1. קיפודים

כיף לקרוא דברים ישנים שכתבנו ולהתאפק מלערוך אותם.
זה לא שיר ולא ממש קצר, אבל זה שלי :)

קיפודים

אני יוצאת לחפש קיפוד.
לילה קריר ושקט, בדיוק כמו הלילה הזה, הוא זמן מושלם למצוא אותם.
אני לא מצליחה לשכוח את הלילה הראשון שבו מצאנו קיפוד. במחצית הלילה, הרחוב נצבע בעיגולים צהובים של תאורת הדרך, אתה ואני צעדנו מהבית של ההורים שלך לכיוון יחידת הדיור שהיתה לנו אצל ההורים שלי. השכונה שבה הם גרו היתה חדשה וממוקמת בגבול המערבי של באר שבע, מוקפת במדבר ותחומה בכביש ראשי אחד שמוביל ליציאה מהעיר. זו היתה צעידה אחת מיני רבות שנהגנו לעשות. קרובים אחד לשניה, היד שלך עוטפת את העורף שלי או משולבת חזק ביד שלי, חלקנו חיוך, בדיחה או סתם שקט אינטימי ומלא במחשבות. באותו לילה, בצומת שליד הבית, קרוב לשפת המדרכה, נתקלנו בקיפוד קטנטן. כדור חום וקוצני שהתפורר מול עינינו והחל לחצות את הכביש לעבר מכונית דוהרת. אתה הרגשת מיד את הדאגה שלי לגורלו, הורדת את החולצה ורצת לעברו. כמו גיבור-על סופרמני זרקת עליו את החולצה, עטפת אותו והצלת אותו. כמה צחקנו מהעובדה שלמרות היותו עטוף, הוא דגדג בידיים ועקץ. כמה אהבתי שהמשכת להחזיק אותו עבורי, כל הדרך, עד שהגענו הביתה. כששיחררנו אותו בגינה הקטנה שלנו, קיוותי שנצליח לגדל אותו ונדאג לו, אבל הוא נעלם לתוך הגדר-חיה ונמצא מת בפינת החצר אחרי מספר חודשים. לא משנה שהקיפוד הזה הפך לסיפור-בדיחה משפחתית אצלנו, על ההצלה שלמעשה חרצה את גורלו של הקיפוד המסכן והצעיר, אני הסתכלתי עלייך בהערצה באותו לילה. נערה בת שבע עשרה וחצי, קול פנימי אמר לי שאתה תהיה האבא של הילדים שלי.
***
עשרים שנים עברו. התחתנו, למדנו, בנינו תא משפחתי שכולל שני בנים וחתולה בריטית כחולה. צעדנו באותו מסלול שכיח, נדוש וצפוי. לכל הדעות היום יום שני ה – 24.7.2017. כך מצהיר עיתון "ישראל היום" המחולק חינם בכניסה לסופר. ככה מבטיחים הטלפונים הניידים סלאש שעונים סלאש לוחות שנה סלאש יומנים. כולם תמימי דעים לגבי התאריך היום. כולם, מלבדי. אני תקועה מאתמול, באתמול. אני לא מדברת על האופן המילולי של המילה, או הפיזי. זה מן מצב נפשי שגורם לי לשחזר שוב ושוב, בלולאה אינסופית, תמונות וחלקי משפטים מהאירועים החשובים של אתמול.
אנחנו עומדים על מדרגות הרבנות. בעוד מספר דקות ניכנס בדלתות הגדולות של אחד מחדרי הדיונים, ולמול שלושה רבנים חמורי סבר, אתה תבצע טקס גירוש. אתה לא תביט לי בעיניים, רק תגער לעברי "מגורשת" שלוש פעמים רמות, ואני אקבל את הגושפנקא המיוחלת הזאת, התעודה שמשחררת אותי, בעינם ובעיני האלוהים שלהם, לשפע הגברים הממתין בחוץ. זו לא הפעם הראשונה שאני עומדת מולם, בחצאית ארוכה ושלושת רבעי שרוול שבכלל לא מאפיינים את המלתחה היומיומית שלי. זו לא הפעם הראשונה שאני מצליחה להבחין במבט המזלזל שלהם, המקטין. אני מביטה בהם וכאילו יכולה לראות כל מחשבה נוזפת וכל דיעה קדומה שלהם, כתובה להם חזק על המצח. זו לא פעם ראשונה, אבל בהחלט הפעם האחרונה.
