ביקורת ספרותית על The 120 Days of Sodom and Other Writings מאת Marquis De Sade
בזבוז של זמן

---

לאחר שצפיתי בהרצאה מרתקת בזום שנתן אירי ריקין: מי היה המרקיז דה סאד – סאדיסט מיני או פילוסוף חסר מעצורים ורב יצרים? החלטתי לקרוא את יצירתו של הידוע לשמצה: 120 ימי סדום.
רבות שמעתי אודות הספר הנועז הזה עוד בימי נעוריי; אני זוכרת שהסתובבתי בחנויות יד שנייה בתל אביב ושאלתי אם יש למוכרים עותק עבורי. רובם ענו שגם אם הייתה קיימת גרסה מתורגמת הם לא היו מוכרים לי אותה: ״זה לא בשבילך ובעצם, עכשיו, כשאני חושב על זה, זה לא בשביל אף אחד!״
בחנות שעמדה מול תחנת האוטובוס שאותו תכננתי לקחת, מאוכזבת עד עמקי נשמתי, הציע המוכר הקשיש ספר נוסף שכתב דה סאד בשם: ״ז׳וסטין או המידה הטובה״ רק אל תיקחי אותו ברצינות, ביקש.
אוסף של פנטזיות שערורייתיות שכתב איש אומלל במיוחד.
רכשתי וישבתי לקרוא.
הסיפור היה מביך, מביש וחסר עכבות. חשבתי שאינני מבינה מה אני קוראת אך הבנתי טוב מאוד. אולם, מה שהיה אז נשגב מבינתי זה איך הצליח אדם אחד לחשוב על כל הסטיות הללו ולרכזן בספר אחד בודד.
ומלבד זאת, אם ז׳וסטין, ספרו השני, היה חולני – האם בכלל כדאי לנסות ולהשיג את ספרו הראשון?
לא הטרדתי את עצמי יותר מדי בקושיות הללו: האנגלית שלי הייתה דיי בסיסית ולא הייתי בטוחה אם כדאי להפעיל את קשרי המשפחה שלי בחו״ל ולשכנע אותם לשלוח לי עותק.
את המראות המחליאים טמנתי עמוק במוחי והמשכתי הלאה בחיי.
רק הרצאתו של ריקין כאמור, החזירה אותי בן-רגע אחורנית, גירתה את יצר הסקרנות שבי והאיצה בי לשוטט ב״אמזון״, למצוא את הספר ולרכשו.
דה סאד, אבי הסאדיזם שהמונח נקרא על שמו, היה אריסטוקרט צרפתי עם פה גדול ותפיסת עולם שנויה במחלוקת אודות החופש המיני.
הוא לא התחשב באף אחד, לא ראה אנשים ממטר ודעותיו הכניסו אותו תדיר לצרות צרורות, הוא ישב בכלא מספר פעמים, בילה במוסד לחולי נפש ובקושי התחמק מהגליוטינה.
הספר שנשלח אלי כלל את יצירתו ותוספת: השקפות/ביקורות מרתקות שנכתבו ע״י אנשי עט מפורסמים (ביניהם סימון דה בובואר).
דילגתי עליהן כמובן כדי לא להיות מֻטֵּית ולהגיע נקייה אל כתב היד.
בערך באמצע הפסקתי כדי להתקלח במים רותחים, לצחצח שיניים מספר פעמים, להקיא דג שהיה וודאי מקולקל ועדיין הרגשתי מטונפת.
ארבעה אריסטוקרטים אמידים חוטפים באמצעות משתפי פעולה כ-36 נערים ונערות אל טירה בלב היער השחור במטרה לממש את הפנטזיות המיניות שלהם.
נשמע לכם סליזי, קיטשי בסגנון 50 גוונים של אפור? הלוואי…
הנפשות התמימות מתנסות באכזריות שלא תיאמן מצד בני האצולה: אכילת צואה והפרשות, מעשי סדום קשים מנשוא, חניקות, עינויים, דקירות ואונס מתמשך. זה הזמן להפסיק, לחש לי מר עוֹלֵב הידוע גם בשם: מצפון אבל אני לא חדלתי ורק לאחר שאחד הגבירים עקר את האישון לבחור המסכן ולעס אותו היטב ומיד אחרי כן תלה נערה והביט בה מטלטלת על החבל בעודו מאונן במרץ ומקנח זרעו על רגליה היחפות, שעדיין רעדו בעוויתות מתמשכת, רק אז העפתי את הספר מעלי והבת שחלפה לידי תהתה מדוע פני ירוקות כל כך…
ועוד לא הגעתי אפילו לחצי.
חשבתי לעיין קצת ברשמיה של בובואר שדווקא מציינת כי חשוב לקרוא אותו כדי להבין כיצד רעיונותיו של הסוטה משתקפים בהתנהגות התת-מודעת שלנו אך הייתי כה מבועתת, כה מזועזעת והמחשבה כי אהובת נפשי איכשהו תומכת בו, לא ממש כן? אך בהחלט לא בעד אַוְטוֹ דָה פֶה של הכרך הסנסציוני – כל הסיבות הללו חיסלו את רצוני להמשיך להתעסק עם הרפש הנ״ל.
הפעם אני חורגת ממנהגי ומעיזה לכתוב כי את הספר הזה מומלץ בחום לשרוף, להעלים ולהכחיד.
עדיין לא נתקלתי ברוע שכזה, בזדון שאפילו השטן לא ברא.
קשה להאמין שבכלל נכתב סיפור כזה ולא משנה מה יגידו הבריות: שהאיש בדה את העלילה מליבו כשישב בכלא, שהיה משועמם, שהיה לו דמיון חולני.
ושלא יבואו ויגידו לי שהתת מודע שלי שואף להכאיב,לענות ולרצוח אנשים כדי להגיע לאורגזמה – למה שיתאמץ? אני יודעת יפה מאוד לזייף לבד, בעצמי!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על The 120 Days of Sodom and Other Writings