ביקורת ספרותית על תצפית עבר - גאולתו של כריסטופר קולומבוס מאת אורסון סקוט קארד

---

תצפית עבר.
איך הרעיון הזה מסקרן אותנו. מסע בזמן, צפיה בעבר, לחזור אחורה...
כמה ספרים נכתבו על הנושא, פרדוקסים דוסקסו לעייפה.
העבר, ההיסטוריה, מרתקים אותנו. הניסיון הזה להסתכל אחורה, להבין, לדעת מה היה ואיך היה.

היום אני יודעת שהסבים והסבתות שלי - הם היו תצפית העבר שלי.
הם היו החלון דרכו הצצנו לעבר, למה שעוד שניה יהפוך להיסטוריה רשמית.
אבל בזמן הכי טוב לשמוע מהם, לתצפת דרכם על העבר, כשהם עוד היו צעירים ואני הייתי ילדה - לא ידעתי את זה.
אז לא באמת הבנתי שהם ילכו...
והסיפורים ילכו איתם.

אתם מבינים, סבתא שלי נפטרה אתמול.
הסבתא האחרונה שלי.
הסבתא האהובה שלי.

אולי עכשיו אתם מדמיינים סבתא סבתתית כזאת, שהתרפקתי עליה ונישקתי אותה.
וזה רחוק מאוד מהמציאות.
סבתא שלי היתה יקית. אמיתית, אורגינל.
נשיקות היו בצמצום, חיבוקים בכלל לא.
אבל היתה אהבה שהובעה בדרכים אחרות.
כילדה, אהבתי לפטפט עם סבתא שלי.
בסעודות שבת וחג הייתי הולכת אחריה למטבח ומציעה עזרה.
ילדה מחונכת יודעת שכשמתארחים מציעים עזרה. בדרך כלל זה מס שפתיים והמארחת החביבה שולחת את הילדה המנומסת בחזרה לשולחן כי לא צריך, תודה.
סבתא שלי היתה אומרת: אם יהיה מה לעזור אגיד לך, אם אני אומרת שאין מה לעזור סימן שבאמת אין מה.
וכל פעם שהיה במה לעזור - הייתי עוזרת.
ומפטפטת איתה תוך כדי.
אתם מבינים, סבתא שלי היתה חפה מכל זיוף. היא אמרה את האמת.
ולכן היה קל לי, כילדה, לדבר איתה.
כי היא לא העמידה פנים.
אם השיחה לא היתה מעניינת אותה - לא היתה שיחה.
ואם היא הקשיבה לי - סימן שעניין אותה להקשיב לי.
אני לא זוכרת על מה דיברנו. מניחה שלא על סרטים מצויירים לילדים, למשל. כי זה לא היה מעניין אותה.
אולי על הלימודים שלי, על המורים.
היא היתה מורה בעצמה, אתם מבינים.
זוכרת עדיין את השבת בה לימדה אותי כללים בסיסיים בארמית, ואיך הברקתי אחר כך בשיעור משנה והפכתי לחביבת המורה למשנה.

אחת מעבודות ההוראה הראשונות שלה היתה עבודה מאוד לא שגרתית:
מלחמת העולם הסתיימה. המשפחה שלה עזבה את גרמניה בזמן. הם גרו בירושלים, בטוחים ורחוקים.
סבתא שלי סיימה את לימודי ההוראה שלה והתבקשה לנסוע לשוודיה, שם היתה קבוצה של ילדות ניצולות שואה והיה צורך במורה בשבילן.
שתי בחורות התבקשו לנסוע לשם, סבתא שלי וחברתה ללימודים.
ההורים של החברה סירבו בתוקף. בחורה חרדית צעירה תיסע לה לבדה הרחק ממשפחתה ומהשגחת הוריה אל הלא נודע?
אבל אבא של סבתא שלי פסק מייד שהיא חייבת לנסוע.
והיא נסעה.
בעידן של נסיעות ארוכות באוניות, מעבר מאוניה לאוניה, בלי טלפון או פלאפון.
עם חוש כיוון גרוע במיוחד, ואפס היכרות עם העולם הגדול.
לבד.
והיתה שם לבדה, הרחק ממשפחתה תקופה ארוכה.
כי זה מה שהיה צריך לעשות וזה מה שהיה נכון לעשות וכשיודעים מהו הדבר הנכון לעשות - עושים אותו. בלי היסוס ובלי פשרות.
כזה היה העולם של סבתא שלי.

באחד הביקורים האחרונים שלנו אצלה, הילדים שלי, שיש להם תודעה היסטורית מפותחת הרבה יותר משלי היתה בגילם, שאלו אותה על החיים בירושלים בתקופת המנדט.
ופתאום תהיתי ושאלתי אותה - דאגת להורים שלך בזמן מלחמת השחרור, כשהיית הרחק בשוודיה והם בירושלים הנצורה?
חשבתי שכשאחזור - אגלה שכולם מתו. היא ענתה מייד. חודש לא שמעתי מהם ולא ידעתי אם הם בחיים.
וניסיתי לדמיין אותה, בחורה צעירה, מוקפת בנערות שהמלחמה גזלה מהן את כל משפחתן, מדמיינת שזה מה שקורה עכשיו גם למשפחה שלה, הרחק משם.

