את הספר קראתי ממש לא מזמן, שמעתי עליו כל כך הרבה והיו לי ציפיות גבוהות ממנו. התשובה 42 הייתה שגורה בפי עוד לפני שקראתי את הספר. 42 זו משמעות היקום, 42 זו התשובה של הכל. 42, גם מי שלא קרא את הספר שמע את התשובה הזו לפחות פעם אחת בחייו.
הספר הזה זכה והפך לתופעה, מעריצים אותו בכל העולם, אישית, לא התלהבתי.
הרעיונות בספר חכמים, על גבול גאוניים וצריך דמיון רב בשביל לחשוב עליהם, שלא לדבר על לתאר אותם בכתב. (ספוילרים מכאן והלאה) (חלק מהרעיונות הגאוניים והמשוגעים בספר) עכברים הם בכלל ישויות היפר-אינטליגנטיות ופאן-ממדיות שעושים ניסויים בבני האדם בכך שהם מעמידים פנים שבני האדם עושים בהם ניסויים. כדור הארץ הוא בכלל מחשב ענק שמטרתו למצוא את שאלת הקיום. מגבת היא החפץ השימושי ביותר ביקום ועוד.
למרות זאת הרגיש לי כאילו הספר לא זורם, כאילו לקחו בליל של דברים לא מוגדרים; שטויות; שמות (פורד), מילים (דרכים), מספרים (2,42) וחפצים (מגבת, מכונית פורד) רנדומלים וערבבו הכל יחד, לראות מה יצא. בהחלט יצא משהו - למשל הרעיונות - אבל בהחלט לא יצא ספר טוב.
ספר מספר סיפור. לסיפור ישנה עלילה כלשהי או שהיא מתארת משהו. כאן, לא מצאתי לא עלילה ולא תיאור של משהו. אתם יכולים לטעון שישנה עלילה ואולי באמת יש אבל היא פשוט לא טובה (לדעתי) והסיפור מסופר באדישות יתר (לטעמי). לא יודעת איך להסביר אדישות בספר ובכתיבה באה לידי ביטוי אבל לדעתי זו הדרך הטובה ביותר לתאר את הכתיבה והדרך שהסיפור עובר. בנוגע לעלילה - ברגע שמשהו בעלילה באמת מתחיל להסתבך הוא נפתר בתוך עמודים בודדים ובעזרת המצאת מכולל ההסתברויות גרם הסופר לכך שכל דבר בספר אפשרי ולכך אין בספר בעיות אמיתיות.
דווקא הדבר הכי לא צפוי שיקרה הוא הכי צפוי שיקרה.
העלילה היא משהו כזה: כדור הארץ מופצץ, ארתור דנט - הדמות הראשית - מוצלת על ידי חבר חייזר שכמובן נתקע על כדור הארץ למשך כמה שנים טובות ורק כשכדור הארץ עומד להיהרס הוא עוזב. שניהם מסתובבים בספינה שהם לא רצויים בה, מתגלים, נזרקים לחלל, מוצלים על ידי ספינה שבה נשיא הגלקסיה ואישה מכדור הארץ, שכמובן שדנט מכיר, שבמקרה נפגשה עם הנשיא שלקח אותה לחלל. הסיכוי של דנט והחייזר פורד להינצל היה קלוש ברמה של לא אפשרי וכמובן שגם להסבר לסיכויים הוקדש פרק קצר. כמובן שהוקדש פרק גם לפרק המסביר את הפרק הקצר על הסיכויים ומסביר כיצד יתכנו סיכויים קלושים שכאלה להתממש (מכולל הסתברויות). החבורה על הספינה מוצאת גלקסיה נסתרת שנחשבה הרוסה, בעזרת הסיכויים הקלושים והמוכלל כמובן. שם הם פוגשים את מי שיצר את כדור הארץ ואת העכברים החייזרים - שבתור כאלה שבילו כמה מיליוני שנים במציאת התשובה לשאלת היקום ואחר כך לשאלת היקום עצמה - ויתרו הרבה הרבה יותר מדי מהר על מציאת השאלה שלהם. וכאן בעצם נגמר הסיפור של הספר הראשון פחות או יותר. אה רגע, הם הולכים לאכול - זה (לא) חשוב (בכלל).
האמת כשאני קוראת את מה שרשמתי זה נשמע כאילו יש עלילה אבל בעצם אין כי דמיינו שכל העלילה הזו מסופרת ב140 עמודים בלבד ובאדישות מוחלטת ושבכל פעם שישנה בעיה היא נפתרת במיידית ואתם פשוט ממשיכים לקרוא בתהייה מתי תגיע כבר בעיה כלשהי שתעניין.

לסיכום, הספר קיבל את הכוכבים שניתנו לו רק בגלל הרעיונות , אני מכבדת אנשים עם רעיונות משוגעים שכאלו, כי רעיונות משוגעים שכאלו הם (לדעתי כמובן) גאונות. אני עדיין מתלבטת אם להמשיך לשאר הספרים, מצד אחד הסיפור וגורל הדמויות ממש לא מעניין אותי אבל מהצד השני מעניין אותי לדעת אילו עוד רעיונות יש לסופר להציע.

זה לא ספר, זו סדרת טלוויזיה. זה פשוט לא ספר.
זו סדרת אקשן עם עלילה מתמשכת, כזו שרוב הפרקים לא עומדים בפני עצמם.
בסדרות טלויוזיה רבות הפרקים נגמרים בחלק מפתיע, מפחיד או מסקרן במטרה לעניין את הצופים ולגרום להם להמשיך לראות את הסדרה. כמו שרבים ציינו כבר כל פרק בספר הזה (למעט שניים - שלושה פרקים ראשונים) נגמר בסיטואציה שמסכנת את חיי הדמות או הדמויות הראשיות בנוסף לאמירה בסגנון "זה הסוף שלי" או "נגמר לי המזל".
הסופרת ניסתה לגרום לנוסחה הזו לעבוד בספר אבל יש סיבה למה זו נוסחה לסדרות ולא לספרים. בסדרת טלויזיה זה איכשהו אמין יותר ומעניין ובספר זה סתם מעצבן, עמוס מדי וחוזר על עצמו. אני חייבת לציין שלמרות שעלילת הספר והכתיבה עצמה יותר מתאימים לתוכנית טלווזיה אני לא בטוחה בכלל שהתוכנית הייתה מצליחה...

~~~ יש לי הרבה לומר בנוגע לספר הזה אז סביר להניח שאני קצת אחפור, תרגישו בנח לדלג על כל חלק שהוא. ~~~.

לספר הגעתי עם סימן אזהרה גדול, בהתחלה בספרייה כשקראתי את התקציר התלהבתי מאוד אבל אז חיפשתי בסימניה וראיתי שיש המון ביקורות על כמה הספר גרוע ובכללי היה לו ציון של פחות משלושה כוכבים אז באתי בלי הרבה ציפייה לספר וטוב שכך. נתחיל מכך שסיפור הרקע גרוע בלשון המעטה. (זה לא באמת ספויילר אבל אם אתם לא רוצים לדעת את סיפור הרקע קיפצו לשלושת השטרודלים) @@@ . פוליטיקה. סיפור הרקע בספר נוער הוא פוליטיקה (לא שאני מזלזלת בהבנתנו בפוליטיקה אבל מבחינתי זה פשוט נושא שלא ממש מעניין עדיין), הפוליטיקאים רצו שישימו לב עליהם אז הם ניהיו יותר ויותר קיצוניים. עד כאן החלק האיכשהו הגיוני. בסופו של דבר הקיצוניות גרמה לאחד הצדדים להכריז על מדינה ומטבע משלו - כי זה פשוט מאוד הגיוני ומתחלק מאוד יפה. אחרי זה הכריזו על מלחמה בין שני הצדדים ובסופו של דבר הדרדרו לנשק כימי - כי למה לא לזרוק פצצה כימית על חלק מהמדינה לשעבר שלך שסביר להניח שחיים שם חלק מהתומכים שלך כשאתה יודע שגם לצד השני יש נשק כימי. הבנתם למה הסיפור רקע גרוע? יופי. ולמי שלא הין חלק גדול מהפסקה הייתי צינית. @@@ .
עוד חלק בסיפור רקע שמאוד מאוד מאוד הפריע לי היה הסיבה לכך שברי נתפסה, אז ככה: ברי נתפסה על ידי ציידי עבדים ---> ציידי העבדים מצאו את המקום המבודד שלהן אחרי 3 שנים לפי הבנתי בגלל העשן מהאח ---> היה עשן באח כי ברוק החליטה לחגוג את המעבר לבית החדש (ולא יכלה לחכות עוד יום אחד כדי להדליק אש באח תקין יותר) ---> ברוק החליטה לעבור לבית החדש, טוב, כי היא רק מצאה אותו!!! כן קראתם נכון. היא על ההר עם אחותה נלחמת על חייה ועל הארוחה הבאה בכל יום ואיכשהו היא ביקרה במשך שלוש שנים רק בחלק אחד של ההר למרות שאף פעם לא מצאה בו איילים או חיות, למרות שמקור המים היחיד שהכירה היה רחוק יחסית, למרות שהיא אמורה לבדוק את השטח לראות שאין סכנות, היא לא מכירה את הסביבה שלה.

אחרי 10 עמודים בספר הבנתי שאוצר המילים של הסופרת או המתרגמת קטן.
איבדתי את הספירה איפשהו באמצע הספר (קצת יותר בכיוון ההתחלה) אבל אלו הנתונים בערך:
- זוג המילים אסירת תודה מופיעות מעל 45 פעמים בספר.
- המילה מזל מופיעה מעל 60 פעמים בספר.
- השורש של מוות מופיע בכל סגנונותיו, הטיותיו, פעליו וכו מעל 7 פעמים.

זה נס שברוק וברי נשארו בחיים, בתכלס הן פשוט דמויות די טיפשות. ביום שברוק מצאה את הבית החדש היא מצאה צנצנות ריבה ושוקולד, תפסה דג אספה לשד מעץ מייפל וראתה אייל שיכלה לצוד (בנוסף לכך שמצאה בית חדש וכביכול מוגן יותר ודובי צעצוע לאחותה). ברגע שהיא מגיע חזרה לברי הן כבר מחסלות את הריבה ואת השוקולד, מכינות את כל הדג ואוכלות את הלשד במקום לשמור להן לימים הבאים הרי היא בעצמה אומרת שהן לא אכלו ארוחה הגונה כבר זמן רב, בנוסף ברי ישר מקבלת את הדובי הפתעה למרות שברי מיואשת (או איך שברוק הגדירה את זה...), אם ברי מיואשת אז תשמרי חלק מההפתעות לימים אחרים לא תמיד אמור ליפול עלייך כזה מזל. היו עוד אירועים בהם ברוק הוצגה כטיפשה אבל לא אפרט על כולם אולי במהלך הביקורת יצוצו עוד כמה מקרים.

מכאן, כמעט כל מה שארשום בביקרות כבר נרשם בביקורות אחרות ובכל זאת חשוב לי לציין את הנקודות הללו.
לדמויות בספר יש פשוט הרבה יותר מדי מזל, אבל באמת הרבה יותר מדי ובכלל.

יש פה אנשים שרשמו שהספר נגמר בצ'יק, אני לא מבינה אותם.
במהלך 80 העמודים הראשונים לא קורה כלום. הן חיות בבית בהרים, ברוק מספרת על שגרת היומ-יום שלהן ועל מצבן הנוכחי, ברוק מגלה את ההפתעות הנעימות מראה לברי הן הולכות לישון הן מתעוררות מחלום דומה ומפחיד, ברי מתחננת לברוק שלא תלך, ברוק הולכת, ברי נחטפת (כמה צפוי), ברוק קולטת את זה ומחליטה לצאת למרדף אבל במקום לקחת איתה את האוכל שכבר עליה היא זורקת אותה (כבר אמרתי שהיא טיפשה!).
80 העמודים הבאים הם מרדף מכוניות, כי ברור שנערה שלא יצאה מההרים במשך שלוש שנים תזכור את כל הדרכים והמקומות החשובים - והלא חשובים, תזכור את השמות של הדרכים והמספר שלהן, תזכור לאן כל דרך מובילה ולאן עבדי הציידים (למרות שלא דיברה עם איש מאז עזבה להרים ולפני שעזבה להרים עוד לא ממש היה ארנה וציידי עבדים).
ב140+ הדפים הבאים הספר מעט משתפר כמו שאמרו פה אבל עדיין לא מגיע לרמה טובה מספיק כדי לחפות על ההתחלה הנוראית שלו.

הדמויות בספר היו... טוב הם היו...
- הייתה את ברי, האחות הקטנה של ברוק, שהוצגה כטובת הלב, המושלמת, העדינה, זו שלא תפגע בזבוב ותעזור לכולם. הייתה בת 7 שהתחילה המלחמה ובעלילת הספר היא בת 10 ובכל זאת היא מוצגת כחסרת אונים. אני די בטוחה שאם הייתי חיה עם אח שלי הקטן לבד לגמרי, בלי אנשים מסביב ובלי מזון ומים זמינים, שנינו היינו יוצאים לצוד, לסחוב מים וכאלה. נכון שבספר מסופר בתחילת העלילה שברי קצת חולה אז נשארה בבית חד פעמי אבל גם מסופר שבדרך כלל ברוק הייתה לוקחת אותה איתה לצייד אבל היא לא הייתה עושה כלום אלא רק הייתה שם כדי שברוק תוכל להשגיח עליה.
- היה את בן, (חייבת לציין שהשם ה"מאוד מקורי" שלו עיצבן אותי, יש לך שמות כמו ברי וברוק ופתאום את תוקעת בן? הבנו שאת אוהבת את האות ב B אבל השמות לא מתאימים יחד!) והמקריות שזה נפגש עם ברוק די מבטיחה סיפור אהבה בינהם, מה ש(ספויילר) קורה אבל מסופר ממש ממש רע.
- והייתה הדמות הכי לא אנושית שהייתה אי פעם בספר כלשהו, ברוק. ברוק, גיבורת הספר, הייתה בת 14/15 שהמלחמה התחילה ובזמן העלילה היא בת 17/18. היא לא חכמה אבל גם לא מטומטמת. היא סופר חזקה, סופר מדוייקת עם אקדח, סופר חסינה בפני כאב והכי חשוב לציין, סופר מזליסטית. אני חושבת שכבר פירטתי עליה גם קודם וגם עכשיו מספיק. לא מגיע לה כל כך הרבה מקום.

טוב, קטלתי את הספר מספיק - למרות שזה די הגיע לו, בזבוז זמן, תקראו רק במקרה של שעמום מוחלט (למשל נתקעתם בטיסה או ביום כיפור בלי ספר).

מה עושים עם ספר כזה? ספר שאת/ה לא אוהב/ת את העלילה שלו, לא מתחבר/ת לדמויות הראשיות אבל אוהב/ת את הסופר/ת, אוהב את דמויות המשנה, מה עושים עם ספר כזה?

אתחיל בפירוט קצר של הסיבות העיקריות לכך שהספר לא קיבל ציון הנמוך מארבעה כוכבים: העלילה לא טובה, אבל היא גם לא רעה; הסופר הוא ריק ריירדן, כותב סדרות פרסי ג'קסון וגיבורי האולימפוס, בכבודו ובעצמו; הדמות האהובה - פרסי ג'קסון - מוזכרת כמישהי שהולכת להופיע בספר הבא ואנבת', אוי אנבת', היא בת דודה של מגנס (שברוב טיפשותי או הכחשתי בנוגע לקשר דם זה הבנתי זאת רק בספר הזה ולא הקודם); יש לי הרגשה שלריק ריירדן יש תוכנית לשלב את כל הסדרות שלו וזה יקרה בסדרה הזו (על זה אפרט בהמשך); ונקודה אחרונה שחייבים להודות בה, הספר הזה הרבה יותר טוב ביחס לספר הראשון (וזה אומר הרבה בנוגע לראשון...).

למה לא אהבתי את הדמויות? כי ביחס לשאר ספריו של ריירדן הן לא מציאותיות, הן לא אנושיות, הן מושלמות מדי.
אי פעם פגשתם אדם שמקבל את כולם? אדם שמקבל: מוסלמים, נוצרים ויהודים; שחורים ולבנים; סטרייטים, לסביות, הומאים, טרנסג'נדרים וכל האנשים מהקהילה הגאה; חירשים, גמדים, נכים ובעלי מוגבליות; פגשתם אדם כזה? בואו נניח שכן, שפגשתם לפחות אדם אחד כזה, האם הוא גם מתייחס לכולם כשווים (להתייחס ולקבל אלו שני דברים מעט שונים)? בואו שוב נניח שכן, האם אתם מכירים יותר מאדם אחד כזה? אולי אתם מכירים שניים? אולי שלושה? עכשיו בואו נניח שוב שכן, אתם מברי המזל שמכירים יותר מאדם אחד כזה. האם שני האנשים (או יותר) האלו שאתם מכירים, מכירים אחד את השני? סביר להניח שלא, כי עד כמה שזה עצוב בעולמנו שלנו האנשים האלו לא רבים, אנחנו בני אדם, אנחנו לא מושלמים. גם אני עד כמה שאני מנסה לקבל את כולם ולהתייחס לכולם שווה, זה לא תמיד הולך, לפעמים כשאני רואה אדם עם מוגבלות אני קצת נרתעת או לפעמים שאני פוגשת (או רק רואה) אדם מוסלמי ברחוב ואני נותנת לדעות הקדומות לפעול ואני נרתעת ומתרחקת כי אני מפחדת שזה מחבל.
בספר הזה אין רק דמות אחת כזו, בספר הזה ישנן יותר מחמש דמויות שכאלה, כמובן שחמש הראשיות [מגנס, סאמירה, הארת'סטון, סורט (ככה קוראים לגמד נכון?) ואלכס]. זה הדבר העיקרי הפגום בדמויות, הן לא מרגישות אנושיות מרוב שהן מקבלות את כולם ונמצאות בחברה לא אנושית שגם היא מקבלת את כולם (כן, לא אנושית, כי לאנושות יש פגמים, וחוסר הבנה ואי קבלה הם שני פגמים עיקריים בה). אפשר להגיד את זה בקצרה, הן לא אנושיות מרוב שהן מושלמות (שוב אפרט ואחפור אז אפשר לדלג - הן מקבלות את כולם, אין להן דעות קדומות, הם מתייחסים לכולם כשווים, הן תמיד מנצחות והן בטוחות בעצמן ומקבלות את עצמן במאת האחוזים).

וכמובן שאי אפשר לרשום ביקורת על הספר בלי לציין את השמות הארוכים והבלתי קריאים של המקומות, אני יודעת זה שמם של תשעת העולמות במיתולוגיה ואי אפשר ממש לשנות את זה אם אתה מתבסס על זה, רק ציינתי.

עכשיו לתאוריה-הלא-ממש-מופרחת-שלי: אני חושבת שריק ריירדן מתכנן לשלב את כל הסדרות או לפחות כמה מגיבורי הסדרות לסדרה אחת, לסדרה הזו. עכשיו לקטע שמסביר מדוע זה הגיוני: מההתחלה מגנס הוא בן דוד של אנבת' מפרסי ג'קסון (ככה הכניסו את הסדרה הראשונה) בנוסף לכך, בסוף הספר הזה אנבת' אומרת שהגיע הזמן שמגנס ופרסי הפגשו. גם בסוף הספר הזה מוזכרת גם סדרת גורלו של אפולו כשאנבת' אומרת שלכל החצויים יש בעיית תקשורת בגלל אל שנפל מהשמים. ישנם שני סיפורים קצרים הנקראים בית סובק שהסופר רשם אחרי שסיים לרשום את סדרת משפחת קיין ואחד מהם לפני והשני אחרי שרשם את דם האופלימפוס (הספר האחרון בסדרת פרסי גקסון וגיבורי האולימפוס) ובסיפורים אלו סיידי נפגשת עם אנבת' אחרי שפרסי נפגש עם קרטר ובשני המקרים הם מבטיחים אחד לשני שעוד ייפגשו וקרטר אף נותן לפרסי דרך ליצור עימו קשר. חשוב לציין שבמקרה של פרסי וקרטר הם גם חודשים שישנה מזימה גדולה יותר שמתארגנת (אהם מישהו מתכנן את יום הדין) ובמקרה של אנבת' וסיידי הן מדגישות בסוף כי הן חושדות שמי שעמד מאחורי מה שנילחמו בו בוחן כיצד חצויים שונים/חרטומים שונים ילחמו ביחד.
איך אני חושבת חושבת שכולם יפגשו ומדוע: מההתחלה בסדרת מגנס מוזכר יום הדין, כל ולהלה מחכה ליום הדין בו לוקי ישתחרר (ספוילרר) ובסוף הספר השני זה מה שקורה (סוף ספוילרר). אצל החצויים היוונים (שלדעתי הם אלא שיקשרו את כל הסיפור גם לחצויים הרומאים) אל נפל מהשמיים, (מה יותר מסמן יום דין מזה?) וחבורת קיסרים רומאים (אופס הנה הרומאים כבר קשורים) בני אלמוות עושים צרות. לא לשכוח שכל זה קורה באותו הזמן כפי שריק הדגיש בסופו של הספר הזה.
עכשיו, נכון יכול להיות (וסביר להניח) שכל האינטרטקסטואליות הזו היא רק תרגיל שיווקי, אבל אני חושבת שיש פה משהו מעבר.

הסדרה היא אחלה, הסדרה שונה משאר סדרות הספרים על אנשי זאב, טובה יותר, אבל לא הספר הזה, לא הספר האחרון שסוגר את הטרילוגיה.
קאלה, אוי קאלה, מה יהיה איתך? כמה עוד תוכלי להתלבט בין רן לשיין, מתי תוכלי להחליט? (ספוילררררררררר) כנראה שלא תוכלי, כנראה שהמוות יחליט בשבילך. ברצינות, נראה לי שהסופרת לא ידעה איך לסגור את שלישית האהבה הזו אז היא פשוט הרגה את רן- עזבו את זה שכביכול קאלה בחרה בשיין לפני, היא עדיין לא הייתה סגורה על זה... (סוף סופיילרררררררר).
הספר הזה פשוט פחות טוב מהשניים הקודמים. בשני הספרים הקודמים יש דבר כזה שנקראה עלילה שעובדת ובספר הזה יש עלילה אבל היא פשוט לא עובדת, הספר כבר לא מתמקד במשא החיפושים אחר צלב היסודות (כלומר, הוא כן, הרי על זה כל הסדרה מתבססת, אבל זה לא מרגיש ככה). הספר הזה מתמקד באהבה, פשוט מאוד.
הנוסחה בספר הזה היא כזו: אהבה פה ואהבה שם ועוד קצת אהבה מעל ונתקע מסע חיפושים קצר באמצע שבו איזושהי אהבה תיפגע ואז נעשה שהכל יהיה בסדר ונחזור לאהבה ועוד מעט אהבה וקצת פירורי אהבה למעלה. כמות הפעמים שסקס מוזכר בספר הזה, לפי מה שאני זוכרת המילה סקס אפילו לא נאמרה פעם אחת בספר אבל הוזכרה באלף ואחת דרכים שונות וזה כל כך מעצבן! ברצינות כאילו מדובר פה על חיים של קבוצה של 9 אנשים פלוס מינוס אחד אבל כל מה שהדמויות יחשבו יהיה על האהבה בין הזוג הזה או היחסים בין האיש הזה לאיש ההוא, כאילו ברצינות זה לא נקנה בשיט!

אוי וקאלה, למה הסופרת הייתה חייבת להרוס את קאלה?! ברצינות! לא שאהבתי את קאלה לפני הספר הזה, אבל גם לא שנאתי אותה, אבל בספר הזה לא סבלתי אותה, היא לא סומכת על עצמה בקרבת רן או שיי, היא לא עוזרת לאח שלה עם הבעיה שלו (כאילו ברצינות הוא אמר לך שהוא מאמין שהחיים שלו לא שווים כלום ושרק בגלל חברה שלו הוא עושה את עצמו אבל גם אותה הוא מנסה להרחיק כדי שיוכל לגמור עם זה ואת פשוט עוזבת אותו ומשאירה אותו לבד ואז את עוד מתלוננת מולו על חיי האהבה שלך?!? את בטוחה שיש לך רגשות?), היא מאמינה שהיא חזקה ומנהיגה אבל בעצם בספר הזה היא לא עושה כמעט כלום חוץ מלקפוץ לתוך החיקויי סוהרסנים של הארי פוטר ששכחתי את שמם, אפילו להנהיג היא נותנת לשיי ורן אף על פי שהיא טוענת שהיא האלפא היחידה.

לפני שכתבתי את הביקןרת נתת לספר ארבעה כוכבים אבל עכשיו אני רצה להוריד לשלושה.

אין הרבה מה לרשום על הספר, הוא ספר טוב. הסיפור ממשיך קצת אחרי הנקודה בה הפסיק הספר הקודם. לדמות הראשית סינדר מצטרפת דמות ראשית חדשה סקרלט.

סינדר חכמה כתמיד ומשודרגת מתמיד, היד החדשה שלה והמאובזרת וכוחות הלבנה שלה הופכים אותה לבלתי מנוצחת.

סקרלט לעומתה לא כל כך חכמה - בלשון המעטה. היא הולכת עם וולף וסומכת עליו למרות כל הרמזים בדרך (ההתנהגויות המשונות וכו) שמסמנים שזו מלכודת. היא גם רואה שיש לו כוחות על/כוחות לא הגיוניים (נו באמת, לקפוץ מרכבת ולגג רכבת, מה לא נורמלי פה, אני רואה את זה כל שני וחמישי, ותוך כדי גם לסחוב אותי - סקרלט - על הגב? הוא כולה התאמן קצת בחדר כושר, מה יש לכם?). למרות זאת היא הולכת איתו למאורה שמלאה באנשים כמוהו (היא יודעת שיש לפחות 900+ כמוהו) בניסיון להציל את סבתא שלה מהם. אני מעריצה את הנאמנות שלה למשפחה אבל אפילו עם טיפ-טיפ-טיפת הגיון אפשר להבין שאין לה שמץ של סיכוי להציל את סבתה ושהיא רק תהרג ו/או תילכד בדרך ו/או תיפצע תוך כדי.

הייתה גם את הדמות של הפושע הנמלט (פאדיחה - שכחתי את שמו) שקצת הצחיק אותי בתמימותו ובנאמנות שלו. הוא בהחלט תוספת נחמדה לצוות.

על וולף אני לא הולכת לכתוב פה.

אז כן, יש שתי דמויות ראשיות נשיות, אחת אהבתי מאז ומתמיד והשניה, כמו שאמרתי, לא חכמה בלשון המעטה ובכל זאת איכשהו אהבתי אותה.

אהההה וישנו גם הנסיך, עלילת משנה שמבהירה לנו שנסיך באמת אוהב את סינדר, שכשהוא יגלה שהיא הנסיכה הם יוכלו להתאחד ולהתחתן ובכך להבטיח את השלום בין הירח לכדור הארץ, הסוף! לא, רגע, זה בספר השלישי. ביי... :)

זו לא הביקורת הכי יפה או הכי מסודרת שלי, גם לא הכי חכמה ורהוטה, זו ביקורת מבולגנת ונחמדה שפשוט רציתי לרשום.
תהנו בקריאת הספר,
שוקולית :)

מי שלא קרא את הספר שפשוט לא יקרא, אבל אם בכל זאת תחליטו לקרוא אותו (ואם קראתם את ארבעת ספרים הראשונים בסדרה אז סביר להניח שתחליטו לקרוא) אז פשוט אל תקראו את הביקורת הזו, לפחות תהיה לכם נקודה אחת טובה בקריאה.

***לפני שאתם מתחילים לקרוא, הביקורת בנויה מפסקאות המדברות על נושאים שונים כך שאם בפסקה מסוימת חפרתי או שהיא לא עניינה אתם מוזמנים לעבור לפסקה אחרת

אז ככה, הכתר, הספר החמישי בסדרה רבת המכר "המועמדת", את חמשת ספרי "המועמדת" ניתן לחלק ל3 קבוצות:
קבוצה ראשונה: שלושת הספרים הראשונים - הסדרה המקורית והמעניינת שמספרת על אמריקה, על איליאה ועל המעמדות.
קבוצה שנייה: הספר הרביעי - הספר שמספר על דור ההמשך של אמריקה ומקסון, על איליאה לאחר ביטול המעמדות ועל הכנסת קצת (הרבה) רוח פמיניסטית לעולם בו היא הייתה חסרה.
קבוצה שלישית: הספר הזה, החמישי - הספר שמספר על... על... בעצם הוא מספר על כלום, בספר אין שום בעיה שצריך לפתור, אין שום התקדמות עלילתית, כמעט הכל צפוי (מאוד) מראש ואפילו קטעים עם העילית בקושי יש, הספר מתמקד באידליין ובאיך שהיא שולטת בממלכה, לא בשום דבר אחר! ממתי ספר על איך מישהו שולט במשהו הוא מעניין?

אם הסופרת רצתה או הייתה צריכה בגלל חוזה (שלה עם הוצאת הספרים) או בשביל כסף להוסיף עוד שני ספרים לסדרה, היא הייתה צריכה לפחות לחשוב על עלילה שלא תבייש ואפילו תשפיל את שלושת הספרים הראשונים.

