*דבר ראשון: הוא חרוץ- אני עצלן.
*דבר שני: הוא כתב ספר באורך של 320 עמודים בלי אף תמונה, ואילו אני כתבתי רק 30 עמודים מסכנים עם מלא מלא תמונות, תוכן עניינים וגם שער.
*דבר שלישי: ממני ביקשו לכתוב את העבודה. מלורן בינה אף אחד לא ביקש שהוא יכתוב את הספר, זו הייתה לגמרי ההחלטה שלו.
*ודבר רביעי ואחרון: אני בכיתי, התלוננתי, צעקתי, קיטרתי ובעיקר סבלתי. והוא, לעומת זאת, מהרושם שקיבלתי ממנו דרך הספר, נראה כאילו הוא אפילו פעם אחת לא פצה פה או התלונן, בכל דרך שהיא. אני אפילו ארחיק לכת ואומר שהיו כמה רגעים במהלך הקריאה שבהם הרגשתי, דרך המילים שלו, שהוא באמת נהנה לאורך כל הדרך, גם ברגעים הקשים והמפרכים מכל שהוא עבר במהלך המסע הארוך הזה שנקרא 'כתיבה'.
אז עכשיו, בפעם המאה, אני שוב מוריד את הכובע (שאין לי) בפני דמות המופת הזאת שקוראים לה 'לורן בינה'.
ועכשיו לספר עצמו- מה שלורן בינה עושה בספר, זה מדהים. לא רק שהוא מספר לנו, הקוראים, את ההיסטוריה, אלא שהוא כותב אותה בצורה שלו ובמילים שלו.
מה כבר הוא לא עושה? הכל הוא עושה, הלורן בינה הזה: הוא משכתב את ההיסטוריה מחדש, הוא מצרף לספר דיאלוגיים בידיוניים שלאף אחד אין את ההוכחה שהם באמת נאמרו אבל כשהם נכתבים בספר של לורן בינה אז זה נראה הכי אמיתי שיש, הוא משתף אותנו כמעט בכל עמוד ואחרי כמעט כל פסיק ופסיק בלבטיו האישיים, (מה לכתוב עכשיו, מה לכתוב אחר כך, האם כדאי לוותר על קטע כלשהו- חשוב ככל שיהיה- ו"להוריד אותו מהעריכה" מאיזושהי סיבה שלא תהיה, והאם הקטע הזה- שנראה ממש לא חשוב ולא קשור לשום דבר- באמת לא כזה חשוב כמו שהוא נראה או שהוא פרט חשוב מאוד בסיפור ושכן חייבים לציין אותו, וכ'ו) ולמרות הכל, ההיסטוריה נראית אמיתית יותר מתמיד.
בין לבין, הספר עוקב גם ריינהרד היידריך, יד ימינו של הרייך והמתכנן הסופי של השואה, החל מהילדות הנוראה שלו ושבה הוא סבל מאינספור התעללויות, עד הרגע של ההתנקשות בכנסיה, וגם על יאן קוביש הצ'כי ויוזף גבצ'יק הסלובקי שנשלחו לבצע את ההתנקשות.
קשה לי להגיד יותר ממה שאמרתי עכשיו, על הספר. אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות. צריך לקרוא את הספר, ולהיות שם עמוק עמוק בין הדפים, בכדי להבין.
הספר כתוב מצויין, הרעיון שלו הוא מבין הרעיונות המקוריים והייחודיים שיכולים להיות לספר, והכי חשוב: נראה בבירור שהושקע בספר הזה הרבה מאמץ, וגם אהבה רבה.
אבל (וכאן מגיע האבל) כמו שהספר לא פשוט לכתיבה, כך גם הוא לא פשוט לקריאה. צריך בשבילו הרבה סבלנות. היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי בהם מעט עומס של ידע, תאריכים היסטוריים, שמות מסובכים ובלתי פשוטים לקריאה. והבנתי, שלמרות כל האהבה והכבוד שיש לי כלפי לורן בינה, הספר הזה הוא לא הצלחת שלי. או במילים פשוטות יותר: הרגשתי שזה לא משהו שאני בדרך כלל אוהב לקרוא.
אז אחרי מאה עמודים שבהם אני ולורן בינה בילינו יחדיו בסמטאות חשוכות וכנסיות עתיקות, צפינו יחד בסרטי שואה וקראנו ביחד ספרים רבים על הנושא- החלטתי שזהו זה, ושנינו נפרדנו בחיוך.
אבל מה שכן, אני ממליץ לכולכם ולכל מי שיש לו מספיק סבלנות כדי לצלוח את הספר הזה עד סופו, לקרוא את HHhH :)
***
נ.ב- מכל הביקורות שכתבתי עד עכשיו ב'סימניה', אני חושב שזו הביקורת שהשקעתי בה הכי הרבה מאמצים, והביקורת שהיה לי הכי קשה לכתוב. בררתי כל מילה ומילה, כתבתי ואז מחקתי ואז שוב כתבתי ואז שוב מחקתי, כדי שיתקבל התוצר שאתם רואים כרגע.
אז אל תשכחו לפרגן. גם אם אתם לא הכי מתחברים.