סבתא שלי היתה אדם עסוק.
מעולם לא השתעממה. תמיד היו לה חומרי קריאה, תמיד למדה. הרבה אחרי גיל 80 התחילה להתכתב במייל. כמעט אף פעם לא קפצנו לביקור ספונטני, תמיד תאמנו מראש כדי לוודא שהביקור לא נופל על חוג או הרצאה או כל תוכנית אחרת.
שיעור ההתעמלות בבית האבות שלה לא היה רציני מספיק לטעמה, לכן היתה נוסעת באוטובוס, וכך קרה שנהג אוטובוס (כאן כתבתי ומחקתי כינויים לאותו נהג. סבתא שלי לא היתה מוחקת...) סגר עליה את דלת האוטובוס והיא נפצעה קשה ברגלה.
אובדן היכולת ללכת היה לה קשה מאוד.
היא ביצעה את הנחיות הפיזיותרפיה בהקפדה. בקנאות. בלי פשרות. בדרך היחידה בה ידעה לעשות דברים, בעצם.
ולאט לאט, היא חזרה ללכת...
באותה תקופה גרנו קרוב אליה, ושבת אחת החלטנו לערוך טיול של שבת ארוך במיוחד ולצעוד עד אליה.
בעלי ואני, עם בננו הבכור שהיה אז תינוק בעגלה.
היא שמחה לראות אותנו ופיטפטנו עד מוצאי שבת, אז בעלי תפס מונית הביתה כדי לחזור עם הרכב לאסוף אותנו, וסבתא שלי קמה ממקומה, נשענת על ההליכון ולאט, במאמץ ובכאב - החלה להוריד מעל המתגים את כיסוי המתגים המיוחד של שבת שנהגה לתלות כל שבת, אחד אחד.
מרוב הלם אני חושבת שאפילו לא הצעתי עזרה...
תוותרי לעצמך! זעקתי עמוק בתוכי. תרשי לעצמך! תגידי לעצמך: כואב לי, קשה לי, לא יקרה כלום אם לא יהיו כיסויים על המתגים בשבת, מותר לי!
אבל ידעתי... שסבתא שלי לא יודעת לוותר לעצמה. שהרעיון הזה לא עולה בדעתה.
כי זה מה שהיה צריך לעשות וזה מה שהיה נכון לעשות וכשיודעים מהו הדבר הנכון לעשות - עושים אותו. בלי היסוס ובלי פשרות.
וידעתי גם, שלו היא היתה טיפוס כזה, שמוותר לעצמו - גם בעזרת הליכון היא לא היתה יכולה ללכת.

והשנים עברו.
בסופו של דבר, סבתא שלי איבדה את היכולת ללכת, גם בעזרת הליכון.
היו תקופות שהיתה קצת פחות צלולה, שהגעתי אליה והיא לא לגמרי זכרה מי אני. שהיא סיפרה לי סיפורים מהילדות שלי שהיו בכלל סיפורים על אחיינית שלה.
אבל דווקא בשנה האחרונה היא היתה שוב צלולה לגמרי. זכרה היטב. ידעה בדיוק מי אני, אפילו את שמות הילדים שלי זכרה חלקית.
סבתא שלי לא כל כך התעניינה בתינוקות. תמיד אמרה שהיא מחכה שהילד יגדל ויגיע לשלב המעניין, כלומר השלב בו אפשר לדבר איתו.
אבל בשנה האחרונה היא פתאום גילתה עניין גם בבתי הקטנה, התינוקת.
איך היא ישנה, האם היא יונקת, האם היא זוחלת...
והילדים שלי, בעלי התודעה ההיסטורית כאמור, גילו עניין בסבתא שלי.
תמיד ביקשו שנבקר אותה, תמיד רצו לדבר איתה - לפעמים בתיווך שלי, כשלא הצליחו לדבר בקול רם מספיק.

הביקור האחרון שלנו אצלה היה לפני בר המצווה של בני הבכור.
ושוב ניסינו לפתוח צוהר לעבר, לתצפית המיוחדת שהיתה לנו אליו, דרכה.
שאלנו אותה איך היא חגגה את בת המצווה שלה בירושלים של תקופת המנדט.
שמענו על הקרובים שהגיעו לברך אותה, על המתנות. על כמה נדיר היה לחגוג בת מצווה באותם ימים, על בת המצווה של בת הדודה שלה שהיתה בגרמניה עוד לפני שעלו לארץ.

ועכשיו היא איננה.
ובגלל הקורונה - היתה לבד כל כך בתקופה האחרונה.
ובגלל הקורונה - גם ההלוויה והשבעה לא יהיו כפי שראוי היה שיהיו. כפי שהגיע לה כל כך.
ואני כותבת כאן.
נר זיכרון קטן, וירטואלי, בתקופה הזאת שבה כל כך הרבה אירועים שאמורים להיות פנים אל פנים הופכים לוירטואלים.
כותבת וכבר מתגעגעת.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על תצפית עבר - גאולתו של כריסטופר קולומבוס