~~~אם לא קראתם את הספר ובכל זאת החלטתם לקרוא את הביקורת אז שתדעו שעכשיו יהיו ספויילרים~~~
היא בחרה באריק וזה כל כך הרס לי! פתאום בעמוד 187 (אחרי שני שליש מהספר) היא שמה לב אליו עד אז הוא רק איש נחמד לדעתה, היא שמה לב אליו כשהוא נותן לה טבעת שחשובה לו, היא משעינה עליו את הראש וזהו, היא מחליטה שהוא הנפש התאומה שלה, כן היא ממש השתמשה במילים "נפש תאומה"! (דמיינו אותי מגלגלת עיניים). בנוסף הרעיון של שניהם יחד פשוט לא התאימה לי בראש ולא למה שדמיינתי במשך שני ספרים כי דמיינתי את אריק מטר ארבעים וחמש בערך (((כן, דמיינתי אותו נמוך [מאוד] יחסית כי גם דמיינתי אותו ילדון יחסית וגם הוא לא אוהב להיות במרכז צומת הלב אז זה התאים לי לדמיין אותו נמוך וככה הוא כביכול מושך פחות צומת לב כי הוא יכול להיות נסתר מהעין בקלות... רגע, למה אני בכלל מסבירה למה דמיינתי משהו מסוים בצורה מסוימת? דמיון זה דמיון זה דמיון, טוב נחזור לעניין))) ודמיינתי את אידליין בערך מטר שבעים וחמש - שמונים, זקופה, רשמית, ואז שהם ביחד זה פשוט לא מתאים, התמונה לא מסתדרת לי בראש, פשוט לא! (טוב אבל החלק הזה הוא פשוט חוויות הקריאה שעברתי:). בסוף הספר בנאום שלה קצת התפייסתי עם הספר (פחות כעסתי) כי הנאום שלה יחסית הסביר והוא היה הדבר היחיד המרגש בספר, הדבר היחיד שגרם לי לראות מעט אנושיות באידליין.

