ביקורת ספרותית על הארי פוטר והשיטה הרציונלית - חלק ראשון מאת אליעזר יודקובסקי

---

בשלב מסוים, חייבים לקרוא ספר שנערץ על ידי קהל חבריך, גם אם תחושת הבטן מתנגדת. וללא ספק זהו ספר נערץ, ברמת-על, ברמה שכבר יצרה אצלי אנטי. זהו בפנתיאון שלהם, והם באו להסית ולהדיח. למסיין.
הבשורה על פי יודקובסקי:
בקצרה, מדובר בפאנפיק (יצירת-אהדה שממשיכה או משחקת עם יצירה קיימת) על הארי פוטר, מאת אליעזר יודקובסקי. מהותו של הפאנפיק היא לדמיין מציאות אלטרנטיבית, בה הארי פוטר הוא ילד גאון שניגש לגילוי עולם הקסם מתוך אמפיריציזם ו"השיטה הרציונלית", כך שהסופר מפגיש בין אהבתו לסדרה לדרכי החשיבה המדעיים שלו.
אני לא סיימתי את הספר. התחלתי, הפסקתי, התחלתי שוב. כשהפסקתי לראשונה, זה היה מתוך חוסר התעניינות. כשהפסקתי שנית, זה היה סופי, מוחלט – מוחלט במובן של החלטה ובמובן של לחלוטין: אני לא אמשיך לקרוא את זה.
ובכן, מדוע הפסקתי?
ראשית, אין ספק ואין מערער כי יודקובסקי לא יודע לכתוב. המלל שלו כהה ורפטטיבי, הדמויות שלו שטוחות לחלוטין, האינטראקציה ביניהן עשויה מקרטון. בפרק מסוים הארי ניצל ממוות על ידי נשיקה, כי הוא שונא שמנשקים אותו. באמת? זה אינפנטילי - ואז פתאום לקפוץ לגרסה הבוגרת-מדי שלו, כשהוא והרמיוני מביטים זה בזה ויודעים שקרה משהו שאי אפשר להחזיר בלה בלה בלה... אנסה להבהיר למי שלא קרה – ולמי שכן - שלדמויות שני מצבים בלבד: ילדותיים להפליא, ורציניים מעבר למידה. מה כוונתי ברצינות הזו, שהם בוגרים-מדי? לא שהם מתנהגים כמו מבוגרים; די הרבה ספרי ילדים מכילים גיבורים שהם עוקפים את גילם, והאמת הרבה מהם אהובים עלי. אך כאן, הם, איך אסביר, כאילו פתאום הם מבינים דברים ומדברים כאילו יש איזשהו סוד תת-קרקעי עמוק שרק הם קולטים.
ודווקא לא קורה שם שום דבר. התכסיס הספרותי הוא לגרום לך לחשוב שכן.
טוב, אמר חבר שלי. אבל זה ההבדל בינינו: אתה צריך כתיבה, ודמויות, ואני – הוא אמר – רוצה את הרעיונות. הוא טען שזה חילוק בין פנטזיה למד"ב, כשהוא בפלג המדע הבדיוני. עכשיו, הרבה מתנגדים לעצם החלוקה הזו. פראצ'ט כתב שמד"ב זה פנטזיה עם חלליות, אם אינני טועה. אני חושב שפראצ'ט קצת מעלים עין, אך נחזור לכך בהמשך. וגם אם לא נפריד בין הז'אנרים, עדיין קיימת טענה ספציפית של העדפת רעיון על כתיבה.
אפילו אם נקבל שהכתיבה והדמויות כושלות, אולי זה מספיק רק בשביל התוכן? ההברקות שלו בחיבור בין אמפיריציזם לעולם הקסם? שמעו, הוא חכם, ויש לו קטעים מבריקים, אבל הוא חכם וזהו. אין עומק לרוב הקטעים שלו.
לפחות, עד שהוא מגיע לאידיאולוגיה שלו. וכאן מדובר בסיפור אחר לגמרי. זאת הבשורה שלו.
ו-ק ס לואיס בכבודו ובעצמו לא הזריק אידיאולוגיה ביותר דוגמטיות ובאופן בולט יותר מיודקובסקי שלנו: במובן מסויים השיטה הרציונלית משמשת נטו כפלטפורמה להפצת תורתו, אשר הוא מכנה הומניזם ואמפיריציזם. דוחף בכח לכל פינה, לא נותן מקום למחלוקת.
יש סצנה שבו פסאודו-הארי ופסאודו-דמבלדור מסתכלים אחד על השני בחוסר הבנה מוחלטת, כי הארי רוצה לחיות לעד ודמבלדור חושב שצריך למות, בסופו של דבר. ואני הערכתי את הסצנה. כי היא בטאה את הפער העצום שבין האידיאולוגיות, והשאיר אותנו להתמודד עם פער; עם שאלה.
ואז בפרק הבא הוא הרס הכל, כי הוא נתן להארי לנצח. היקום שלו צדד בדעותיו של הארי, בקטע כתוב נורא ומוגזם לאללה וארוך מדי, בקטע של דמויות שלא מרגישים את הדופק שלהם ושל אנשים מפלסטיק – בקטע שבו הארי עושה מעשה כשף שלא נעשה עד אז בהיסטוריה! רק על ידי חזון של אנושות נצחית.
בשלב זה הפסקתי לקרוא.
ופה אני חייב לשתף אתכם בפחד שלי: פחדתי שאני לא אוהב את זה כי הרעיונות שלו מצליחות. שהן מערערות את עולמי ושאני מפחד מהאמת שבדבריו.
וזה חשש שנכון שיהיה לי, כדי לשמור על איזון, על בקורת-עצמית; אבל זה שנכון שיש חשש לא אומר שהחשש נכון. כי יודקובסקי דמגוג, והבמה היא שלו. כי הוא מציג דברים כביכול כאמת בלתי ניתנת לערעור, ולא עוצר לשאול. וזה מביא אותי חזרה שוב ל-ק ס לואיס, אבל הפעם לא בנרניה.
בספרו התיאולוגי-פילוסופי, ביטול האדם, לואיס כותב ששום "יש" לא מוליד "כדאי". שום הערה טכנית על המציאות לא יוצרת סיבה או חובה להתנהגות מסויימת. אפילו קיומו של אל. כל אימרה עובדתית יכולה להיענות במשיכת כתפיים. מוות, כאב, שמחה, דת, לאום, אנושות – מי אמר שאכפת לנו? אנשים שונים ניסו למצוא הוכחה, ביסוס אבסולוטי למוסר שלהם – מאלוה ועד הקדשת האינסטינקט הטבעי של האדם לשרוד. אבל זה לא מוכיח דבר. רק האדם יכול בתוך עצמו להחליט ליישם העדפה. ורק לאחר שהוא כבר יישם אותה, יכול המציאות להכווין אותו. "לאן כדאי לי ללכת?" שאלה אליס את החתול צ'שייר. "לאן את רוצה להגיע?" הוא השיב.
הארי פוטר-אוונס-ורס (שמו ה"מצחיק" ומלא בקורת חברתית וכו' של הגיבור) טוען, בכעס ענקי על כך שכל האנשים טפשים מכדי להבין דבר כל כך ברור, שהדבר המוסרי היחיד הוא להסתכל בעולם, לנתח אותו, ולעשות את מה שהוא מצווה עליך, גם אם זה קשה.
וזה נכון שצריך לתת למציאות להיות קיימת, ושלעתים היא תמנע ממך את דרכיך הישנה ותצטרך להתחיל בדרך חדשה.
אבל היא לא יכולה לומר לך לאן אתה רוצה להגיע.
יודקובסקי יודע זאת: לא פעם הארי אומר שקרא גם הרבה ספרי פנטזיה ומד"ב, ומשם יודע איך להתנהג, ומה זה טוב ורע. כן, יודקובסקי מודע שצריך איזשהו מקור למוסר, אך מקטין זאת היטב, מחליק את זה בין השורות. אפשר לחשוב שמוסריותו אובייקטיבית, שהוא מפיק מערכת מוסרית נטו מהשיטה האמפירית. הסתכל בעלמא וברא אורייתא.
אך עלינו לראות מבעד לתעתועים. כל הרציונליות של הסופר לא יוכל ליצור מוסר. רק להדריך אותך אחרי שכבר יש לך כזה.
ואולי זה ההבדל האמיתי בין מד"ב לפנטזיה, כי בפנטזיה, בקסם, המציאות עצמה יכולה להיות מוסרית, טעונה במשמעות אקטיבית, מפיקה אידיאות. ומד"ב זה פשוט דברים טכניים. המאבק בין טוב-לרע שחשוב בכמעט כל ספר נובע מהאנשים שנפגשים עם הטכנולוגיות, לא מן הטכנולוגיות עצמן.
ואז הסכנה של מד"ב היא לחשוב שזה הטכנולוגיה בעצמה. ויודקובסקי חוטא בכך שטוען לכתוב עולם טכני אך בכל זאת ממלא אותה במשמעות אינהרנטית. הוא עובד עלינו.
אבל היי, אולי המסר שלו בכל זאת חשוב, אם נשכח שניה מאופן ההצגה?
אבקש את סליחתכם, אם אזלוג (או כבר זלגתי) מספרות לפילוסופיה: ה"אנושיות" של יודקובסקי היא, לטעמי, חזיון שוטים. פאטא מורגאנא. היא בריחה מהאמת.
כי חזונו הוא חיי אל-מוות. אבל אנשים מתים. והאנושות תמות. ולהתמודד עם זה בטענה שהמדע תעצור את התהליכים הללו זה לא להתמודד עם זה כלל. הארי פוטר, האמיתי, מלמד רבות על התמודדות עם מוות. ושיש דברים רעים יותר ממוות – ראה הסוהרסן. וכמה יפה זה שיודקובסקי לא מסוגל להבין את המסר של הסוהרסן, עד כדי כך שהוא מוכרח לשנות את עצם מהותו, ממשהו רע מהמוות למוות עצמו. במילים אחרות, יודקובסקי היה לוקח את האבן, לא את הגלימה.
אלמלא שידעתי שהוא כבר עשה זאת, הייתי מציע לו לקרוא את הארי פוטר.

כשלא נהניתי, חשבתי לעצמי, בטח זה מוכיח שזה ספר טוב, ושחשוב לקרוא אותו. כי ספרים טובים דורשים מאמץ, נכון? והם משאירים אותך פחות יציב/ה, ולכן זה לא מהנה, נכון?
לפעמים לא. לפעמים, כשאתה לא נהנה, ומתעצבן, זה בגלל שזה לא ספר טוב. ושהבעיה היא לא בך. ואז אני ממליץ לך, באופן רציונלי, להסתכל על הזמן שכבר בזבזת בקריאה כ"עלות שקועה", ולסגור את הספר בלי לסיים אותו.

» ביקורות נוספות של ליינוס
» ביקורות נוספות על הארי פוטר והשיטה הרציונלית - חלק ראשון