ציורים כחיים
היו ימים שציירתי כשם שכתבתי, פרקים בודדים מחיי כיומן חיים בו ספרתי לעצמי דברים מפתיעים שחוותי, חלקם היו על אהבות, תשוקות ואכזבות, עליהם חשבתי עוד ימים רבים.
ציורי היו ספונטניים, ולא מוקפדים, אך הייתה בהם עוצמת ביטוי ראשונית שחשפה רגשות, אמתיים וטהורים, חלקם סמויים ולא נהירים. עוד ימים רבים הייתי מביט בציורי העילגים, בקווים המסורבלים ובצבעים הלא משתלבים, וסיפרתי לעצמי את סיפוריי שביקשו להתפענח באמצעות הסמלים והרמזים הטמונים בציורים.
לפני זמן רב נתקלתי בכתבה שעסקה בשרלוטה סלומון, אמנית יהודיה, צעירה שהייתה הבטחה, מי שחייה בתקופת השואה ורשמה את סיפור חייה, כיומן חיים, באמצעות ציורי גועש, הנראים ממבט ראשון כרישומים צבעוניים נאיביים, שהנציחו חיים עצובים, מלאי תשוקה בעולם שעוד רגע יחדל. בציוריה קיימת עוצמה של תום ראשוני, ואמת שאיננה מנסה להרשים אף אחד, אלא רק לספר לעצמה ולנו את חייה הקצרים הנוגעים בתחושות וברגשות החיים, ויש בהם ביטוי להחמצה גדולה, כפי שעולה לעתים מיומנים של אנשים צעירים ומוכשרים שנקטפו בדמי ימיהם.
חיפשתי שנים ספר על שרלוטה, ולכן כשראיתי את ספרו של דויד פואנקינוס, המספר את סיפורה, רכשתי אותו בכדי לנסות ולגעת בדמותה שקפאה בזמן באמצעות ציוריה.
סיפורה של שרלוטה, הוא סיפור משפחתי מרתק, של משפחה יהודיה מתבוללת בת המעמד הגבוה המנסה להשתלב בחברה הגרמנית ועדיין משמרת מעט אורחות חיים יהודיים, כמו טקס חתונה יהודי, וקבורה יהודית. האב אלברט סלומון, היה רופא, קצין מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כירורג שעמד ללא הפסקה על רגליו, כדי להציל חיילים גרמנים. שם בשדות ההרג, הוא הכיר אחות שניגבה את אפו בעת ניתוח, היא תהייה אשתו ואימה של שרלוטה.
למשפחתה של שרלוטה היסטוריה דיכאונית עם נטייה אובדנית, דודתה התאבדה, וגם אימה ולבסוף קרוביה האחרים, היומן של שרלוטה מבטא כאב אין סופי באופן שבו היא מתארת את הבדידות, חרדת הנטישה, והפחד מהשיגעון, וברקע שיגעון קולקטיבי, העולם מאבד את שפיותו.
הנאצים עולים לשלטון, היהודים גורשו ממשרותיהם, רכושם הוחרם, הם הוגלו למחנות, ולבסוף הם נשלחו אל מותם. הפרק ההיסטורי הנורא הזה, מסופר בפרספקטיבה של שרלוטה, נערה מתבגרת, ההופכת לאישה צעירה. ציוריה לא רק משקפים חיים בצל האימה, אלא, גם חיים רגילים של אישה צעירה ורגישה, את אהבתה האחת והיחידה, את חייה עם משפחתה הקטנה, ותשוקותיה לאמנות. שרלוטה עוסקת באמנות ובציור כדרך חיים ייחודית המאפשרת לה לשמור על שפיותה. ציוריה והאופן שפואנקינוס כותב עליהם, מעניקים לנו מבט אינטימי מרגש על שרלוטה, צעירה מבוהלת, אך גם מלאת תשוקת חיים, בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנשות.
פואנקינוס, בחר בדרך בלתי שגרתית ומעניינת לספר את הסיפור של שרלוטה. שני דברים גרמו לכך, פואנקינוס, אוהב ומזדהה עם דמותה של שרלוטה, היא הפכה לגביו לאובססיה. הוא כותב על המסע שערך בעקבותיה, לברלין לדרום צרפת, לעיירה קטנה ליד מרסיי לשם ניסתה להימלט, כמי שמבקש לחוות את מסע ייסוריה.
האובססיה של פואנקינוס, פגשה את האובססיה של שרלוטה, שהרגישה צורך נואש לבטא את חייה באלף יצירות, שבוצעו במהירות, בטכניקה של קומיקס, בכדי להותיר את חייה בציוריה. היא לבטח ציירה באקספרסיביות, במהירות חסרת נשימה, רק להספיק לצייר עוד ציור, עוד תמונת חיים אחת.
פואנקינוס, בסגננו, הקטוע, שהוא כמו שירה, אך איננו שירה, מסביר את עצמו.
" איזו צורה תלבש האובססיה שלי ?
... לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.
הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.
לא יכול להתקדם.
זאת הייתה תחושה גופנית, מחנק.
הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה בכדי לנשום.
אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו. " (74)
שרלוטה של דויד פואנקינוס, הוא רומן נפלא ומקורי, הוא התכתבות נפלאה בין תהליך הכתיבה של הסופר לדמות האמיתית, למה שהוא מרגיש כלפיה, ולצורה הנפלאה שהוא מעביר לנו את רגשותיה. זאת קינה נפלאה על אמנות וזיכרון היסטורי, על אמנות ותרבות כמתעדת ייאוש ותיקווה גדולה, להשארת מורשת חיים בצל המוות. שרלוטה של דויד פואניקוס, היא חוויה מופלאה, מרגשת, וחד פעמית.