• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אווזים

אווזים

מאת עלית קרפ

הביקורת של אבי

תמונה של אבי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אווזים

אווזים

מאת עלית קרפ

הביקורת של אבי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אבי
הוצאה לאור:אפיק
שנת הוצאה:2018
סדרה:נוודים
קטגוריה:ספרות מקורית

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•2 דקות קריאה

מסיבות לא לגמרי נהירות לי אני מעדיף לקרוא ספרות מתורגמת, ובעקבות הקורונה הבנתי שכבר שנים אני נוקט במדיניות סגר זהירה - כלומר אני מניח כל ספר שקניתי במדף הספרים שטרם ונותן לניחוח הזר של הספר להתיישן במשך מספר שבועות/חודשים ובמקרים קיצוניים אף כמה שנים עד שאני קורא בו.
כדמוקרט אמיתי אני לא נוקט באפליה וגם מעט הספרים הישראליים שבספרייתי עוברים בידוד קפדני.
כך הגעתי לאחרונה לקרוא את ספרה של עלית קרפ.
אחת התוצאות השליליות של מדיניות הסגר שכזו היא שמטעמי סניליות מתגברת עד שאני קורא בספר אני מספיק לשכוח לחלוטין לעל מה הספר ולמה קניתי אותו.
כך עלה גם בגורלו של ספר זה. נדמה לי שעלית כותבת בעיתון הארץ וכותבת יפה או שדעותיה יפות בעיניי או שני העונשים גם יחד. מכל מקום אני ממש לא מצטער על ההחלטה לרכשו.
הסיפור הראשון גרוע למדי ספק אגדה מעורבבת, ספק חוויה אישית נשית אינטימית של טרום לידה שזר מהמין הלא נכון לא מסוגל בכלל להבין, אבל הסיפור השני נפלא וכך גם השלישי וכן הלאה.
הסופרת מעבירה היטב את הניחוח המלנכולי של המדינה שחצי שנה שרויה באפלה כדי להתעורר למספר חודשים של שצף חיות חייתי שבגללו חודש מרץ מביא לעולם מבול של שבדים מלנכולים חדשים. הלשון החסכנית הולמת את סיפורי החיים המרתקים. היהודי רק במכנסיים, מוכר נעלי הנשים נטול הפטיש לנעלי נשים וכן הלאה
מרתק ומומלץ

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של Tamas
Tamas
תמונה של אַבְרָשׁ אֲמִירִי
אַבְרָשׁ אֲמִירִי
תמונה של אלעד
אלעד
16קוראים|גיל ממוצע55|44%נשים

על המבקר

תמונה של אבי

אבי

חבר מזה 16 שנים
32 ביקורות•1 נבחרות•501 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•סיפורי חיים
תמונה של אבי
אבי
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות32
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל501
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת16ספרות מקורית8סיפורי חיים2

דיון על הביקורת

1 תגובה
yaelhar
yaelhar•לפני 6 שנים

יפה. מסכימה עם הרבה ממה שכתבת, אם כי לא קראתי את הספר.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של אבי

בני טובים

בני טובים

כנרת רוזנבלום

ספר קליל כנוצה. יעביר טיסה קצרה לרודוס או יון ולא ישאיר שום עקבות שעלולים חס וחלילה לאתגר את המוח המנומנם.
זה סיפור על מין הכלאה של משפחת פישמן (אחוזה בפתח תקווה) ומשפחת ליבנת (תעבורה) שלא קורה בה שום דבר, וגם כשקורה בה משהו זה נגמר בשום דבר. קשה לזכור בסוף הספר הראשון בסדרה (בוודאי שתהיה סדרה, ועוד איך תהיה סדרה, אלא מה) מה היה המשברים שדרכם עברה המשפחה ואיך הם נעלמו בסוף מעצמם.
למחברת לשון רהוטה ולכן הספר יצליח. בימי מלחמה ועצב לאף אחד אין כוח לסיפורים מורכבים.
בסוף הספר יש אחרית דבר בה הסופרת מתבשמת מעצמה על שכתבה על פרויקט הקמת גדר עוטף עזה שנים לפני שזו נוצחה. אבל אין בספר ולו אמירה אחת שלא היתה ידועה כבר שנים לפני השביעי באוקטובר. דווקא כאן החמיצה המחברת ודווקא כאן שבת כושר ההמצאה. אין פיתוח של המציאות העיתונאית הידועה. בלוני התבערה, הדגים המתים, ההפגנות על הגדר וירי הצלפים, כולם היו במציאות ולכולם אזכור קצר ואגבי. תפקידם בספר לספק תפאורה לשלל בני משפחת בני טובים. ואגב שלל בני משפחה, לא ברור למה טרחה המחברת לצייד את כולם בשמות. יש איזה חמישה שסביבם נסובה העלילה וכל השאר ממילא משמשים רק כקישוטי רקע אינסטרומנטליים.
המחברת מנסה לתאר עושר מופלג אבל לא כל כך מצליח לה. כן, היא מצליחה לתאר אנשים אמידים, חו"ל, מכוניות, עוזרות, מזכירות, מבשלת ועוזרת, אלה הם ביטויי עושר, אבל לא מופלג. איך באמת נראה עושר מופלג? מישהו יודע?
לי באופן אישי יצא רק פעם אחת להכיר לתקופה קצרה בן של עשיר מופלג. זה היה לפני כארבעים שנה. שרתנו במילואים כמה שנים ביחד והתיידדנו. אני מתקשה לזכור את שמו ואת המכונית המפוארת שבה נהג, אבל זוכר היטב את הנינוחות השבעה שבה הסתובב בעולם. בגדוד, בשטח, בבית הקפה. נינוחות של אדם שיכול להשיג כל דבר וכל אחת בכל רגע. כמה קינאתי בו.
היתה למחברת הזדמנות לספר משהו ערכי על המדינה. היו אנשים שאמרו כבר בזמן אמת שקו מאז'ינו שני סופו יהיה כסופו של קו מאז'ינו הראשון ולא חשוב לאיזה עומק ייצקו את הבטון ולאיזה גובה המכשול יגיע. אבל כנרת חוששת ואולי בצדק שרק 100 הסמאלנים האחרונים במדינה ישמחו למצוא בספר טיסה קליל אמירה פוליטית.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אבי
לילית ואחרים