*** הערה חשובה: אני לא אומרת שזוגות שהבת גבוה מהן זה לא בסדר, אין לי בעיה עם זה, כן יש לי בעיה עם זוגות עם הפרש גובה גבוה מאוד לא משנה מי מבני הזוג הוא הגבוה.

למה המלצתי לא לקרוא את הספר? כי כמו שרשמתי עליו בחלוקה לקבוצות, הוא מספר על כלום! לא קורה בו כלום! אידליין היא המלכה "המחליפה" אבל בעצם נשארת להיות מלכה קבועה מה שאומר עוד תיאורים של איך היא לומדת לשלוט - תיאורים שתכף אסביר את דעתי עליהם. בנוסף היא צריכה לבחור באחד הבנים מהעילית אבל בעצם חוץ מגילוי של פחות מחצי עמוד ששניים מהעילית הם הומואים לא מסופר עליהם משהו מעניין והם לא באמת מקדמים את הספר (או את הבחירה).

במהלך הספר אידליין עוברת התמודדויות רבות, אני לא מכחישה, התמודדויות רבות אמורות להביא לעניין בעלילה נכון? אז זהו, שלא. הבעיה היא שכל התמודדות לוקחת עמוד - שניים גג וסיימנו! בין כל התמודדות להתמודדות יש כלום! פשוט ריק! היא רבה עם אחד השרים שלה אז היא פשוט מפטרת אותו, היא מתמודדת עִם עָם שלא כל כך אוהב אותה והפְלֶא ופֵּלֶא מגיע מישהו ונותן לה רעיונות איך העם יאהב אותה וגם מארגן לה הכל, היא מציעה לאבא שלה שהיא תחליף אותו בשלטון (מטלה קשה ומלחיצה שהארגונים אמורים לקחת קצת זמן) ותוך שבוע היא כבר בטקס ההכתרה שלוקח עמוד ורבע ולא מתואר ממנו כמעט כלום רק ההשבעה הקצרה, שיחה שלה עם ארן ובוק צילומים, לא שום דבר שיהפוך את אידליין לאנושית כמו לחץ, מחשבות על העתיד או אפילו שיחות פוליטיקה.

