ביקורת ספרותית על הארי פוטר והשיטה הרציונלית - חלק ראשון מאת אליעזר יודקובסקי
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 24 ביוני, 2020
ע"י ליינוס


בשלב מסוים, חייבים לקרוא ספר שנערץ על ידי קהל חבריך, גם אם תחושת הבטן מתנגדת. וללא ספק זהו ספר נערץ, ברמת-על, ברמה שכבר יצרה אצלי אנטי. זהו בפנתיאון שלהם, והם באו להסית ולהדיח. למסיין.
הבשורה על פי יודקובסקי:
בקצרה, מדובר בפאנפיק (יצירת-אהדה שממשיכה או משחקת עם יצירה קיימת) על הארי פוטר, מאת אליעזר יודקובסקי. מהותו של הפאנפיק היא לדמיין מציאות אלטרנטיבית, בה הארי פוטר הוא ילד גאון שניגש לגילוי עולם הקסם מתוך אמפיריציזם ו"השיטה הרציונלית", כך שהסופר מפגיש בין אהבתו לסדרה לדרכי החשיבה המדעיים שלו.
אני לא סיימתי את הספר. התחלתי, הפסקתי, התחלתי שוב. כשהפסקתי לראשונה, זה היה מתוך חוסר התעניינות. כשהפסקתי שנית, זה היה סופי, מוחלט – מוחלט במובן של החלטה ובמובן של לחלוטין: אני לא אמשיך לקרוא את זה.
ובכן, מדוע הפסקתי?
ראשית, אין ספק ואין מערער כי יודקובסקי לא יודע לכתוב. המלל שלו כהה ורפטטיבי, הדמויות שלו שטוחות לחלוטין, האינטראקציה ביניהן עשויה מקרטון. בפרק מסוים הארי ניצל ממוות על ידי נשיקה, כי הוא שונא שמנשקים אותו. באמת? זה אינפנטילי - ואז פתאום לקפוץ לגרסה הבוגרת-מדי שלו, כשהוא והרמיוני מביטים זה בזה ויודעים שקרה משהו שאי אפשר להחזיר בלה בלה בלה... אנסה להבהיר למי שלא קרה – ולמי שכן - שלדמויות שני מצבים בלבד: ילדותיים להפליא, ורציניים מעבר למידה. מה כוונתי ברצינות הזו, שהם בוגרים-מדי? לא שהם מתנהגים כמו מבוגרים; די הרבה ספרי ילדים מכילים גיבורים שהם עוקפים את גילם, והאמת הרבה מהם אהובים עלי. אך כאן, הם, איך אסביר, כאילו פתאום הם מבינים דברים ומדברים כאילו יש איזשהו סוד תת-קרקעי עמוק שרק הם קולטים.
ודווקא לא קורה שם שום דבר. התכסיס הספרותי הוא לגרום לך לחשוב שכן.
טוב, אמר חבר שלי. אבל זה ההבדל בינינו: אתה צריך כתיבה, ודמויות, ואני – הוא אמר – רוצה את הרעיונות. הוא טען שזה חילוק בין פנטזיה למד"ב, כשהוא בפלג המדע הבדיוני. עכשיו, הרבה מתנגדים לעצם החלוקה הזו. פראצ'ט כתב שמד"ב זה פנטזיה עם חלליות, אם אינני טועה. אני חושב שפראצ'ט קצת מעלים עין, אך נחזור לכך בהמשך. וגם אם לא נפריד בין הז'אנרים, עדיין קיימת טענה ספציפית של העדפת רעיון על כתיבה.
אפילו אם נקבל שהכתיבה והדמויות כושלות, אולי זה מספיק רק בשביל התוכן? ההברקות שלו בחיבור בין אמפיריציזם לעולם הקסם? שמעו, הוא חכם, ויש לו קטעים מבריקים, אבל הוא חכם וזהו. אין עומק לרוב הקטעים שלו.
לפחות, עד שהוא מגיע לאידיאולוגיה שלו. וכאן מדובר בסיפור אחר לגמרי. זאת הבשורה שלו.
ו-ק ס לואיס בכבודו ובעצמו לא הזריק אידיאולוגיה ביותר דוגמטיות ובאופן בולט יותר מיודקובסקי שלנו: במובן מסויים השיטה הרציונלית משמשת נטו כפלטפורמה להפצת תורתו, אשר הוא מכנה הומניזם ואמפיריציזם. דוחף בכח לכל פינה, לא נותן מקום למחלוקת.
יש סצנה שבו פסאודו-הארי ופסאודו-דמבלדור מסתכלים אחד על השני בחוסר הבנה מוחלטת, כי הארי רוצה לחיות לעד ודמבלדור חושב שצריך למות, בסופו של דבר. ואני הערכתי את הסצנה. כי היא בטאה את הפער העצום שבין האידיאולוגיות, והשאיר אותנו להתמודד עם פער; עם שאלה.
ואז בפרק הבא הוא הרס הכל, כי הוא נתן להארי לנצח. היקום שלו צדד בדעותיו של הארי, בקטע כתוב נורא ומוגזם לאללה וארוך מדי, בקטע של דמויות שלא מרגישים את הדופק שלהם ושל אנשים מפלסטיק – בקטע שבו הארי עושה מעשה כשף שלא נעשה עד אז בהיסטוריה! רק על ידי חזון של אנושות נצחית.
בשלב זה הפסקתי לקרוא.
ופה אני חייב לשתף אתכם בפחד שלי: פחדתי שאני לא אוהב את זה כי הרעיונות שלו מצליחות. שהן מערערות את עולמי ושאני מפחד מהאמת שבדבריו.
וזה חשש שנכון שיהיה לי, כדי לשמור על איזון, על בקורת-עצמית; אבל זה שנכון שיש חשש לא אומר שהחשש נכון. כי יודקובסקי דמגוג, והבמה היא שלו. כי הוא מציג דברים כביכול כאמת בלתי ניתנת לערעור, ולא עוצר לשאול. וזה מביא אותי חזרה שוב ל-ק ס לואיס, אבל הפעם לא בנרניה.
בספרו התיאולוגי-פילוסופי, ביטול האדם, לואיס כותב ששום "יש" לא מוליד "כדאי". שום הערה טכנית על המציאות לא יוצרת סיבה או חובה להתנהגות מסויימת. אפילו קיומו של אל. כל אימרה עובדתית יכולה להיענות במשיכת כתפיים. מוות, כאב, שמחה, דת, לאום, אנושות – מי אמר שאכפת לנו? אנשים שונים ניסו למצוא הוכחה, ביסוס אבסולוטי למוסר שלהם – מאלוה ועד הקדשת האינסטינקט הטבעי של האדם לשרוד. אבל זה לא מוכיח דבר. רק האדם יכול בתוך עצמו להחליט ליישם העדפה. ורק לאחר שהוא כבר יישם אותה, יכול המציאות להכווין אותו. "לאן כדאי לי ללכת?" שאלה אליס את החתול צ'שייר. "לאן את רוצה להגיע?" הוא השיב.
הארי פוטר-אוונס-ורס (שמו ה"מצחיק" ומלא בקורת חברתית וכו' של הגיבור) טוען, בכעס ענקי על כך שכל האנשים טפשים מכדי להבין דבר כל כך ברור, שהדבר המוסרי היחיד הוא להסתכל בעולם, לנתח אותו, ולעשות את מה שהוא מצווה עליך, גם אם זה קשה.
וזה נכון שצריך לתת למציאות להיות קיימת, ושלעתים היא תמנע ממך את דרכיך הישנה ותצטרך להתחיל בדרך חדשה.
אבל היא לא יכולה לומר לך לאן אתה רוצה להגיע.
יודקובסקי יודע זאת: לא פעם הארי אומר שקרא גם הרבה ספרי פנטזיה ומד"ב, ומשם יודע איך להתנהג, ומה זה טוב ורע. כן, יודקובסקי מודע שצריך איזשהו מקור למוסר, אך מקטין זאת היטב, מחליק את זה בין השורות. אפשר לחשוב שמוסריותו אובייקטיבית, שהוא מפיק מערכת מוסרית נטו מהשיטה האמפירית. הסתכל בעלמא וברא אורייתא.
אך עלינו לראות מבעד לתעתועים. כל הרציונליות של הסופר לא יוכל ליצור מוסר. רק להדריך אותך אחרי שכבר יש לך כזה.
ואולי זה ההבדל האמיתי בין מד"ב לפנטזיה, כי בפנטזיה, בקסם, המציאות עצמה יכולה להיות מוסרית, טעונה במשמעות אקטיבית, מפיקה אידיאות. ומד"ב זה פשוט דברים טכניים. המאבק בין טוב-לרע שחשוב בכמעט כל ספר נובע מהאנשים שנפגשים עם הטכנולוגיות, לא מן הטכנולוגיות עצמן.
ואז הסכנה של מד"ב היא לחשוב שזה הטכנולוגיה בעצמה. ויודקובסקי חוטא בכך שטוען לכתוב עולם טכני אך בכל זאת ממלא אותה במשמעות אינהרנטית. הוא עובד עלינו.
אבל היי, אולי המסר שלו בכל זאת חשוב, אם נשכח שניה מאופן ההצגה?
אבקש את סליחתכם, אם אזלוג (או כבר זלגתי) מספרות לפילוסופיה: ה"אנושיות" של יודקובסקי היא, לטעמי, חזיון שוטים. פאטא מורגאנא. היא בריחה מהאמת.
כי חזונו הוא חיי אל-מוות. אבל אנשים מתים. והאנושות תמות. ולהתמודד עם זה בטענה שהמדע תעצור את התהליכים הללו זה לא להתמודד עם זה כלל. הארי פוטר, האמיתי, מלמד רבות על התמודדות עם מוות. ושיש דברים רעים יותר ממוות – ראה הסוהרסן. וכמה יפה זה שיודקובסקי לא מסוגל להבין את המסר של הסוהרסן, עד כדי כך שהוא מוכרח לשנות את עצם מהותו, ממשהו רע מהמוות למוות עצמו. במילים אחרות, יודקובסקי היה לוקח את האבן, לא את הגלימה.
אלמלא שידעתי שהוא כבר עשה זאת, הייתי מציע לו לקרוא את הארי פוטר.

כשלא נהניתי, חשבתי לעצמי, בטח זה מוכיח שזה ספר טוב, ושחשוב לקרוא אותו. כי ספרים טובים דורשים מאמץ, נכון? והם משאירים אותך פחות יציב/ה, ולכן זה לא מהנה, נכון?
לפעמים לא. לפעמים, כשאתה לא נהנה, ומתעצבן, זה בגלל שזה לא ספר טוב. ושהבעיה היא לא בך. ואז אני ממליץ לך, באופן רציונלי, להסתכל על הזמן שכבר בזבזת בקריאה כ"עלות שקועה", ולסגור את הספר בלי לסיים אותו.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
זאב בודד (לפני שנה ו-2 חודשים)
ביקורת יפה מאוד, אני באופן אישי רואה אחרת את הדברים, ועוד חזון למועד שאכתוב ביקורת.
רק הערה: האמירה שהיש לא מוליד כדאי מקורה כבר בדיויד יום והיא מכונה "הכשל הנטורליסטי".
Storm~ (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
גאדד יסס
תודההה

אגב אני גם קראתי את הספר הזה ולא סיימתי מפאת חוסר עניין

ליינוס (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה לכל המגיבים!
פרפר צהוב - התופעה של כתיבת יצירות על בסיס יצירות קיימות היא רחבה מאוד ומרתקת; העניין נמצא אולי במרחב שבין חוסר בטחון עצמי, לבין השתקעות עמוקה כל כך בספר עד שהדמויות והסיפור נראים לי אמיתיים, כך שהסופר יכול לטעות, או שאפשר לנהל דיאלוג מולו על הנושאים שהוא מעלה בכך שכותבים גרסאות אלטרנטיביות. יתכן שלאנשים מסוימים זו פשוט דרך נוספת ליצירה. אני ממליץ לקרוא את הספר fangirl מאת rainbow rowell, שם יש בין היתר התייחסות לעניין.
פפריקה - אני לא יכול להפריך את הטענה שלו הייתי מסיים הייתי מבין. אבל גם אם זה נכון, זה אומר אולי שהוא לא כתב את ההתחלה בצורה טובה - לכתוב חצי ראשון שגורם לקורא לא לרצות להמשיך זו בעיה מהותית.
בייקר - תודה על החיזוק, ולגבי הביקורת שלך - אשמח לקרוא! אם כן תסיימי לקרוא את השיטה הרציונלית ותשני את דעתך, אז אולי אני גם אצטרך לעשות כך.
אקסליבריס - ץודה! לגבי המינוח הכלכלי, אני ראיתי זאת יותר כעצם המשחק, המעבר המינוחי בין תחומים, כלאיים בשדה הסמנטי. לגבי הנקודה עצמה, אני חושב שהרבה אנשים חושבים ככה - אם כבר טרחתי אז אני אמשיך, לא? החשיבה היא לא בדיוק כלכלית-כספית, היא פסיכולוגית.
אקסליבריס (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
בשורה התחתונה הזליגה שלך למחוזות הפילוסופיים על המוסר במציאות היתה מעניינת. אפילו כייפית.
אהבתי מאוד את השורה התחתונה זאת, למרות הניסיון לשוות ערך כלכלי לזמן הקריאה שלך.
כתבת אותה יפה.
פרפר צהוב (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
לא היה כדאי שהסופר יכתוב יצירה מקורית? כל הרעיון לשכתב יצירה של מישהו אחר נראה לי די עלוב.
מושמוש (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
'הארי פוטר' כזה בורגני. זאת הסיבה שזה הצליח במכירות הכוונה. עכשיו ראיתי שכול הספרים המוגבלים האלה שווים רק כי כתבת כאן ביקורת נהדרת.
שאול תליון (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
נהניתי לקרוא. אני מזדהה מאוד עם הביקורת שלך על האידאולוגיה הדורסנית. פפריקה - אם אני מבין למה התכוונת, זה מסביר ספציפית את הוויכוח בין דמבלדור להארי; אך בכללי, היהירות והאמונה העיוורת של הארי שמוסר שלו לא מתערערת לרגע רציני אחד, והסופר ממשיך לייצר "דאוס אקס מכינה" כדי לעגן אותה במציאות.
איכות הכתיבה אני חושב תלויה בהסתכלות סובייקטיבית - אני מאוד נהנה ממנה, זה כנראה עניין של סגנון. בכל מקרה, אין לו את הגאונות של טולקין, אדמס או אנדה.
לגבי הדמויות מאוד מאוד הופתעתי - הרושם שלי היה חיובי מאוד מרובן (מבחינת עומק ואמינות); אני צריך לחשוב על העניין הזה שוב.
חיים (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת מעולה!!
הרגשתי כמוך אבל אתה כותב זאת בהרבה יותר טוב! רק הביקורת שלך בפני עצמה מחכימה מאד! תודה!
האופה בתלתלים (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
(את תקראי, כשאני אחזור אליו ואסיים אותו. אם יש לי תכונה טובה אחת בחיים האלה - אני יכולה להיות עקשנית פחד)
או שאמחק הרבה מהביקורת כי דעתי תשתנה פלאים.
עמיחי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אני לא סגור על זה שהבנתי כל מה שכתוב כאן, אבל מעניין לקרוא.
פֶּפֶּר (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אתם שניכם לא סיימתם את הסדרה וכן, אני מצטערת, זה משנה. חצי מהביקורת שלך על הויכוח בין דמבלדור להארי בעצם לא רלוונטית בהתחשב במה שקורה בהמשך.
(כן, יש לו הרבה פגמים. אבל באמת שחלקים ניכרים מהביקורת שלכם נוגעים בעצם לדברים שהוא עשה בכוונה כדי להסביר אחר כך כמה הם שגויים, אז מה עשינו)
(בייק אני עדיין מחכה לקרוא את זה)
האופה בתלתלים (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
לי, אגב, בעיקר חרה הקסם ה"רציונלי" שהוא מתיימר ליצור - שיוצא מחורר כמו מסננת ומחטיא את הקסם המקורי בקילומטרים.
האופה בתלתלים (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
יאס יאס יאאאאססס
תודה תודה תודה
תודהההה

כל מה שכתבת פה ועוד אלף השמצות.

יש לי בטיוטות ביקורת על ארבעים הפרקים של הדבר הזה שהצלחתי לקרוא, והיא לעולם לא פורסמה כי לא סיימתי; אבל היא נראית קצת כמו הביקורת שלך, רק פחות מחושבת ויותר צווחנית.
אחד מהאוברייטד הורס הקאנונים העלובים בהיסטוריה.

אחלה ביקורת ;)





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