ביקורת ספרותית על Boy: Tales of Childhood מאת Roald Dahl

---

בשבועות האחרונים לקחתי על עצמי כפרויקט לקרוא את כל כתבי רואלד דאל לצעירים. את זאת פחות או יותר השלמתי, ולקינוח קראתי את הספר הזה, אוטוביוגרפיית ילדות של דאל. והתחלתי לחשוב – לא על האם אפשר לקרוא ספר טוב של אדם רע, זו שאלה בנלית ולעוסה יחסית – אלא על מה אופי הקשר, מה מהותו. איך הספרים שהוא כתב נובעים מסיפור חייו: איזה בן אדם נוצר מהקורות, ואיזה ספרים בן אדם זה יכתוב.
לא נכון לסווג את דאל רק כאכזרי, או נהנה מאכזריות. העניין פה שונה: דאל חייב את הדמות הרשעה, הברורה ברשעותה, אל מול תמימות וטוב הגיבור. לא פעם מדובר ברשעים מבוגרים אל מול גיבור צעיר. אכזריות הרשע מוצאת את איזונה-כביכול באכזריות העונש ובשמחה-לעיד במפלתו. ילדותו של דאל מורה על כך אצבע מבהירה – אכזריות המבוגרים בחייו בבית הספר (אציין שאמו, אי-שם בביתו, היא מאז ומתמיד אהובה וטובה), הכוח המוחלט שלהם, והאנטיפתיות, השנאה כלפי ילדים. ההנה שנוצרת אצל הילד שאין לו על מי לסמוך. מה פלא שדאל נושא עמו תחושה עזה של טוב מול רע, של עומק הרשעות, ושל אפס חמלה כלפיהם: עדיין רוצה הוא להענישם על חטאיהם, ואני – אני תקוע בין הזדהות עם הכאב שלו לרתיעה מנקמנותו.
מי שלא קרא את ספריו של דאל היה יכול להתעניין בספר זה נטו כחשיפה של בתי הספר הפנימייתיים הבריטים. התיאור מפחיד מאוד, וגם שופך אור רב על כתביו של דאל. המורים היו מכים את הילדים, ומחפשים כל סיבה להענישם. התלמידים חיו בפחד מתמיד ובמשטר טוטליטארי שעקב אחר כל דקה ביום שלהם. בית הספר היה בעצם עסק של המנהל, וככל שיכל להוציא מינימום כסף על התלמידים היה מרוויח יותר לעצמו. דאל מספר כיצד היה המנהל מעודד הורים לשלוח אוכל מהבית "לשמח את הילדים", כדי שהוא יוכל להאכילם פחות על חשבונו. בשעה השבועית לכתיבת אגרות הביתה, היה מסתובב בין התלמידים, לכאורה כדי לתקן שגיאות כתיב וניסוח, אך בעצם, אומר דאל, כדי שאף ילד לא יעז לכתוב דבר גנאי על בית הספר.
איך נראית ילדותו של ילד כזה? והאם אפשר להעמיד הכל לחובת בית הספר? עוד בתקופה שהלך לבית ספר שבו הולכים הביתה בסוף יום הלימודים, הוביל את חבריו במעשה קונדס בו שמו עכבר מת אצל מוכרת הממתקים השכונתית, אשר הייתה לא-נחמדה-עד-מאוד. ילדים, עולה מדאל, אוהבים קונדס, אוהבים דברי גועל, נהנים מתיאורים מבחילים. קראו את תיאור הרשעים בספרו "מר שועל המהולל", או את כל הספר "הטוויטים".
אני למדתי לקרוא באנגלית אצל שכנה בריטית נהדרת. כבריטית טובה, היא נתנה לי את ספריו של דאל. "הטוויטים" צילק אותי, ועד היום לא הצלחתי לשוב ולקרוא אותו. הגועל מציף אותו; הוא כל מהות הסיפור; הוא הופך ממוטיב למרכז עלילה.
לאחר המעשה עם העכבר המת, המוכרת הנ"ל הגיעה לבית-ספרו וצפתה בילדים מקבלים עונש מהמנהל, תוך שהיא צווחת "יותר חזק! יותר חזק!". באופן אירוני נורא, אירוני ונורא, אמו הזדעזעה כשראתה את החבורות בגופו, הוציאה אותו מבית הספר הזה הוולשי ושלחה אותו לפנימייה הארורה. "בתי הספר הבריטים", אמרה, "הם הטובים בעולם".
ראוי לציין שדיבורנו כאן הוא על כתביו לילדים בלבד; דאל כתב באופן נרחב ומצליח גם למבוגרים, בעיקר סיפורים קצרים. איך דאל תופס את מהות הכתיבה לילדים? ברשימת כללים לכתיבה, הוא כתב: "צריך חוש הומור. זה לא הכרחי בכתיבה למבוגרים, אבל לכתיבה לילדים זהו חיוני". אך שוב יש לשאול, מה מצחיק את דאל? מה לדעתו יצחיק ילדים, ומה הוא מחשיב חוש הומור? נפנה לספרו "מטילדה"; שם גיבורת הספר אוהבת-הספרים נותנת לדאל הזדמנות נהדרת להביע דרכה את דעותיו על ספרים. "אני חושבת שמר ק. ס. לואיס הוא סופר טוב מאוד. אבל יש לו כשלון אחד. אין בספריו קטעים מצחיקים". האמנם? הוא לא סופר הומוריסטי, אבל קראו, רק לדוגמה, את משפט הפתיחה של "המסע בדורך השחר". האין לו חוש הומור? או שמא אין לו חוש הומור לשיטת רואלד דאל...
ואם נדבר על לואיס, שידוע כי ספריו הם אלגוריה נוצרית; לואיס, אשר מכאיב לנו בזריקתו את סוזן בעבירת אהבה לאיפור וגרביונים – דאל עוקף אותו בסיבוב. כל דבר שלא אוהב מספיק להפוך דמות לרעה. לעיסת מסטיק, גידול זקן, צפייה בטלוויזיה...דאל מחדיר לספריו את הדברים שיושבים אצלו עמוק בבטן, את שנאותיו הגדולות והקטנות, את ציור עולמו בשחור ולבן.
הורים רעים גם מקבלים את מנתם. כפי שמופיע ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד", ילדה לא יכולה לפנק/לקלקל את עצמה. בתחילת "מטילדה", לדוגמה נוספת, הוא חולם על הערות עוקצניות שהיה כותב בתעודותיהם של תלמידים עם הורים הסוגדים לילדיהם, לו היה מורה. "לבתכם יש את היופי הקר של קרחון, אך לעומת הקרחון, אצלה אין דבר מתחת לפני השטח".
והאירוניה היא שדאל עצמו היה בצד השני של העט העוקץ הזה. כמה מהברקותיהם של מוריו מופיעות בסיפורים אוטוביוגרפיים שלו, כדוגמת המורה לאנגלית, שרשם רק "ראו הערה על אגרוף". תחת אגרוף כתוב: "אטי מדי. הפאנצ'ים שלו לא מתוזמנים היטב ורואים אותם מגיעים".
והשאלה הגדולה היא איך דווקא דאל נופל באותם הפחים. ידוע שאכזריות יוצרת מעגלים אכזריים; התלמידים שמונו כמדריכים קבלו רשות להעביד ולהכות את הצעירים, ועשו זאת על אף שכך נעשה להם לפני שנה. זהו דפוס אנושי קלאסי וכואב. ואילו דאל לא נעשה מדריך – כפי שהוא כותב, "הייתי מאכזב את עצם עקרון המדריכות בכך שהייתי מסרב להרביץ לקטנים". ודווקא מתוך זה, הוא כל כך נהנה להרביץ לגדולים.
וקשה לי עם ההגנות והתקיפות שלו, ואולי הנקודה היא שכל עולמו מחולק לשתי קבוצות אלו, בני האור ובני החושך. יש לו חמלה אדירה – על ילדים, על חיות (כל מהות הספר "אצבע הקסם", ואף בשניים מהסיפורים בקובץ "הסיפור המופלא של הנרי סוכר"). הוא נלחם על חופש הילדוּת, ונגד מבוגרים כולאים, ב"מינפינים", הספר האחרון שיצא בחייו. הוא אפילו כתב ספר כדי לפרסם ולתרום לטיפול בדיסלקציה, "הכומר מניבלסוויק".
אבל הנקמנות, הנקמנות! ברשימה של שמונה כללים לכתיבת ספרי ילדים, דאל הכניס "הנקמה מתוקה". מופיעים גם ברשימה "מבוגרים הם לעתים מפחידים", ו-"שמור על חוש הומור מרושע".
גם הפיזיות מצחיקה אותו, ואותי מגעילה. זוכרים את העוגה ב"מטילדה"? עוד אחד מהכללים שלו: "אוכל זה כיף!"
וכלל אחרון: "דברים רעים קורים". דאל מנסה להיות אמיתי, לדבר אל הילדים בכנות, עם קשיים בדרך ועם סוף טוב. עם הורים מתים ב"ג'יימס והאפרסק הענקי", או מחסור כספי ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד". ואני מביט בכל הרוע והטוב, שנובעים ספק מהעולם ספק מלבו של דאל, ותוהה, ושואל את עצמי, אלו מהספרים הללו אני רוצה שיהיו לילדים שלי בימי ילדותם?
ואיני יודע לענות.

» ביקורות נוספות של ליינוס
» ביקורות נוספות על Boy: Tales of Childhood