אני לא אתחיל לדבר על אידליין כי יש לי כל כך הרבה דברים להגיד בעדה ונגדה (בעיקר נגדה...) אז עדיף שאני לא אחפור אחרי ביקורת כל כך ארוכה אבל אני חייבת לשאול: מה זה השם הזה?! א - י - ד - ל - י - י - ן ! אני לא בטוחה בכלל איך לבטא אותו...!

כבוד לספרים הקודמים אני לא יכולה לתת לספר פחות 4 כוכבים.


מקווה שאהבתם את הביקורת
שוקולית :)

הספר הזה זה כאילו לסופר לא היו רעיונות והוא היה חייב להוציא עוד ספר אז הוא לקח את שתי החברות הכי טובות והכי שונות זו מזו, הוסיף נסיך אחד, שתי משאלות, קמצוץ של קסם, טיפת אגדות, רעה אחת ובום יש לנו ספר.

איכשהו, הסוף הטוב של סופי ואגתה הביא לשינוי דרסטי בעולם בו נמצא בית הספר לטוב ולרע, בתי הספר משתנים לבית הספר לבנות ובית הספר לבנים, מכשפות ונסיכות לומדות בבית ספר אחד ונסיכים ונבלים בבית הספר השני. משאלה גרמה לסוף הטוב של סופי ואגתה להימחק ועכשיו טוענות המורות כי יש רק שתי דרכים להשיג סוף טוב לאגדה שלהן, או שאגתה תנשק את טדרוס והם ישארו בעולם בית הספר לעד בעוד סופי תחזור הביתה, או שסופי תמות וגם אז אפשר להבין שאגתה תישאר עם טדרוס בעולם האגדות. (מפה יש ספוילרים רבים!!!) אז עכשיו, הבחירה ברורה, לא? אז זהו, שלא! אגתה ישר מתחילה לתכנן איך תגיע לטדרוס ותנשק אותו אבל סופי כל כך מפחדת לאבד את חברתה הטובה, זאת שגורמת לה להשאר טובה שהיא לא חושבת בהיגיון, היא מחבלת בניסיון של אגתה לנשק את טדרוס ובכך בעצם, די מבטיחה את הסוף של מותה, אל תדאגו, היא גיבורת הטרילוגיה, היא לא יכולה למות, אבל בכך זאת עיצבן אותי שהיא לא חושבת בהיגיון.

בספר הזה סופי ואגתה החליפו תפקידים, ביום אחד, מהרגע שהסופי נחטפת שוב עד הרגע שהן מגיעות לבית הספר לבנות, אגתה משתנה. אגתה אמורה להיות הטובה, התגלמות הטוב, היא אמורה לסמוך על אנשים, להקשיב להאמין, לשמור על החברות שלה ושל סופי, אבל במקום זה היא משקרת לסופי, לא סומכת עליה ולא מאמינה לה, נוטשת אותה ברגע שהיא הכי זקוקה לה וכבר לא באמת איכפת לה מהחברות שלהן. לעומתה, סופי עושה הכל כדי לשמור על החברות שלהן, היא מסכנת את עצמה, היא שומרת על אגתה ומספרת לה כמעט הכל, אז נכון, היא עושה טעות אחת במגדל מנהל בית הספר ועל זה בעצם כמעט כל הסיפור מבוסס, על קסם אחד ורוד.

וואו, גם חפרתי ממש וגם זה נשמע כאילו ממש לא אהבתי את הספר, מסתבר שאני לא משהו בלרשום ביקורות... לא נורא :) דווקא אהבתי את הספר אבל משהו בעלילה הציק לי במהלך כל הקריאה...

כשראיתי שאחותי הקטנה (אז רק בת 6 וחודש) מתעניינת בספרים שאני קוראת החלטתי להציע לה לנסות לקרוא "ספר של גדולים". הנחתי מולה שני ספרים שכבר קראתי ואהבתי, את הארי פוטר (שבאותו זמן סיפרתי לה אותו בעל פה כסיפור לפני השינה) ואת ארץ האגדות, סיפרתי לה את העלילה של שניהם, קראתי לה את התקציר שמאחורי כל ספר והסברתי במילים קצת יותר פשוטות את קו העלילה של כל אחד. היא בחרה לקרוא את ארץ האגדות (אחרת - כמובן - לא הייתי רושמת את הביקורת הזו פה :) אולי בגלל שהיא מכירה את האגדות המוזכרות, אולי כי רצתה שבנוסף אמשיך לספר לה את הארי פוטר בעל פה, אולי כי יותר אהבה את הכריכה או אולי כי היא פשוט יותר אהבה את התקציר. בכל מקרה, עוד באותו לילה התחלנו לקרוא אותו ביחד - טוב בעצם אני הקראתי לה, בכל זאת ילדה בתחילת-אמצע כיתה א שרק למדה לקרוא ורק עם ניקוד קוראת לראשונה "ספר של גדולים" גדול ומלא עמודים. שמחתי שהיא מבינה כמעט הכל ומבינה מה גרם למה והכי שמחתי שכשהיא לא מבינה היא שואלת ומתעניינת.
בסופו של דבר, סיימנו את הספר, זה לקח קצת זמן, פרק פה פרק שם אבל הצלחנו לשמור על רצף.
ומה דעתה על הספר? היא אהבה את הספר והיא רוצה שנמשיך לקרוא את הספר הבא.
ומה דעתי על הספר? לדעתי זה אחד הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
והכי חשוב, אני מאושרת שגדלה לנו תולעת ספרים חדשה בבית אבל עכשיו אני מפחדת שאחרי הספר הזה, אחרי הסדרה הזו, רף הציפיות שלה מספרים יהיה גבוה מדי.

מעטים הסופרים שיצליחו לרשום ספר מתח כל כך טוב ומעניין.
הסיבה העיקרית שאהבתי כל כך את הספר הי שבדרך כלל בספרים (ובסרטים) אני יודעת פחות או יותר איך העלילה תתקדם ומה יקרה בסוף (בדרך כלל אני מגלה את זה בין הפרק הראשון לחמישי וצודקת) ובספר הזה לא הצלחתי. הספר היה מותח מאוד ורשום היטב (כך שגם בחלקים הפחות קשורים היה מעניין), מומלץ לכולם.