ביקורת ספרותית על אורח נטה ללון [מהדורה מעודכנת] - עם תיקונים שנמצאו בעזבונו של המחבר - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון # מאת ש"י עגנון
ספר מעולה

---

״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת״ כך שרה גלי עטרי עפ״י מילותיו של אהוד מנור ומרגשת בקולה הרחום וכמו מצווה להזכיר לעצמה, לארצה ולכל סובביה את העובדה שלא משנה מה יקרה בתוכה: אם תישרף או תתנוול זהותה, שייכותה תהיה תמיד לאותה המדינה באש ובמים.
זה מה שאני חשה פעמים רבות, מתגוררת בארה״ב ומתגעגעת לקרקע המעורערת ולאוכלוסייה שפעם הייתי חלק בלתי נפרד ממנה.
היום ישנם אמצעים טכנולוגים שגורמים לך לחוש קרוב כל כך ואז המרחק הפיזי כאילו מתקצר: אתה קורא, מאזין, משוחח ומביע דעה ואנשים מהצד השני של העולם שומעים אותך ומגיבים בהתאם.
פעם, כשהאמצעים היו דלים והסתכמו בכתיבת מכתבים יכולת רק לתאר מצבים ולספר על עצמך באמצעות מילים ולו היית בעל כישרון כתיבה יוצא דופן יכולת לכתוב את דברי הימים על המקום שממנו באת ואותו החלטת בשלב מסוים לעזוב שלא על מנת לשוב.
כך עשה עגנון שהחליף מולדת אחת בשנייה ועקר מהעיירה בה נולד, בוצ׳אץ׳ אל עבר עתיד בטוח יותר למדינת ישראל.
הוא חזר לאירופה על מנת לבקר את אביו החולה, להיות עימו ברגעי גסיסתו האחרונים וחזה בשברי חורבנה של העיירה העלובה.
הוא החליט לתעד את הריקבון שפשה בה את שאריות האנשים שנותרו בה וכתב ביד מהימנה את קורות חייה, תיאר את הטיפוסים היהודים שחיו בה ואם לרגעים היה נדמה לי שהוא מתנשא מעל כולם (למה לסלף? הייתי בטוחה בשחצנותו, הנה כתבתי את זה!) עושה הרושם שבהמשך העלילה הוא משנה את דעתו ומתחיל להעריך אותם, להבין את המניעים שלהם ולהכיר בהחלטתם להישאר בעיירה המתפוררת ולא לעלות ארצה.
הספר אינו קל לקריאה, כלומר, השפה קולחת אין זה העניין אך הייאוש מחלחל בקורא כמו עינוי סיני: טיפות בודדות של מים מעופשים, עומדים ואפורים חודרות למוח וללב ולא מרפות.
כל משפחה, כל אינדיבידואל מגיע עם הפקעלך שלו ושוטח בפני המספר את צרותיו; חלק מהנפשות הפועלות אף הגיעו לארץ הקודש, ניסו באופן נואש להיות ישראלים, לעבוד ולהרוויח את לחמם בכבוד אך המערכת פלטה אותם, אבדה תקוותם והם לבסוף חזרו למקור הנמק ואפר על ראשם.
לא הרבה עושה הסופר בשיבוש (כך הוא קורא ב-אורח נטה ללון למחוז ילדותו) מלבד כתיבה, שיחה עם המקומיים וביקורים יומיומיים בבית המדרש.
הרגשתי כאילו הוא מעביר לי דו״ח יומי על האנשים וטיבם, לעיתים מפליג בתיאור אילן יוחסין של רב זה או אחר. אולי חש עצמו כיוסף בן מתתיהו ורצה לתעד כל רגע נתון במקום שבו השמש כבר מזמן לא זורחת.
אני בעיקר נהניתי מהדמויות השונות: החל בשוסטר חייט, רחל הקטנה והמתוקה ופריידא המיילדת, אישה תמימה, רגישה וטובת לב שהזכירה לי את תהילה הנפלאה. אנשים פשוטים בעלי חכמת חיים שרק רוצים לשרוד.
קשה היה לי לסיים את הסאגה שכתב אך עשיתי את מיטב המאמצים.
כשחזר ארצה בסוף העלילה נשמתי לרווחה ובלעתי שני אדוויל.
מוזר, כשקראתי את בְּעִיר הַהֲרֵגָה של ביאליק לא חשתי עצבות כזאת, רק חלחלה, בחילה ובושה.
אפילו כעת, משעברו ימים מאז סיימתי את הספר, עודני נוגה.
סיפור או שמא סיפורים המאוגדים בכרך אחד, שבהחלט אינם לכל אחד אך עלי הותירו רושם בל יימחה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על אורח נטה ללון [מהדורה מעודכנת] - עם תיקונים שנמצאו בעזבונו של המחבר - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון #