ביקורת ספרותית על שרלוטה מאת דויד פואנקינוס
ספר מעולה

---

"הייתי כל הדמויות ביצירה שלי.
למדתי ללכת בכל הדרכים.
וכך נעשיתי אני עצמי."

שרלוטה סלומון הייתה ציירת אשר חיה בברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. הספר מספר את סיפורה האישי מילדות ועד הסוף הכואב. שרלוטה איבדה את אימה בגיל צעיר, אביה היה רופא שפעל כפי שהרפואה ציוותה עליו גם בחייו האישיים והיה מנוטרל רגש. במהלך חייה חיפשה שרלוטה את המשמעות שבתוכה, משהו להיאחז בו, לדעת שהנה, היא כאן. להרגיש.
בגיל הנעורים היא מבינה שציור זוהי אהבתה האמיתית וכנגד כל הסיכויים היא מוצאת עצמה עוסקת באומנות כמרפא בתקופה אפלה ומפחידה. חייה של שרלוטה אינם קלים ואובדן פוקד אותה פעם אחר פעם. המוות כאילו תמיד היה שם, ריחף סביבה, חיכה לרגע הנכון.

הספר כתוב בצורה מיוחדת להפליא. משפטים קצרים בזה אחר זה כאשר לאחר כל משפט נקודה. קביעת עובדה. סוף. סגנון הכתיבה הייחודי המזכיר שירה יוצר מעין רגש פיוטי אך בו זמנית גם אימה. משפטים שאין עליהם עוררין, כל משפט בפני עצמו חותך את יכולת הקריאה לחלוקה מכנית נטולת רגש. ואולי זה מה שהיה חסר לשרלוטה בחייה, מעט רגש. מישהו לאהוב, מישהו שיאהב, מישהו.

על אף הנושא הקשה והמשפטים הקצרים, הכתיבה מפורטת ועשירה. אפשר ממש לדמיין את המתואר על הכתב כחלקים מסרט ישן. זיכרון צילומי של משהו שמעולם לא ראיתי אך הוא כה נוכח.

מלחמת העולם השנייה מתוארת מבעד לעיניים של בני משפחת סלומון בצורה הדרגתית. התקדמות המאורעות והחרפתם יוצרים אימה. האופטימיות הזהירה של היהודים, הנאיביות שבסוף יחלוף כל הסיפור, ואני, שיודעת את הסוף המר, כל אלו יוצרים תחושות כואבות וקשות.
ואולי הנאיביות לא פגה מעולם...

"כשאין לך דבר עוד.
ישנו הרצון להמשיך לעמוד זקוף."

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על שרלוטה