כשאנחנו יוצאים מהבניין הישן והאפור של הרבנות, נושבת רוח קרירה. אולי דמיינתי. איזו רוח קרירה צפויה להפתיע באמצע יום שרבי של חודש יולי, בעיר יבשה כמו באר שבע?! זה בטח ריח החופש, שהיכה בי לרגע. אני מכניסה את המסמך המעיד על פרידתינו לתיק ולוקחת שאיפה עמוקה מהריק החם שסביבי. אנחנו גרושים באופן רישמי. כבר לא אותו גוף. כבר לא יחידה משפחתית אחת. ואין אנחנו. רק אתה. ואני. יחד עם זאת, הבטחת שנעביר את היום ביחד. תכננו לאכול צהריים ואז תבוא איתי לחתום את הפרק הזה של חיי. אנחנו צועדים זה לצד זו. אני יכולה לחשוב על מיליון הפעמים שצעדנו באותו אופן, אבל לא ממש ככה. היד שלך לא מונחת על העורף שלי. האצבעות שלך לא משולבות חזק בשלי. קיים ריחוק כזה. האם אנשים סביבנו, שאינם מכירים אותנו, יכולים לנחש שמאחורינו עשרים שנה של אינטימיות? האם הם יכולים לדעת שפעם, לפני שנתיים או שלוש, ידעת עליי הכל? יכולת לדעת ממבט בעיניים אם אני כועסת או מצוברחת. יכולת לזהות את חצי החיוך שלי ולדעת שאני חרמנית ורטובה ושהכי טוב לשלוח את הילדים לשחק בכדור בחוץ? הכרת כל נקודת חן, אהבת כל קימור וגומת-גב, בין אם השמנתי והן נעלמו ובין אם רזיתי והן הופיעו שוב, במלוא תפארתן?
אנחנו עולים על אוטובוס של מטרופולין. קו 380 ב"ש – ת"א ישיר לתחנה המרכזית. הרעיון לקעקוע הזה מתבשל אצלי בראש כבר חודשים ואנחנו נוסעים למקעקע, הגיע הזמן להוציא אותו לאור. תמיד צחקת על האהבה שלי להארי פוטר. "אני לא מבין מה את מוצאת בסדרת הספרים המגוחכת הזו" אמרת, נוזף עליי שאני רומנטיקנית חסרת תקנה ושבכלל לא נולדתי בעשור הנכון. "את שייכת לימי הביניים, כשגברים נלחמו בדרקונים ויצאו לדו-קרב על מנת להוכיח את האהבה שלהם". האוטובוס יוצא מהתחנה ואתה יושב לידי. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אני פתאום מאוד ערה לריח שלך ולכך שהשתנית המון בשנה האחרונה. לבוש בחולצת כפתורים כחולה, משובצת בריבועים קטנים קטנים, השיער שלך קצר והזקן שלך מעוצב בקוים ישרים על פיאות הלחיים. אתה גבר נאה. רזית המון. אתה הולך ישר ובטוח. אלוהים, אתה כזאת מציאה לעדר הרווקות הטורפות שמחכה בחוץ. פעם היית שלי. עד לפני שעה, עדיין היית שלי. מה שינה אותנו כל כך? מה שינה אותי כל כך?
"תני לי להסתכל בו שוב" אתה מבקש ואני מסתובבת במהירות, מרימה את החולצה וחושפת את הקעקוע החדש שלי. אדמדם ונפוח, מרוח במשחה אנטיביוטית, עוף חול כתמתם ופרוש כנפיים מעטר את הגב התחתון שלי, נקודות קטנות של אש הן מראות מקום ל "גומות הגב" שאתה כל כך אוהב. הפניקס הוא יצור אגדי שחי במדבר מאות שנים. הוא אלמותי והוא חוזר לתחייה מאפר בעירתו. לא הייתי צריכה להסביר לך את המשמעות שלו, כשסיפרתי לך על הרצון שלי לעשות קעקוע. הבנת מיד איפה הרעיון שלו נוגע בי. אתה הרי כל כך חלק ממני. היית שם בכל תחתית ובכל שפל. היית הלהבות ששרפו כשנאנסתי. היית האש המלחכת כשאיבדתי את אבא שלי למחלת הסרטן. היית הניצוץ המחדש בכל פעם שלא הצלחתי למצוא כח לקום ולתפקד. היית כל אלו, עד עתה.
אתה מעביר יד מלטפת על הגב שלי ואז מצמיד אותי אלייך לחיבוק חזק. היום נגמר וזה הזמן שלך ללכת לדירה החדשה ששכרת בהמשך הרחוב. הילדים כבר במיטות, ישנים. השרב נשבר והטמפרטורות צנחו באופן מפתיע. תיכף אמא שלי תגיע. היא תישאר הלילה כי "לא טוב היות האדם לבדו". זה היה יום קשה וארוך אבל לא השרב הוא זה שהצית עבורי את הלהבות היום. שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, גם אתה לא היית אחראי לניצוץ הזה. הפעם, אני כולי ולבדי אחראית לבעירה. וגם לתחייה המחודשת. אני יוצאת לחפש קיפוד. לבד. מי יודע מה תזמן לי הדרך...

נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים