“דילמת הפרת חוק, כאמצעי להשגת צדק ימים קשים עוברים עלי, תחושה קשה שלבטח מלווה את כולנו. אני מתקשה לקרוא ספרים, קושי המבטא אווירת נכאים בהוויה הישראלית העכשווית, המעלה סמני שאלה ממשיים לגבי עתידנו. לעתים בכאוס הזה, אני מחפש מפלט, בסוגיה מקראית המשליכה על הוויה האנושית העכשווית, כמו הדוגמה מלפני מספר חודשים, בשעה שהכנתי הרצאה על רות המואביה, שכלוחמת צדק, בקשה לקבל את זכויותיה, להתחתן עם הקרוב”

“זאב, קולגה שלי, בן שבעים ועדיין עובד אוהב לספר את הבדיחה הבאה. פעם ראיינו ברדיו קשיש מופלג על סוד אריכות החיים שלו. - אז מה הסוד שלך? שואל המראיין "אני?" עונה הקשיש, "כבר שמונים שנה אני קם כל בוקר בשעה חמש, עושה את אותה התעמלות, אוכל את אותה ארוחת בוקר, גר באותו בית, נשוי לאותה אישה, הולך לאותו בית כנסת". בקיצור, מסכם זאב, כבר שמונים שנה הוא מת למעשה, למה מלאך המוות צריך להתאמץ? בתחילת הס”

“ילדה בת חמש שלא מדברת. או שכן מדברת, אבל רק בלחש ורק עם סבא שלה. יש דברים כאלה, היום היו מאבחנים וקוראים לזה אילמות סלקטיבית ומחפשים טיפול אצל קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, אבל פעם פשוט אמרו שהיא מוזרה, נתנו לה מחברת לכתוב בה מילים, וזהו. כן, היא יודעת לכתוב, הילדה בת החמש. גם אני ידעתי לכתוב בגיל חמש אלא שאצלי זה לא החליף את הדיבור אלא היה תוספת. סבא שלה סולומון, שעלה מרודוס. הוא רוצה ים, אבל”

“אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקי”

“דילמת הפרת חוק, כאמצעי להשגת צדק ימים קשים עוברים עלי, תחושה קשה שלבטח מלווה את כולנו. אני מתקשה לקרוא ספרים, קושי המבטא אווירת נכאים בהוויה הישראלית העכשווית, המעלה סמני שאלה ממשיים לגבי עתידנו. לעתים בכאוס הזה, אני מחפש מפלט, בסוגיה מקראית המשליכה על הוויה האנושית העכשווית, כמו הדוגמה מלפני מספר חודשים, בשעה שהכנתי הרצאה על רות המואביה, שכלוחמת צדק, בקשה לקבל את זכויותיה, להתחתן עם הקרוב”

“זאב, קולגה שלי, בן שבעים ועדיין עובד אוהב לספר את הבדיחה הבאה. פעם ראיינו ברדיו קשיש מופלג על סוד אריכות החיים שלו. - אז מה הסוד שלך? שואל המראיין "אני?" עונה הקשיש, "כבר שמונים שנה אני קם כל בוקר בשעה חמש, עושה את אותה התעמלות, אוכל את אותה ארוחת בוקר, גר באותו בית, נשוי לאותה אישה, הולך לאותו בית כנסת". בקיצור, מסכם זאב, כבר שמונים שנה הוא מת למעשה, למה מלאך המוות צריך להתאמץ? בתחילת הס”

“ילדה בת חמש שלא מדברת. או שכן מדברת, אבל רק בלחש ורק עם סבא שלה. יש דברים כאלה, היום היו מאבחנים וקוראים לזה אילמות סלקטיבית ומחפשים טיפול אצל קלינאית תקשורת או פסיכולוגית, אבל פעם פשוט אמרו שהיא מוזרה, נתנו לה מחברת לכתוב בה מילים, וזהו. כן, היא יודעת לכתוב, הילדה בת החמש. גם אני ידעתי לכתוב בגיל חמש אלא שאצלי זה לא החליף את הדיבור אלא היה תוספת. סבא שלה סולומון, שעלה מרודוס. הוא רוצה ים, אבל”

“אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקי”