ביקורת ספרותית על טריינספוטינג מאת אירווין וולש
ספר בסדר

---

סיפורם של קבוצת צעירים המתגוררים בלית, שכונת עוני באדינבורו שבסקוטלנד. הסיפור כנראה מתרחש בשנות ה-80 ואני מניח שהרבה משם לקוח מהחוויות הפרטיות של אירווין וולש, מחבר הספר, שהיה גם הוא מכור להירואין וסמים אחרים. סיפורם של הצעירים הוא מסכת של סמים, נסיונות הגמילה הרבים, נפילות חזרה אל הסם, פאבים ואלכוהול, אלימות, מין ואיידס ובעיקר מרדנות נגד הממסד ונסיונותיהם לשרוד בתנאי עוני, קיפוח וניוון חברתי. כל פרק מסופר מנקודת מבט של אחד מהצעירים ונותן לנו הצצה אל עולמו הפרטי, אל עולם הסם המכוער והקשה המשול לרכבת הרים, ההזרקות, התחושות והרגשות, החברים, המשפחה, השגרה והחיים עצמם וכמובן ההידרדרות הבלתי נמנעת.

באופן מסוים הספר הזכיר לי קצת את "מועדון קרב" ולפרקים גם חשבתי על הדמות הדיכאונית וחסרת השם של וולבק ב"הרחבת תחום המאבק". כי אולי, מעל הכל, הרבה לפני שהוא ספר על קבוצה של נרקומנים, הוא סיפור שחוצה גבולות ויבשות שתמיד יהיה רלוונטי על קבוצה של אנשים יחסית צעירים, חלקם אינטליגנטים ואנשים עם שכל וראש על הכתפיים, שפשוט לא מצליחים להשתלב בחיים מכל מיני סיבות, חלקם גם לא רוצים ולא מעוניינים לקחת חלק ולהשתתף במירוץ העכברים המדכא שנקרא חיים, במשרה הקבועה בעבודה מתשע עד חמש, תשלומים ביטוחים ומשכנתא, משפחה וילדים, קריירה, בחירות (מלא בחירות) והחלטות, והדעיכה האיטית וכואבת למוות.

עבורם הסם הלבן, נורא ככל שיהיה, הוא הפתרון המושלם, הוא מפלט מכל הדאגות והצרות שבחיים והוא הבטחה להנאה ורגעים של נחת, הם לא מחפשים סיבות או תירוצים, "מי צריך סיבות כשיש לך הירואין?" הם מודעים לבחירות שלהם, הם מודעים לסכנות, ומעוניינים שאנשים יפסיקו לדחוף את האף שלהם לחייהם הפרטיים. עבורם, הקבוצה הזאת היא מקום אליו הם, לרמה מסוימת, מצליחים להרגיש שייכים, שייכים זה לזה, פחות בודדים וזה מקום בו הם יכולים לפרוק משהו מעוצמתו של הוריקן האומללות וצער העולם שמשתולל בתוכם.

יש לי מבחר מרשים של ספרים שמתעסקים בהתמכרות לסמים ובצדדים הכואבים והחשוכים שבחיים, בסבל האנושי וברגעי השפל, בצדדים הפחות יפים שאחרים היו בוחרים להתעלם מהם ולהמשיך הלאה כאילו ולא קיימים, עבורי הצדדים האלו מאז ומתמיד היו נושא מרתק. מכל אותם ספרים שמחכים לי על המדף בחרתי להתחיל דווקא עם טריינספוטינג, אולי כי שמו הולך לפניו, כי הסרט שיצא בעקבות הספר הוא אחד מהסרטים שאני הכי אוהב. בנימה זאת כדאי לציין שזה אחד מאותם מקרים בהם הסרט מתעלה בכמה וכמה רמות על הספר.

והספר? עם רגעים טובים יותר ורגעים טובים פחות, לפעמים קצת משעמם, תלוי מי המספר, ולפרקים משעשע מאוד. בכל זאת הוא לא מה שציפיתי שיהיה, אולי באשמת התרגום הנורא והעלילה הלא לינארית שלא כל כך תורמת לו, הוא גם מרגיש עמוס ומבלבל, קפיצות בין דמויות ולא תמיד ברור מי המספר ומה הוא רוצה, בלאגן. הוא בטח לא הסרט המשובח שלקח את הרגעים הטובים שבספר והפך ליצירת מופת קולנועית עם מבטא סקוטי סקסי ממכר ופסקול נצחי ומשובח לא פחות. בסהכ מדובר בספר מופרע ביותר, אלים ובוטה עם תיאורים לא קלים ולא נעימים, מאוד לא פוליטיקלי קורקט. סיפור הישרדות לא פשוט עם צד נוסף של תקווה ואהבה, צד אופטימי. לא מתאים לכולם.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על טריינספוטינג