ביקורת ספרותית על חזירה מאת אנדרו קואן
ספר טוב

---

למרות שכבר מההתחלה היה ברור לאן זה הולך, זה לא הפריע לי. האמנתי לילד שסיפר לי את הסיפור וזה שהוא לא הבין את מה שכולנו מבינים נראה לגמרי נורמלי ואפילו מתבקש. תמימות היא לא משהו שכדאי להשיל מעליך. לרוע המזל זה קורה כמעט לכולנו. מוקדם מידי או מאוחר, איש איש ומזלו. 

יש משפט כזה שאומרים, בעיקר בעבודה, שלכל אחד יש תחליף. אולי טוב להגיד את זה, בעיקר במקומות עבודה שרוצים שמי שעובד בהם לא יהיה שאנן מידי, אבל זה לא תמיד נכון. לא בעבודה ובטח לא בחיים. זה בעיקר תלוי בעיני מי, כלומר, יש כמה אנשים או חיות או צמחים או חפצים שאם את איננה אין מי שידאג להם. לפעמים זה נכון לחלוטין, כלומר התלות היא מוחלטת, ולפעמים יסתדרו בלעדיך, רק קצת אחרת. (והנה הספרים שלי לוחשים לי עכשיו "אל תמותי, אל תמותי, אל תמותי" כי ברור להם ששניה אחרי הם יהיו בדרך לזבל. אוסף הנעלים המפואר עומד מהצד ומחזיק להם אצבעות).

סבתא של הגיבור בסיפור הזה מתה ויחד איתה מת חלק משמעותי מהעולם שלו, זה שהיה בו בטחון וערכים כמו עבודה קשה וקבלה של אנשים בלי לשפוט אותם על פי הגזע שלהם. והוא מנסה להיאחז באותו עולם למרות הדחפורים שמאיימים עליו והכל קורה בצפון אנגליה, באזור כפרי ועני שהופך להיות יותר ויותר תעשייתי ושאין בו גרם של סובלנות כלפי המהגרים שמגיעים אליו.

גם לא כלפי הנערה ההודית החרוצה, החכמה, שנולדה במקום הזה שבו יש לה סיכוי להפוך לאשה עצמאית ומשכילה, אבל היחס שהיא מקבלת מעניק נקודות זכות למקום שההורים שלה באו ממנו, על אף שהעתיד שהיה צפוי לה לו היתה חיה שם היה כולל איזה בעל שלא היא בחרה וחיים של עוני ועבודה פיזית קשה.

חשבתי הרבה על מישהי שאני מכירה, נערה פלסטינית שהצלחתי לארגן לה מלגה ומגורים באיזה בית ספר בתוך ישראל, על הפערים בין העולם שלה לעולם שהיא עומדת לפגוש, על הסיכויים שהיא אולי תזכה בהם אבל גם על הסנטימנטים לעולם שהיא חלק ממנו היום, שעל אף עליבותו מלא מעט בחינות, הוא מעניק לפחות דבר אחד שקשה למצוא לו תחליף, את תחושת השייכות.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על חזירה