באופן כללי, יש שני סוגים של סדרות המשך: יש המשך מרחיב, ויש המשך מנגיד. ביסוד הדברים נעוצה שאלה בסיסית: למה לכתוב סדרת המשך?
כלומר, מלבד כסף. סרטי דיסני יעידו ששיקולים אמנותיים אינם תמיד בראש מעייניהם של היוצרים. אבל בהנחה שאכן מדובר ברצון פנימי כן ליצור המשך, יש לחלק. בין התאהבות בעולם שנוצר ורצון להמשיך ולטייל בו, לגלות בו כל פינה וחריץ, לבין הצורך להגיב. להגיב לעצמך, כלומר, לא להרחיב אלא להפוך, לא להעשיר אלא לראות את הצד השני של המטבע.
אצל ריק ריירדן, זכינו לשני הסוגים.
עולמו של פרסי ג'קסון מתרחב מהר יותר מהיקום (נראלי שהיקום מתרחב, אני לא בקיא גדול באסטרופיזיקה). האחים קיין, מאגנוס צ'ייס, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו…היצירה מרחיבה. אין אף התנגדות ליסודות שתוותה הסדרה הראשונה.
מנגד עומדת סדרת 39 רמזים. אכן, לא מדובר בסדרה של ריירדן - הרעיון הבסיסי החל אצל צוות עריכה בהוצאת סקולסטיק (מקור - ויקיפדיה) והכותבים מתחלפים. אבל בראש שלי זה שייך לריירדן, סופרו של הספר הראשון.
ולענייננו, סדרה זו מהווה מענה, קריאת תגר, עימות, פולמוס, עם פרסי ג'קסון. היא דנה בערכי היסוד של פרסי ומציגה כיוונים אחרים.
פרסי ג'קסון: סדרה על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם. מפלצות אפילו לא מתעניינות בהם; כלי הנשק של הגיבורים מתעלמים מקיומם.
קחו שנייה לחשוב על זה. במבט קצת מלוכסן, זה מתחיל להרגיש קצת לא נעים.
מאבק כוחות בין אלה עם כוח טוב לאלה עם כוח רע. אוברמנשים בעלי מנשליכקייט מול אוברמנשים סגנון ווילדה-חייה.
בסדרת 39 רמזים, על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם…
אלא שסדרה זו מעלה תהיות על כוח ועל השלכותיו, על מה שמקריבים עבורו. שאלות על גנטיקה ויכולת, על מקור הגאונות האנושית.
בסדרה זו, הכוח משחית. אי-אפשר לסמוך על אף אחד, לפעמים גם לא על הגיבורים ועל חבריהם. בסדרה זו, בסוף נמנעים מכוח עליון. אולי פרסי ג'קסון, על אף שמגלגל עליהם עיניים, מוכן לקבל את מרותם של אלים שאינם אלא בני אדם בריונים בעלי כוח. 39 רמזים מעדיף שלא.
ומה עם הקשר בין גנטיקה להצלחה? האם כל מושל ופייטן הוא חצוי-דם או צאצא קהיל?
39 רמזים מתמודד עם שאלה זו, ותשובתה חלקית, מהססת: אולי גם זרים יתקבלו לתוך הגילדה? אולי שייקספיר פשוט ממש ממש התאמץ? הגיבורים שלנו עצמם הרי בכלל לא קיבלו כוחות מיוחדות. הם פיתחו את מי שהם גם ככה.
ברור שעדיין מדובר בבני אדם מוכשרים מאוד. אי אפשר להימנע מהטאוטולוגיה שאנשים מוכשרים יותר הם מוכשרים יותר. אבל אפשר להרחיב את היריעה: לאנשים מסוגים שונים, ממקומות שונים, בעלי דפוסי פעולה ויכולות שונים.
39 רמזים הוא סדרה לילדים, אפילו צעירים יותר מקוראי פרסי ג'קסון. היא מנסה לחנך וללמד היסטוריה באופן חינני, דווקא מתוך נקודת מבט של ילד שלא מעוניין בכל השיעמום הזה. הכתיבה לעתים קרובות לא משהו, הפרוזה לא בדיוק אלגנטית. אבל היא חביבה, ומצחיקה מאוד לגיל המתאים.
והכי הכי - הסדרה מפתיעה בשאלות עמוקות שהיא שואלת, באופן מותאם גיל, אבל שואלת: הקו בין הטובים לרעים נהיה מעומעם, הדבר הנכון לעשות לא תמיד ברור. תוהים על הכוח שפרסי וחבריו משתמשים בו באגביות נונצ'לנטית.
אלה ספרים קצרים, והקריאה קלילה. תנסו אותם, ותקראו לפחות עד לשישי; תנו למוטיבים להתפתח.
אגב, גם ל-39 רמזים יש סדרות המשך. ארבע, אאל"ט. לאיזה מסוגי המשך הם משתייכים, אינני יודע, כי טרם קראתי אותם. אבל עכשיו בדיוק סיימתי חזרה על הסדרה הראשונה, אז הגיעה העת. נראה מה יש להם להציע.

יש פלונטר מובנה בקסם. יש בעיה מהותית. יש חור בהגדרה.
מהו קסם? הוא אמור להיות על-טבעי, או בלתי-טבעי. אך אם יש לו כללים - הוא פשוט ענף נוסף במדעי הטבע, כמו פיזיקה או כימיה. האם זה שהכללים האלה לא תקפים בעולם שלנו מספיק כדי להגדירו כפנטזיה? כקסם? השאלה היא מהותית, ואולי מתפשטת מעבר לתחומי הספרות: אם כל דבר ניתן להגדרה, אז הכל מדרדר לכדי מדע. ומדע הוא רק יש; אין במדע כדאי. והמשמעות נעלמת.
ואם אין כללים לקסם - מה הוא בכלל? האם ניתן לתלות תקוות בחוסר הבנה? באבסורדיות? הרי או שלקסם אין כללים באמת - ואז הוא חסר משמעות. או שעוד לא גלינו את הכללים - ואז אין לו משמעות.
מהו קסם? הדבר העל-טבעי. אך אם קסם קיים, הלא הוא חלק מהטבע. יוצא כי טבוע בהגדרת הקסם, כמלקוד 22, הוא שהוא לא קיים.
הרי לנו שִׁכתוּב של הצהרתו של ארתור סי. קלארק: כל קסם מספיק מפותח לא ניתן להבדיל מטכנולוגיה.

אודה כי הצגת העניינים עד כה היתה קצת חד-צדדית. ניתן לחלוק בכמה אופנים. אפשר לומר שעצם זה שזה בלתי אפשרי מדע שלנו מספיק כדי להגדירו כקסם (וכשאני מדבר על הגדרה, אני מתכוון לדבר באופן עמוק - באופן שמשמעותי לי, כקורא, כאדם). ארתור סי קלארק בעיבוד המקורי די אומר זאת (הציטוט המקורי טוען כי כל טכנולוגיה מספיק מתקדמת, לא ניתן להבדיל אותה מקסם). זה שיש הסבר לא משנה.
מאידך, אפשר להגן על האבסורד, על עצם חוסר ההבנה, על תחושת הפלא: הקורא עומד בפני הקסם, ולא מבין את חוקיו, אבל מתפלא, ויודע בלבו שזה קסם, ימותו הלוגיקנים!
אני רק תוהה, האם הקוסמים עצמם חושבים שהם קוסמים? או אולי באמת אין פשר והגיון, וזה מהות הקסם?

אני לא מתחבט בעניין בכל פעם שאני קורא פנטזיה. למעשה, אני פשוט קורא, ונותן לעולם של הסופר להקסים אותי, בין אם מערכת הקסם היא "רכה" או "קשה", במינוחים של ברנדון סנדרסון. השאלה היא איך הספר משפיע עלי, ואיך הקסם שבו תורם להשפעה זו.

בספר הזה יש את אחד ממערכות הקסם האהובות עלי. המערכת היא הגיונית; ניתן להבין ממה נובע הכח, מה מבדיל בין קסמים, מה עושה אדם לקוסם חזק. אבל היא לא מדעית; יש בה משהו מעבר, ואולי זה הסוד, היציאה מהפלונטר: הגיון של משמעות, ניתוח לוגי של מה שמעבר ללוגיקה, של מה שבתחום האנושות.
הספר הוא במודל ההארי-פוטרי, אפילו מתכתב ישירות עם דמויות ומוטיבים מהארי פוטר. יש אנשים מיוחדים שיש להם קסם, הם גרים בסודיות באנגליה, והולכים לבית ספר (פנימיה) לקסם. כל הקלפים מוכנים - הגיבור היתום וראש בית הספר המסתורי שמתפקד כדמות-אב; הרשע הבלתי-מנוצח והגיבור שיש לו קשר מיוחד אליו, שהוא "הנבחר"; תלמיד יריב מרושע סגנון מאלפוי; כל מה שבונה עולמות קסומים, מהארי פוטר עד פרסי ג'קסון.
ואז הספר הופך הכל על הראש. שובר סטריוטיפים, משחק עם מוסכמות. בלי ספוילרים, אבל זה גאוני. זה לא סתם הפיכה לשמה, אוי-תראו-הרשע-הוא-באמת-מסכן או כזה. הסופרת בוחנת מחדש כל מיני הנחות, כל מיני מוטיבים של עולמות קסומים כאלה, ויש לה הרבה זוויות חדשות להאיר. הספר מומלץ בחום.

מערכת הקסם היא לא מוקד הספר; הוא לא ירשים את הקורא במורכבות גאונית כזו או אחרת. אבל המערכת היא נהדרת, ומעבר לכך, היא קשורה קשר הדוק לדמותו של הגיבור, ולמשמעותו של הספר בכלל.
כי הקסם בנוי על מילים. כך גם בהארי פוטר, אבל לעומת הארי פוטר, שם הקסמים הם לכאורה רצף רנדומלי של צלילים (כקוראים אנו יודעים שזה בעיקר לטינית, אבל לדמויות הספר זה ג'יבריש), כאן כל הכוח של הקסם מבוסס על כך שלמילים יש משמעות. משמעות בעולם הרחב.
הקסמים הם ביטויים, משפטים משירים, פתגמים; דוקינס אולי היה קורא לזה ממים. אבל מילים.
ורק דברים עדכניים! קסמים חדשים באים לעולם בעקבות יצירת מופת חדשה; קסמים אחרים נעלמים כשספר או שיר נהיה מיושן. call me maybe מאבד את כוחו במהירות. ציטוטי שייקספיר הם בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר, אך מי יודע כמה זמן זה יימשך? וכל קסם עושה משהו שקשור למשמעות המילים שבה.
וזה כמו העולם האמיתי, בעצם. כי בעלי הכוח הם בעלי המילים. והמילים בעלות הכוח הם אלה שכולם מכירים, הם אלה שמרעישים את התרבות. מי הם הקוסמים הטובים? החכמים, הרהוטים, שלא מגמגמים, שדוברים את מילותיהם עם כריזמה. ובאיזה עוד בית ספר לקסם לומדים סמנטיקה ולשון? כן, מי שיודע לדבר הוא יכול לשנות את העולם רק במילים שלו. זה קסם, אבל זה גם המציאות שלנו.
וזה מביא אותנו לדמות הראשית, היפהפיה, שוברת הלב. כי סיימון הוא לא כזה. יש לו כוח עצום, אבל הוא תקוע בפנים. כל רצונותיו, כל כאביו, כל געגועיו זועקים מתחת לשטח; וסיימון מגמגם. הוא נופל על המילים, הוא מתבלבל, סומק עולה בלחייו; הוא לא אדון למילים. החברה הטובה שלו כן. היריב שלו כן - הוא צוחק עליו, לועג לו באלגנטיות של נחש. ורק סיימון שותק.
איזו דמות. איזו הזדהות. כי באמת מה יהא עליו, על האדם שאין לו את הכוח הזה, שלשונו אינה גמישה, שמשתתק מול קהל? כל יגונם נכלא בקרבם, על סף התפוצצות שלעולם לא תקרה...או שכן?
מילים, חבריי. למי יש את המילים? ומה יש למי שאין? ומה היחס ביניהם, בין שני האישים הללו? זאת השאלה הנסתרת של הספר, המתגלמת במפגש בין מערכת קסם לדמות. לשתי דמויות, בעצם.
המשמעות נובעת מתוך המערכת המיוחדת הזו, מתוך מערכת שאינה רק טכניקה מבריקה, אלא משהו מעבר.

הגעתי לספריה של אדית' נסביט דרך אדוארד איגר, סופר אמריקאי בדור שאחריה; ספריו הם באותו הז'אנר, והוא תמיד כותב כי חובבי ספריו צריכים להכיר את ספריה, שכן היא המומחית.
סופרים עושים את זה הרבה, נכון? מכניסים ספרים המלצות לספרים שהם אוהבים, ישירות או דרך הדמויות. "הוי, אני כל כך אוהב את ספריו של X", יאמר הגיבור, אצל נסביט, איגר, דאל. זה ודאי חמוד, אך לאחרונה אני מרגיש שיש פנים פחות תמימים לעניין. האמת היא, שלאחרונה אני מתחיל לפחד קצת מספרים, ובעיקר מספרי ילדים. יש שם מסרים, והם משפיעים - האם אנחנו ערים למה שבין השורות? האם ילד שקורא מבין מה ברשימת המצרכיםלפני שהוא בולע?
הדמויות של איגר קוראות נסביט, ושל נסביט קוראות קיפלינג. ככה יודעים שהם טובים, הרי - הדמויות הטובות קוראות ספרים ומזהות רפרנסים. הסופרים הרי יודעים שהקורא הוא בדיוק זה - קורא. ברור שהוא אוהב לשמוע שילדים שקוראים הם יותר טובים.
אבל המלצות על ספרים ומבט חיובי על קריאה זה בכל זאת די תמים. ואני באמת חושב שטוב לקרוא, ואני מעוניין בהמלצות על ספרים. וברור שספר מבטא עמדות. אז מה בכל זאת מפריע לי?

ספרי הילדים של נסביט מתמקדים בחבורת ילדים, בנים ובנות, לרוב אחים, שמוצאים את דרכם להרפתקאות, לעתים קרובות בליווי סוג של קסם שהם מוצאים. הם יפתרו את הצרה שנתנה לעלילה את התמריץ שלה, במקרה שלנו צרות כלכליות.
היו לי ציפיות גבוהות מנסביט, שהרי סופר אהוב עלי במיוחד טען בתוקף שהוא המאור הקטון שרק משקף אותה, האור הגדול. מה יש לומר? התאכזבתי.
הספר אמור להיות מצחיק. הרבה מההומור-לכאורה של הספר נובע מטיפשות הילדים, מתמימותם וחוסר הבנתם. איך שהילדים חושבים שמלווה הכספים הרמאי הוא נדיב, איך שהם ילדותיים אך בטוחים שהם הבוגרים בעולם.
כל זה מגיע לשיאו המגוחך בעניין משחקי דמיון, להם הילדים מאמינים יותר מדי, ברמה שהם נטפלים עם כלבם לאיש זקן, או מתאכזרים לילד השכן עד שהוא בוכה (כל הדמויות מגנות אותו כבכיין, ואני שונא אותם על כך). זה לא אמין; ילדים, במיוחד כשהגדולים שבהם כבר בני עשרה, לא לוקחים את משחקיהם לקיצון כזה.
מעבר לכך, זה כמו העניין של חובבי הקריאה - לסופר/ת יש נשק סודי בנסיון ליצור חיבה עם הקורא: קבוצתיות. אנחנו הטובים. אנחנו אלה שמבינים את כללי המשחק של הדמיון, ולכן אנחנו הטובים. כך ניתן לזהות כהרף עין אם דמות היא חיובית או שלילית. מי שלא מבינים - וזר לא יקרב.
אבל העניין החשוב ביותר בעיניי שניצב כאן, הוא שהם לא ילדים נחמדים כל כך.
אני רוצה בספריי דמויות טובות. לא מושלמות! אך טובות. אני חייב לרצות שהם ינצחו, לחשוב שמגיע להם לנצח. אני צריך להזדהות אתם, גם אם הם נכשלים, גם אם הם ילדותיים. אני תוהה לעיתים - האם זו בעיה בי? חוסר בגרות, פשטנות, ראיית שחור/לבן? האם הם פשוט מתנהגים כמו ילדים, או שיש כאן משהו מעבר? הם לא רשעים, רק אנוכיים קצת, לא תמיד מתחשבים או חושבים. כשבסוף פרק הם בוכים ומבינים שהם פעלו שלא כהוגן - זה לא משפיע. הם לא בוגרים יותר בפרק הבא. זה אמור להצחיק? כי לי זה גורם לבכות.

"מחפשי האוצר" מספר על ניסיונותיהם של קבוצת ילדים למצוא אוצר, לאחר שמשפחתם נהיית ענייה. בהקשר זה מומלץ לעיין בסיפור חייה של נסביט, דמות משמעותית בהתפתחות הסוציאליזם ומפלגת העבודה בבריטניה. מצבם של העניים הוא נושא חשוב לנסביט - באחד מספריה הגיבורים הורסים את הבורסה ונותנים אוכל לכל הרעבים ברחוב. אך יש פה שילוב בעייתי בין הסוציאליזם לבורגנות בריטית קלאסית. כי הבעיה בספר הוא שהם עניים. הפתרון בסוף? הם נהיים עשירים. אך זה שעוזרת הבית (כמעט אני רוצה לכתוב שפחה) עדיין עובדת אצלם - או יותר מזה, זה שגם כשהם היו "עניים" הייתה להם עוזרת בית! איה הסוציאליזם שלך כשמדובר במעמדות חברתיות?
מוזר שגיבוריה של הסוציאליסטית הם כה בורגנים, לא?
זוכרים את מלווה הכספים שמנסה להרוויח על חשבונם? אין ספק כי מתוקף מלאכתו הוא לא יהיה דמות חיובית במיוחד. אך אני קורא ופתאום מתחיל לשים לב - הוא מלווה בריבית, בעל אף גדול וזקן לבן, וקוראים לו רוזנבאום… מחיפוש באינטרנט גיליתי כי ישנם קריקטורות יהודיות רבות בספריה, בעיקרם בעלי חנויות, מלווי כספים ועובדים בבורסה. האנטישמיות המתורבתת של בריטניה בתחילת המאה העשרים מתחברת יפה מאוד לסוציאליזם דרך סטיגמת היהודי הקפיטליסט (כמובן תוך התעלמות מהסטיגמה הבולשביקית שגם לה זכו זרע יעקב). היא גם זורקת באגביות כינוי גנאי לאנשים ממוצא אפריקאי. איה הסוציאליזם שלך כשמדובר בקבלת האחר?
וכשהם מתעשרים - התיאור של המתנות, והאוכל, והצעצועים!- יש בזה משהו גרוטסקי, חמדני. העני הוא הטוב; הטוב מתעשר. אתם מרגישים את הצרימה?
זה מתבטא אולי הכי חזק באופן גאולתם. הם נהיים עשירים בגלל שהם מוכנים לחלוק את הונם המועט עם אדם עני. מגיע להם להיות עשירים כי הם מוכנים לתת צדקה על אף היותם עניים. זה יפהפה - אבל הגאולה היא עדיין להיות עשירים. הפוקוס הוא על הכסף. ולא רק שיש מספיק לצרכי מחיה, אלא עושר מופלג. חשוב לי להדגיש שוב - עוני זה דבר נורא, ולא רק עוני של גוויה ברעב, גם עוני שלא מאפשר מותרות, שמכרסם בשוליים. אבל הכסף רק מאפשר גאולה, לא גואל בעצמו. הוא מאפשר חיים וכבוד, משפחה וזמן - אך היא מתארת את העושר שיש כעת, לאחר גאולתם, באופן כה וולגרי: בגדים, שעונים, משחקים, ממתקים - הספר סוטה ממסלולו ונהיה הגשמת-משאלות, כמו בוקר כריסמס אינסופי.
זאת לא טענה בעד או נגד הסוציאליזם, זאת בכלל לא הנקודה. זה עניין של מסר, ושל מוסר.
הספר מלא במסרים, תת-קרקעיים או על פני השטח. ולא עם כולם אני מסכים. האם זה דבר טוב לקרוא? איך זה משפיע, ובאיזה גיל? האם אתן לילד קטן לקרוא בטענה שגם ככה הוא לא יבחין בפרופוגנדה, או שמא להיפך, אי-ההבחנה גורמת לזה לחלחל מבלי ידיעת הקורא?
אני כל כך לא רוצה לפחד מספרים. אבל יש להם כל כך הרבה כוח. ואני מרגיש, מפחד, שאני אדם שקל מאוד להשפיע עליו. אני יכול רק לקוות שזאת מלאכתו של אדם - לקרוא, וללמוד איך לקרוא, וללמוד לקרוא בין השורות. להבין מה הסופר אומר. ואז להחליט מה אני חושב בעצמי.

***ספוילרים, ספוילרים, ספוילרים!***
לא לקרוא לפני שקראתם את שני ספרי פו הדב

כריסטופר רובין עוזב את היער.
משפט הפתיחה של הפרק האחרון הוא לא באמת ספוילר – כבר בפתיחת הספר מסופר לנו שעתה עלינו לומר להתראות. אבל כאן המקום להזהיר: זהו לא פו הדב.
זהו הספר שאחרי פו הדב.
שלא תבינו לא נכון, זה אותו הסופר ואותן הדמויות האהובות, זה פו וחבריו במלוא הדרם. אבל מהות הספר שונה. ואם לא קראתם את הראשון – עצרו כאן, ולכו קראו. קודם כל כי זה נהדר, וגם כי כל מהות הספר הזה הוא לבוא אחרי הספר הקודם.
אבל שניה, צעד-צעד. אתחיל כך: מדוע לסופר לכתוב ספר שני?
ודאי שיש כאלה שהסיפור עוד לא נגמר, או שסתם כותבים עוד ממה שהיה בראשון. יש כאלה שהם חדשים כמעט לגמרי, רק שמנצלים עולם או דמויות קיימים. אבל הסיבה המעניינת ביותר לכתוב ספר שני, היא כדי להוות ניגוד לספר שקדם לו.
פו הדב הוא אחד מ-'ספרי הילדוּת', תת-ז'אנר מיוחד במינו של ספרים שאינם רק עבור ילדים, אלה עוסקים בילדים, בילדוּת עצמה. בניסיון לתפוס את הדבר הזה שעובר כל כך מהר, כמו צלם שמנסה לשמר שנייה, לפני שתיגמר. אליס בארץ הפלאות הוא ספר כזה. גם פיטר פן. הנסיך הקטן. פינוקיו.
ובתור ספרים על ילדות, להם במיוחד מתאים הדבר הזה, הספר הסותר. כי הילדוּת (חוץ אולי מלפיטר פן) תמיד, אבל תמיד – נגמרת.
זהו לא ספר על ילדוּת. זהו ספר על סופה.
כי טבוע בעצם הרעיון של ילדוּת הוא זה שהיא נגמרת. "לי זה לא יקרה!" שואגים הילדים, מוונדי דארלינג ועד האחים הקטנים במרי פופינס. אבל כריסטופר רובין חכם מדי מכדי לחשוב כך. הוא יודע שהוא לא יוצא דופן.
ספר נוסף כזה, האיפכא מסתברא לילדות, הוא השני ל-"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" – "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". לואיס קרול משחק באופן נרחב עם הפכים, כשם שעצם הסיפור מתרחש מבעד למראה, איפה שהכל, כידוע, הפוך במקביל. הזקנה משחקת אל מול הצעירות. חורף וקיץ מנוגדים זה לזה. הקורא המדייק (לפחות באנגלית המקורית – בתרגומה של רנה ליטוין, לדוגמא, הדיוק מתפספס) יבחין כי "ארץ הפלאות" מתרחש ברביעי במאי, ואילו מבעד למראה – ברביעי בנובמבר. בדיוק חצי שנה אחד מהשני.
גם הבית בקרן פו משתמש בהיפוך, כבר בהקדמה, שמשתנה מ-"introduction" בספר הראשון ל-"contradiction" בשני. אך איפה שקרול מבכה את עצמו, מילן מבין שהטרגדיה שייכת לילד. הסופר, כדמות בספר, שותף לפשע הזה של התבגרותו של כריסטופר רובין: כשהוא בא לשמוע סיפור על חבריו ביער, הסופר מפסיק אותו ושואלו חידה במתמטיקה. וכבר אינו זוכר את הסיפורים.
וכל זה מוביל אותנו לשאלה איומה: מהו ערך הילדות הזו, שפיארנו כל כך, אם היא נעלמת? כשכל זה יקרה, פו, שואל כריסטופר רובין, אתה מבטיח לזכור אותי? גם – כשאני בן מאה? זה לא רובין שיזכור. מי שזוכר כאן את הילד זהו פו. זאת הילדות עצמה שזוכרת.
במאמר במגזין הניו-יורקר על ילדים שמתו בילדותם, כותב אדם גופניק כי אנו טועים כשאנחנו חושבים שמטרת הילדות היא לקראת הבגרות, בבחינת אימונים לפני משחק. הילדות היא משמעותית בפני עצמה, כל רגע כיהלום, כאטום או קווארק לא-יישבר.
ואולי כי מדובר בספר בריטי, הסצנה בסוף, כשרובין ממנה את פו לאביר, מזכירה לי את המלך ארתור. כריסטופר רובין הוא כארתור, לבריטניה המלנכולית-ללא-תקנה אשר חולמת מאז היוולדה על ימי קדם. ארתור מת, אבל הוא עוד יחזור. כך סגולתם של גיבורי בריטניה, הרדומים עד יקוצו ישני חברון. ארתור מת, יופיו של ארתור חי; ארתור, מלך בעבר ולעתיד.
במילים האחרונות האחרונות של ספרו, מילן כותב כי במקום הקסום הזה ביער, ילד ודבו ישחקו לעד. הרגע שהיה, חתום בנצח; הוא היה. יותר מזה אין מה לבקש. שהיה ארתור, שהיה כריסטופר רובין. ילד ודב עוד משחקים שם ביער. עוד דוד חי.

בשבועות האחרונים לקחתי על עצמי כפרויקט לקרוא את כל כתבי רואלד דאל לצעירים. את זאת פחות או יותר השלמתי, ולקינוח קראתי את הספר הזה, אוטוביוגרפיית ילדות של דאל. והתחלתי לחשוב – לא על האם אפשר לקרוא ספר טוב של אדם רע, זו שאלה בנלית ולעוסה יחסית – אלא על מה אופי הקשר, מה מהותו. איך הספרים שהוא כתב נובעים מסיפור חייו: איזה בן אדם נוצר מהקורות, ואיזה ספרים בן אדם זה יכתוב.
לא נכון לסווג את דאל רק כאכזרי, או נהנה מאכזריות. העניין פה שונה: דאל חייב את הדמות הרשעה, הברורה ברשעותה, אל מול תמימות וטוב הגיבור. לא פעם מדובר ברשעים מבוגרים אל מול גיבור צעיר. אכזריות הרשע מוצאת את איזונה-כביכול באכזריות העונש ובשמחה-לעיד במפלתו. ילדותו של דאל מורה על כך אצבע מבהירה – אכזריות המבוגרים בחייו בבית הספר (אציין שאמו, אי-שם בביתו, היא מאז ומתמיד אהובה וטובה), הכוח המוחלט שלהם, והאנטיפתיות, השנאה כלפי ילדים. ההנה שנוצרת אצל הילד שאין לו על מי לסמוך. מה פלא שדאל נושא עמו תחושה עזה של טוב מול רע, של עומק הרשעות, ושל אפס חמלה כלפיהם: עדיין רוצה הוא להענישם על חטאיהם, ואני – אני תקוע בין הזדהות עם הכאב שלו לרתיעה מנקמנותו.
מי שלא קרא את ספריו של דאל היה יכול להתעניין בספר זה נטו כחשיפה של בתי הספר הפנימייתיים הבריטים. התיאור מפחיד מאוד, וגם שופך אור רב על כתביו של דאל. המורים היו מכים את הילדים, ומחפשים כל סיבה להענישם. התלמידים חיו בפחד מתמיד ובמשטר טוטליטארי שעקב אחר כל דקה ביום שלהם. בית הספר היה בעצם עסק של המנהל, וככל שיכל להוציא מינימום כסף על התלמידים היה מרוויח יותר לעצמו. דאל מספר כיצד היה המנהל מעודד הורים לשלוח אוכל מהבית "לשמח את הילדים", כדי שהוא יוכל להאכילם פחות על חשבונו. בשעה השבועית לכתיבת אגרות הביתה, היה מסתובב בין התלמידים, לכאורה כדי לתקן שגיאות כתיב וניסוח, אך בעצם, אומר דאל, כדי שאף ילד לא יעז לכתוב דבר גנאי על בית הספר.
איך נראית ילדותו של ילד כזה? והאם אפשר להעמיד הכל לחובת בית הספר? עוד בתקופה שהלך לבית ספר שבו הולכים הביתה בסוף יום הלימודים, הוביל את חבריו במעשה קונדס בו שמו עכבר מת אצל מוכרת הממתקים השכונתית, אשר הייתה לא-נחמדה-עד-מאוד. ילדים, עולה מדאל, אוהבים קונדס, אוהבים דברי גועל, נהנים מתיאורים מבחילים. קראו את תיאור הרשעים בספרו "מר שועל המהולל", או את כל הספר "הטוויטים".
אני למדתי לקרוא באנגלית אצל שכנה בריטית נהדרת. כבריטית טובה, היא נתנה לי את ספריו של דאל. "הטוויטים" צילק אותי, ועד היום לא הצלחתי לשוב ולקרוא אותו. הגועל מציף אותו; הוא כל מהות הסיפור; הוא הופך ממוטיב למרכז עלילה.
לאחר המעשה עם העכבר המת, המוכרת הנ"ל הגיעה לבית-ספרו וצפתה בילדים מקבלים עונש מהמנהל, תוך שהיא צווחת "יותר חזק! יותר חזק!". באופן אירוני נורא, אירוני ונורא, אמו הזדעזעה כשראתה את החבורות בגופו, הוציאה אותו מבית הספר הזה הוולשי ושלחה אותו לפנימייה הארורה. "בתי הספר הבריטים", אמרה, "הם הטובים בעולם".
ראוי לציין שדיבורנו כאן הוא על כתביו לילדים בלבד; דאל כתב באופן נרחב ומצליח גם למבוגרים, בעיקר סיפורים קצרים. איך דאל תופס את מהות הכתיבה לילדים? ברשימת כללים לכתיבה, הוא כתב: "צריך חוש הומור. זה לא הכרחי בכתיבה למבוגרים, אבל לכתיבה לילדים זהו חיוני". אך שוב יש לשאול, מה מצחיק את דאל? מה לדעתו יצחיק ילדים, ומה הוא מחשיב חוש הומור? נפנה לספרו "מטילדה"; שם גיבורת הספר אוהבת-הספרים נותנת לדאל הזדמנות נהדרת להביע דרכה את דעותיו על ספרים. "אני חושבת שמר ק. ס. לואיס הוא סופר טוב מאוד. אבל יש לו כשלון אחד. אין בספריו קטעים מצחיקים". האמנם? הוא לא סופר הומוריסטי, אבל קראו, רק לדוגמה, את משפט הפתיחה של "המסע בדורך השחר". האין לו חוש הומור? או שמא אין לו חוש הומור לשיטת רואלד דאל...
ואם נדבר על לואיס, שידוע כי ספריו הם אלגוריה נוצרית; לואיס, אשר מכאיב לנו בזריקתו את סוזן בעבירת אהבה לאיפור וגרביונים – דאל עוקף אותו בסיבוב. כל דבר שלא אוהב מספיק להפוך דמות לרעה. לעיסת מסטיק, גידול זקן, צפייה בטלוויזיה...דאל מחדיר לספריו את הדברים שיושבים אצלו עמוק בבטן, את שנאותיו הגדולות והקטנות, את ציור עולמו בשחור ולבן.
הורים רעים גם מקבלים את מנתם. כפי שמופיע ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד", ילדה לא יכולה לפנק/לקלקל את עצמה. בתחילת "מטילדה", לדוגמה נוספת, הוא חולם על הערות עוקצניות שהיה כותב בתעודותיהם של תלמידים עם הורים הסוגדים לילדיהם, לו היה מורה. "לבתכם יש את היופי הקר של קרחון, אך לעומת הקרחון, אצלה אין דבר מתחת לפני השטח".
והאירוניה היא שדאל עצמו היה בצד השני של העט העוקץ הזה. כמה מהברקותיהם של מוריו מופיעות בסיפורים אוטוביוגרפיים שלו, כדוגמת המורה לאנגלית, שרשם רק "ראו הערה על אגרוף". תחת אגרוף כתוב: "אטי מדי. הפאנצ'ים שלו לא מתוזמנים היטב ורואים אותם מגיעים".
והשאלה הגדולה היא איך דווקא דאל נופל באותם הפחים. ידוע שאכזריות יוצרת מעגלים אכזריים; התלמידים שמונו כמדריכים קבלו רשות להעביד ולהכות את הצעירים, ועשו זאת על אף שכך נעשה להם לפני שנה. זהו דפוס אנושי קלאסי וכואב. ואילו דאל לא נעשה מדריך – כפי שהוא כותב, "הייתי מאכזב את עצם עקרון המדריכות בכך שהייתי מסרב להרביץ לקטנים". ודווקא מתוך זה, הוא כל כך נהנה להרביץ לגדולים.
וקשה לי עם ההגנות והתקיפות שלו, ואולי הנקודה היא שכל עולמו מחולק לשתי קבוצות אלו, בני האור ובני החושך. יש לו חמלה אדירה – על ילדים, על חיות (כל מהות הספר "אצבע הקסם", ואף בשניים מהסיפורים בקובץ "הסיפור המופלא של הנרי סוכר"). הוא נלחם על חופש הילדוּת, ונגד מבוגרים כולאים, ב"מינפינים", הספר האחרון שיצא בחייו. הוא אפילו כתב ספר כדי לפרסם ולתרום לטיפול בדיסלקציה, "הכומר מניבלסוויק".
אבל הנקמנות, הנקמנות! ברשימה של שמונה כללים לכתיבת ספרי ילדים, דאל הכניס "הנקמה מתוקה". מופיעים גם ברשימה "מבוגרים הם לעתים מפחידים", ו-"שמור על חוש הומור מרושע".
גם הפיזיות מצחיקה אותו, ואותי מגעילה. זוכרים את העוגה ב"מטילדה"? עוד אחד מהכללים שלו: "אוכל זה כיף!"
וכלל אחרון: "דברים רעים קורים". דאל מנסה להיות אמיתי, לדבר אל הילדים בכנות, עם קשיים בדרך ועם סוף טוב. עם הורים מתים ב"ג'יימס והאפרסק הענקי", או מחסור כספי ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד". ואני מביט בכל הרוע והטוב, שנובעים ספק מהעולם ספק מלבו של דאל, ותוהה, ושואל את עצמי, אלו מהספרים הללו אני רוצה שיהיו לילדים שלי בימי ילדותם?
ואיני יודע לענות.

זהו ספר על שייכות.
הביקורת הזו היא על זרות.
שני צדדים של אותו מטבע. אולי אפילו אותו צד. טבעת מביוס.

קירות ביתי כיסו ספרים, נשפכים על צידי ספות הסלון והשולחן הגדול. זה מה שעשיתי כילד; קראתי.
באנגלית.
וגדלתי, ועברתי ממקום למקום, ויום אחד ישבתי עם חבריי מסביב לפיתות ודיבורים, והבנתי שאני האנגלו-סקסוני היחיד. דיברנו על ספרים, ואני - אני העילג. אני לא ידעתי דבר.
כי כולם קראו בעברית.
באו זרים במקדשי. באתי לביתי והייתי לזר.
איזו אירוניה: אני שקראתי יצירות פאר של אנגליה וארצות הברית בשפת המקור צריך לתרגם את דבריי לעברית. גילי בר-הלל קשרה קשר על ג'יי קיי ראולינג, רנה ליטוין כסתה את לואיס קרול. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית.
ותחושת הבושה, הניכור, הנחיתות. אני תמיד אהיה כאן, צעד אחד מאחור.
לא שלא ניסיתי להשלים: דיברתי אתם, למדתי להעריץ (בזכות וברצון!) את גילי בר-הלל, לדבר על תרגומים שונים לשר הטבעות, להכיר ביטויים עבריים ולהגי שפת לעז עברית.
וקיבלתי רשימות קריאה.
אריך קסטנר, פרנץ מולנאר, מיכאל אנדה. שלום עליכם, שולמית לפיד. הכל בגללם, שמונה בעקבות אחד, חוד הכישור.
יעני, Spindle's End.
וידעתי גם אני שאין הקומץ משביע את הארי, ואין פוטר אותי ממלאכתי, על אף שלא אוכל לגמור.
והבעיה היא, שאהבתי אותם, אתם מבינים? זה היה ביתי, רק שעתה הייתי זנב הארי.

ספריותיה של ישראל מלאות תרגומים לספרי ילדים אירופים, מתחילת המאה העשרים; דברים שלא הגיעו לארצות הברית. לפחות לא אליי.
הם שונים. הם כל כך...אירופים.
כמובן שהסגנון קצת old fashioned, מיושן כלומר. אבל זה יותר מזה. שלושה שברים, בעצם: החבורה, והחבורה השנייה, והמלחמה ביניהם.
שייכות.
נדבר, לדוגמא, על הכיתה המעופפת, מאת אריך קסטנר.
קודם כל, הספר הוא לא על ילד מסוים, לא בדיוק. הוא על חבורה. כמובן שיש אחד שהוא הגיבור; אינני חושב שאפשר להתחמק מגיבור בלי מאמץ רב. אבל הסיפור הוא על החבורה שלו. על החבר'ה, הקבוצה. אנחנו.
זה מוליד דמויות שטוחות, מפני שצריך לאפיין מספר רב של דמויות בדפים מועטים. יש את השמן, הבריון, את הקטן, הפחדן, את הסרקסטי, הנושך. השמות משתנות קצת; העיקרון זהה. בשלב מסוים הסרקסטי מגלה שמתחת לזה הוא משהו יותר, הפחדן מתגבר על פחדיו, אתם כבר יכולים להשלים את המשפט. אבל תמיד יש חבורה. אין גיבור לבד. חזק ואמץ!
אגב, בחבורה אין בנות, לרוב.
וכל קבוצה, בהגדרתה, היא לעומת אחרים. תמיד יש את היריב. הגימנסיה, הריאלי. והם לא אנחנו, ואנחנו לא הם.
ואם יש אנחנו, ויש הם, אז יש גם מלחמה.
זה כל כך אירופי, כל כך מאה התשע-עשרה, כל כך לאומי. זה אנשים שעוד לא חוו את מלחמות העולם. לפעמים אני חושב שישראל כולה לא חוותה אותם, עד היום. רק שואה, בלי המלחמות.
יש ספר אמריקאי, בשם "שלום נפרד". לומדים את זה בספרות כיתה ז', או ט', אומרת אמא שלי. הספר מדבר על השנאה שתמיד קיימת לאחר, את הצורך היסודי שלנו שיהיה אחר. בלעדיו אנחנו אבודים.
הגדרתו של האני הוא על ידי האחר. ואז אנחנו מנסים לשבור אותו. לנצח. שתמיד יהיה מי שמתחתינו.

אבא שלי קרא את הכיתה המעופפת באנגלית השבוע. הוא הופתע מהאלימות. גם אני מכיר אלימות בספרים. אבל הוא נוראי, כלומר, מבחינת הדמויות. זה אירוע טראומטי. ספר שלם יכול להתפתח מפעם אחת שהגיבור קיבל בוקס. מהפחד והשנאה (העצמית?) וכל הבושה והתסכול שחוויה כזו מקנה.
בקסטנר, הם מרביצים אחד לשני. כי זה מה שקורה, כי החבורות (מוטעם על ה-ח') נלחמות. זה לא מפריע לאף אחד; זה לא משנה למישהו כלום, עצם האלימות. זה פשוט שאלה של האם ניצחנו.
אני לא יודע, אף פעם לא הייתה לי חבורה. היו לי חברים, אדם לאדם.
אולי דווקא זו היתה החבורה הראשונה שלי, חבורה זו שלימדה אותי מה זו חבורה. אבל אני לא הפסקתי להרגיש בחוץ. מרגיש לי שזה דבר מהותי באדם: תחושת זרות. לכן מתחברים לחבורות מלכתחילה. מעניין אם הם יסכימו, או שהם חושבים שדווקא אפשר להשתייך. שברור שכן.
אני כל כך רוצה להיות שייך.

הנערים מרחוב פאל הוא ספר יפהפה. הוא אירופי, כפי שתיארתי, אבל עם טוויסט. כי הגיבור הוא הקטן, שמראה שהוא גיבור כארי, שהוא מתעלה על כולנה. אבל הוא משלם מחיר.
מולנאר מודע למחיר. הדמויות שלו מודעות למחיר, במיוחד פריץ, האנטי-גיבור הראשי. הדמות שקרא לו מולנאר על שמו.
אבל האם ברור שזה לא היה שווה את זה? הוא הציל את המולדת שלו, את פיסת האדמה הזרוקה עליה קבעו נערים אלו את ערכם ואת זהותם, חבורת נערי רחוב פאל. האם, בסופו של דבר, מולנאר מתנגד לעצם מערכת הערכים שהוא עצמו מציג?
בסרט "גלדיאטור", זועק הלדיאטור לצופים, ידיו אדומות מדם יריבו: "אתם מרוצים? אתם משועשעים? הלא את זה באתם לראות."
והמשפט כמובן שייך גם לנו, כי אנחנו רואים ונהנים. אבל אנחנו רואים ולומדים להתנגד לאלימות הראווה. אנחנו לומדים שלא להיות כמו הסרט. הסרט מלמד אותנו להיות נגדו.
נכון?
האם מולנאר בסוף מתנגד? האם כל החבורות, האם הקבוצות היו טעות מלכתחילה? או אולי יש ויש, ואני שכחתי לשונכם. השאלה הזו חובטת בי שוב ושוב. האם יש לנו דירה יחד, או שכל אחד יפנה לבד לדרכו? האם יש שפה משותפת בין בני אדם שדוברים שפות שונות, בין אם עברית ואנגלית, בין אם עברית ועברית?

כי הנקודה היא שאי-אפשר להשיג אותם. אי-אפשר למחוק את הפערים, לגשר על כל תהום. העקוב לא יהיה למישור.
הניסיון הנואש להידמות מלאה הוא - נואש.
ואז השאלה שנשארת היא, האם להישאר בכל זאת. האם החברות יכולה לנבוע מתוך ההבדל, או שההבדל מנוגד לחברות? או שמא זו בכלל לא הנקודה. אולי זה פשוט בני אדם.
נפגשים. אוהבים. בוחרים להיות ביחד, באופן כזה או אחר.
יש הבדל בין חבורה לחברים?

זהו ספר טוב. תקראו אותו, ותחשבו עליו. ותחזרו אליי, אולי, ותגידו לי שעוד אפשר להיות חברים, או תגידו לי שאבדה תקוותנו.
אולי מזה יבנה בינינו קשר, גשר.
אולי מזה נבנה לנו בית.