לילית ואחרים

פרימו לוי

ספר מאכזב.
את "הזהו אדם" לא אהבתי, אולי כי יש סופרי שואה טובים יותר מפרימו לוי כגון אידה פינק וקצ'טניק, אולריך בושוויץ' ואפילו ויקטור פרנקל.
אחרי הספר הנוכחי התחזקה תחושתי שפרימו לוי לא באמת יודע לכתוב. סיפורי השואה הקצרים שלו מתארים דמויות בלתי מעניינות בעליל וקשה לי, שבועיים אחרי שסיימתי לקרוא, לזכור ולו אחת מהן.
החלק השני של הספר מעט יותר טוב. בתחום המדע הבדיוני יש דוגמא מפורסמת לסופר נהדר שלא יודע לכתוב – הלא הוא אלילנו אייזק אסימוב. אצל אסימוב הדמויות סטראוטיפיות להבהיל אבל הרעיונות.. הו הרעיונות שלו כל כך נפלאים שסולחים לו על השימוש השטוח שלו בגיבוריו.
גם לפרימו לוי כמה רעיונות טובים אבל חוסר הבנתו בז'אנר המדע הבדיוני מכשיל אותו שוב ושוב. אתן רק דוגמא אחת כדי להמחיש את טענתי. פרימו מתאר שני אייים בפולינזיה שמתגורר בהם מין זן מכרסמים ייחודי עם צורת רביה פלאית שבה הזרע הזכרי נישא ברוח, כמו אבקנים.
זה רעיון נפלא אבל לייחס אותו לזוג איים אמיתיים ולתאר כמה עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות אמיתיות בפולינזיה הצרפתית כדי לקשט בהם את הבדיה גורמים לקורא להאמין שמדובר בסיפור אמיתי ולחשוב: מעניין ואפילו נפלא, לא ידעתי שבאמת יש יונק שמתרבה בצורה כזו. עד שהקורא הנפעם בודק בויקיפדיה ומגלה שלא מיניה ולא מקצתיה ואין יונק כזה. כמעט עשיתי צחוק מעצמי כשחשבתי לספר את הבדיה הזאת לנכדי חובב הביולוגיה.
בז'אנר המדע הבדיוני מותר לעשות הכול פרט לבלבול מכוון של הקורא והוצאת הסיפור מתחום ה- "כמה היה נפלא/נורא לו זה היה באמת" לתחום ה- "חה, חה, חה איך סידרתי אותך ושכנעתי אותך שזה סיפור אמיתי".
בסך הכל הטבע באמת מלא במוזרויות ובפלאות ולא כל כך קשה למכור לנו סיפורים שכאילו מתרחשים באיים אקזוטיים.
סיפור אחר בספר, ללא קשר לשום סוגה, אינו אלא התהדרות מביכה של הסופר בכך שהוא יודע לייצר משפטים פלינדרומיים בעלי מובן. כמי מתעסק בתחום לא מעט – אלף זה הרבה יותר קל ממה שחושבים ובית לכתוב סיפור שכל כולו אוסף פלינדרומים עם קשר מאולץ ביניהם.. נו, באמת, זה בעיקר לצרכי שופוני יא נאס.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אבי
החיים האמיתיים

החיים האמיתיים

אדלין דְיֶידוֹנֶה

קשה לא להמליץ על הספר הזה, הוא כתוב מצוין, הרעיון הבסיסי שלו טוב. בלי לעשות ספוילר אומר שמדובר בשאלה הקלסית מה אירוע טראומטי יכול לעשות. חלקנו נהרסים ממנו ,לתמיד, וחלקנו מפתחים תשוקה עזה לעשות הכול כדי להתגבר ואפילו לאיין אותו.
הגיבורה, ששרדה את הטראומה מנסה להציל את אחיה. הדימוי שאקח איתי מהספר הוא שבתוך נשמתו של כל מי שנהרס מטראומה יש עדיין טירה גאלית זעירה בתוך ההריסות שלוחמיה האמיצים לא נכנעים לצבאות השחור שמסתערים עליה.
הספר אינו שמח, כמובן, אבל לזכותו יאמר שהוא מעניין. אפילו מרתק. יש חלקים שנקראים בנשימה עצורה. את החלק האחרון שלו קראתי פעמיים. פעם אחת כדי לקלוט ופעם שניה כדי להבין. יחד עם זאת הוא רחוק מלהיות מדכא.
לחובתו יאמר שחלק מהסיבה שהוא אינו מדכא היא שהוא גדוש מדי. אין הזדהות מוחלטת עם הגיבורה או עם אחיה כי קורים בספר יותר מדי דברים משמעותיים. אני מנחש שבספרה הבא (זה ספר ראשון של המחברת) היא תלמד את סוד המינון הנכון וכיוונון הווליום .
כתבתי פעם שבזמן שאני פנסיונר שהדבר שיש לו הכי בשפע זה זמן פנוי. בתי, לעומת זאת, כמו כל אמא, היא היצור הכי עסוק בעולם ורגעי הפנאי שלה יקרים כמו תחמוצת אירופיום המשמשת ביצור טלפונים חכמים ויקרה קצת יותר מהרואין טהור.
ולכן אני שוקל בחרדת קודש איזה ספרים לשים לה בצד לקריאה מאחר ויש לה שתי תכונות ממש גרועות – היא סומכת על הטעם שלי בעיניים עצומות והיא לא מסוגלת להפסיק לקרוא ספר אפילו אם הוא לא מוצא חן בעיניה. אולי אפילו דווקא כשהוא לא מוצא חן בעיניה, תכונה שמתפתחת כנראה אצל אימהות ונכנסת לפעולה כשהילדים הקטנים עושים להן את המוות.
לכן החלטתי אחרי התלבטות קשה לא להמליץ על הספר לבתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אבי
בשולי הנוחות

בשולי הנוחות

סָיַיקָה מוּרַטָה

בסוף אני אשכח אז הנה אני מתחיל בציון לשבח של התרגום המצוין מיפנית.
ועכשיו לענייננו - היחס לתרבות יפנית היא ביפולרי. אתה יכול לאהוב אותה או לשנוא אותה, קשה מאוד להישאר אדיש.
ובהתאמה, ספרים יפניים מתחלקים אצלי לשניים – טובים מאוד וגרועים מאוד. לשמחתי בשולי הנוחות נמצא בספקטרום המצוינים.
בשולי הנוחות הוא ספר קצר. מועט המחזיק את המרובה, כמעט אפשר לסווג אותו כסיפור קצר ארוך.
מספיקים שלושה משפטים קצרים בתחילת הספר כדי לשרטט בדייקנות אישה עם תסמונת אספרגר. כמעט כתבתי סובלת מהתסמונת, ואז נזכרתי שיהיה זה חטא לקרוא לזה סבל כשמהות הספר היא ניסיון להראות לקורא עד כמה הגיבורה אינה סובלת מהתסמונת אלא, אם בכלל היא סובלת, זה מחוסר יכולתם של הסובבים אותה להניח לה לחיות את חייה בדרך שהכי נוחה לה למרות שדרך זו לא מפריעה ולא מתנגשת בחיים של אף אחד אחר.
מרגע שצוללים לנקודת מבטה של הגיבורה, הספר תופס אותך בעוצמה. תהליך ההזדהות המוחלטת של הגיבורה עם מקום עבודתה הופך לברור והגיוני לחלוטין - חנות נוחות מנוהלת לפי חוקים ברורים ומדוקדקים, חוקים פשוטים ונוקשים ה"מיישרים" ומתקנים כל חריגה. רק מסגרת כזו מאפשרת לגיבורה להיראות נורמלית – גלגל שיניים במכונת החיים המודרניים שביסודו של דבר נשארו בדיוק כפי שהיו בתקופת האבן.
הגיבורה מבינה את דופק החיים של החנות ומתקשרת איתה ישירות באופן שמעורר מיד אסוציאציות לפרופסור טמפל גרנדין, המומחית העולמית לתכנון מתקנים מפחיתי סבל לבעלי חיים. גם היא אוטיסטית.
הישירות הטבעית של ילדותה של קייקו – ציפור מתה? למה לא נבשל אותה לאבא שכל כך אוהב יקיטורי. צריך לעצור ילד משתולל? למה לא נחבוט לו בראש באת חפירה שתעלף אותו לכמה שניות, מוחלפת בחיים המסובכים של הבגרות. חיי הבגרות המסובכים לא מגיעים עם מתכון איך להתגונן מהחברה והדרך היחידה לגרום לאנשים לעזוב אותך במנוחה היא לזייף. לחקות אותם, את קולם, את לבושם, את מנהגיהם.
אבל אנשים מסרבים לעזוב אותך במנוחה גם כשאתה נבלע בלבושם ובקולם. כשאתה שונה הם מרגישים שיש להם רשות להתערב בענייניך. לגיבורה יש אחות שמספקת לה מדי פעם תירוצים איך להדוף את המחטטים בענייניה אבל ברבות השנים התירוצים הופכים לפחות יעילים.
לגיבורה אין בררה והיא נאלצת לתת לגבר לגור בביתה. אולי סוף סוף יעזבו אותה במנוחה אם יחשבו שיש לה חבר. סיטואציה קומית שמגיעה לשיאה כשקייקו מגלה בשמחה לאחותה שמצאה תירוץ נהדר להדוף את המחטטים והאחות מגלה שהחבר הזה אינו אלא סוג של חיית מחמד שגרה באמבטיה (מבחירה שלו... גם הוא אוטיסט...). האחות בוכה מצער על אחותה שלא מבינה עד כמה חייה חריגים עד שהגבר יוצא מהמקלחת, כמו אביר קדמון , ומספר שקייקו סגרה אותו במקלחת כי גילתה שהוא בוגד בה. האחות נרגעת מיד ועוברת לנזוף בגבר באושר ובשמחה. שמחה כי אלה בעיות נורמליות שהיא מבינה מצוין, וקייקו תוהה בינה לבין עצמה למה כשהכול הסתדר והיא מצאה את התירוץ האולטימטיבי אחותה בכתה מצער ועכשיו כשאחותה חושבת שהחבר שלה בוגד בה היא מאושרת.
פרט לאתנחתות הקומיות הראי שקייקו שמה לפני החברה האנושית אינו משמח. היכולת שלנו להתמודד עם השונה מוגבלת מאוד והדרך שבה אנחנו מוליכים את השונה מובילה יותר מדי פעמים לגיהנום למרות שהיא רצופה בכוונות טובות. לא אספלייר את הסיום אבל עצם הצורך של קייקו בסוף הספר לעשות בחירה בין להמשיך להסתתר בקרב בני האנוש או לחיות את חריגותה היא תעודת עניות לבני האנוש.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אבי
גמביט המלכה

גמביט המלכה

וולטר טוויס

זה איננו ספר עמוק אבל אפילו אחרי צפיה חוזרת שוב ושוב בסדרה הוא עדיין ספר סוחף. למרות כמה מגרעות קלות הסדרה טובה יותר מהספר כי מסרט בכלל ומסדרת טלוויזיה בפרט לא מצפים לעומק.
השטחיות היא מהסוג האופייני לסיפורי מדע בדיוני טובים כלומר סיפורים שעלילתם ויחסי הגומלין שלהם עם העולם הממשי הם העיקר ולא עומק חיי הרגש של הדמויות המובילות.
לפני כן , במסגרת המסע לספר דברים לא מחמיאים על עצמי אני מוכרח להתוודות על משהו.
אבל לפני שתמשיכו לקרוא את הווידוי רק אזהיר שאם אתם מחבבים אותי, אולי כדאי שתדלגו על הביקורת השטוחה לפניכם כדי שלא יקרה לכם מה שקרה לחבר ילדות שלי שאמר באכזבה- "עד היום חשבתי שלפחות אתה לא כל כך שטחי" לפני שניתק איתי לצמיתות כל קשר.
ובכן – אהבתי את הסדרה גמביט המלכה בטירוף חסר הגיון. לדעתי זו הסדרה/הסרט הארוך הכי טוב שראיתי אי פעם.
ואני אומר זאת גם אחרי שראיתי כמה מהסרטים הטובים של תור הזהב בקולנוע כגון- The Paradine Case (1947), 12 Angry Men (1957), The Browning Version (1951) וכמובן Witness For The Prosecution (1957).
לפני שקוראים את גמביט המלכה רצוי לקרוא קודם את מוקינגבירד של אותו סופר. מוקינגבירד הוא גם ספר טוב יותר.
יש לי ספריה די עשירה של מדע בדיוני קלסי, ואני מתכוון למדע בדיוני קלסי ולא לסיפורי פנטסיה או לסיפורי חייזרים ומלחמות בין כוכביות. לא שיש לי משהו נגד פנטסיה או נגד מדע בדיוני שכל תכליתו אימה ופחד וכלי נשק עתידניים, אבל בסיפורי מדע בדיוני אני אוהב קלסיקה פשוטה, כלומר ספר עכשווי מאוד על בעיות אנושיות מאוד שהכסות הבדיונית משמשת רק כדי ליצור מוסיקת רקע מתאימה שתדגיש את הסיפור ושיברו.
יחד עם זאת לספרי מדע בדיוני יש חסרון והוא שהם די פלקאטיים. בדרך כלל לא תמצאו דמויות מורכבות כמו אצל צוויג ולא עלילות נפתלות כמו אצל מורנטה אבל לעומת זאת יש בהם קסם שעובד מצוין על טיפוסים המוניים כמוני שמסוגלים להתפעל מכדור זהב זוהר וממש לא צריכים שמישהו מתוחכם ינחית אותם ארצה כשהוא מבשר להם שבעצם מדובר בפלסטיק מצופה בנייר זהב.
ובכן - וולטר טוויס יודע להגיש פלסטיק מצופה בזהב לטיפוסים המוניים בכישרון רב.
לא כל ספריו של טוויס הם ספרי מדע בדיוני. גמביט המלכה עוד יתגלה כמציאות ממשית מאוד כי לסדרה הייתה לפחות תוצאה חיובית מוכחת אחת והיא שים של נערות צעירות בכל העולם החלו ללמוד שח. גם צבע הכסף, שלא תורגם אבל זכה לעיבוד קולנועי מצוין עם פול ניומן אינו מדע בדיוני.
התרגום של גמביט המלכה לא טוב. ראיתי תרגומים גרועים יותר אבל כבר אין לי סבלנות לתרגום שכולל ביטוי כמו אוכל זין במקום מוצץ או שחמטני במקום שחמטאי. הגיע הזמן שהמגיהים והעורכים יפסיקו לזלזל בקורא. יש ערך חיובי אחד לתרגום לא טוב והוא שהוא גורם לי להתחרט שכל חיי התעצלתי ללמוד לקרוא ספרים באנגלית. כמו כל ספורט רק ההתחלה קשה ואם לא מוותרים לעצמנו אז לומדים אפילו להנות מזה. כנראה.
אני אומר כנראה כי למרות שאני יודע לדבר גבוהה גבוהה מעולם לא הפסקתי לוותר לעצמי. מאידך אני מתייחס באהבה לעונש שנגזר עלי והוא לקרוא תרגומים קלוקלים.
למרות התרגום הצולע זה ספר מותח ומהנה. זה איננו רומן התבגרות כמו שמרבים כל כך לייחס לו.
הספר עושה סדר בכמה דברים שהסדרה בילבלה. כמה שהסדרה מצוינת יש בה גם דברים לא הגיוניים, כגון הצורך לטשטש את מספר השנים שהרמון שהתה בבית היתומים כי אי אפשר לתת לשחקנית בת 22, נהדרת ככל שתהיה, לשחק ילדה בת 13 (וגם בתור בת 15 היא נראית הרבה יותר מבוגרת...), או השטות של הסוכנת הרוסיה שמפתה את שחקנית השחמט. עבור סדרה אלה חולשות מובנות בהחלט. סרט חייב לגרום להנאה.
הספר הרבה יותר הגיוני. לא אגלוש לספוילרים אבל רק לדוגמא - בת מפסידה בצרפת בגלל שלמרות כל ההכנות המדוקדקות בניו יורק בשלב זה של התפתחותה כשחמטאית מחוננת יריבה עדיין טוב ממנה. נקודה. זה הרבה יותר הגיוני מסוכנת רוסיה אבל ברור שפתרון הגיוני כזה יהיה מלהיב פחות אם יוצג בסדרה טלוויזיונית. יש עוד כמה שינויים חשובים שהופכים את הספר להגיוני הרבה יותר, אבל גם משעמם יותר מהסדרה הנפלאה.
אם זה לא רומן התבגרות אז מה זה כן?
התשובה – לא יודע. אולי חוויה אינטימית של התנגשות של גאונות ויצר הרס. הסופר סבל מאוד כילד שהושאר לבדו על ידי הוריו לקראת סוף שנות השלושים בבית חולים למשך שנה שלמה . סיטואציה קורעת לב כזו היא בלתי תאמן כמעט אבל כך טוענת וויקיפדיה.
בבית החולים הוא סומם בברביטורטים ובהמשך חייו הפך לאלכוהוליסט וכנראה יצא מזה איכשהו, אבל מביוגרפיה כזו לא יוצאים לגמרי שפויים. מצד שני רק מביוגרפיה כזו יוצאים סופרים טובים באמת. הילד האומלל צולק לכל חייו אבל העולם הרוויח.
אם הפירוש הזה נכון - אז הספר מתאר חוויה הפוכה ב- 180 מעלות להתבגרות. התבגרות היא תנועה חד כיוונית - מילדות לבגרות. הרס עצמי היא תנועה מעגלית, חלומות, תהילה, הרס, שיקום, חלומות וחוזר חלילה.
נושא הסמים בולט גם במוקינגבירד, בניגוד לגמביט המלכה המהנה מוקינגבירד הוא גם דיסטופיה לתפארת.
לסיכום – קראו את מוקינגבירד ורוצו לראות את כל הסרטים הנהדרים שנעשו על פי ספריו של טוויס. יהא זכרו ברוך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אבי
יוליסס [מהדורה מחודשת]

יוליסס [מהדורה מחודשת]

ג'יימס ג'ויס

לאחרונה כתבתי ביקורת על ספר שאני עדיין שקוע בקריאתו. לא כולם אהבו את הרעיון של לרוץ ולספר לחברה לפני שליקקת את כל התבשיל. אני לא יכול להגיד שאין לפחות קמצוץ של טעם בהסתייגותם.
ולכן ,כדי לכפר על העוולה, החלטתי לכתוב על ספר שלפני כחמש עשרה שנים עסקתי במשך חודשים ארוכים בלימודו ובקריאתו והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו הוא שלא קראתי אותו מהעמוד הראשון ועד האחרון.
יוליסס הוא ספר קשה לקריאה. מאוד קשה. כל מי שקרא משהו של ג'יימס ג'ויס יודע מראש שזה יהיה ספר קשה. הסופר הוא אחד האינטלקטואלים האמיתיים הגדולים של ראשית המאה העשרים ובכתיבתו יש הרבה רבדים שאני מעז לשער שאפילו פרופסורים לספרות של ימינו לא מבינים ולא מכירים אותם ממרחק של מאה שנים. הספר עשיר גם בקריצות עכשוויות למאורעות שונים מהווי התקופה ההיא וממלחמת השחרור של אירלנד, וכמעט בלתי אפשרי להבין את כל המכלול הזה בלי להכיר היטב את התקופה ואת סגנונה.
אחד הפרקים היחידים שבאמת מפעימים עד היום, לדעתי, וחושפים את גאונותו של ג'ויס גם להדיוטות הוא כמובן המונולוג של מולי בסופו של הספר. זה משפט אחד ארוך נטול כל סימני פיסוק, אך קריא להפליא, המשתרע על עשרות עמודים ומתאר נפתולי חשיבה הנקראים בנשימה עצורה. כל סופר המרגיש צורך לשלב בספרו קצת חיבוטי נפש ומנחש שזה קל יחסית כי רק על עצמי לספר ידעתי, מוזמן לקרוא את המונולוג הזה כדי להבין כמה זה קשה ולאיזה רמה עליו לנסות להגיע.
שאר הספר מעצבן עד בלתי נסבל. טוב, פרט אולי לתיאור אירוטי למדי של אוננות פתע לעת ערביים. אולי מומחים לאירלנד ולהסטוריה של העשורים הראשונים של המאה העשרים ייהנו יותר. קריאה, לפחות שטחית, של עלילת האודיסאה של הומרוס תעזור מאוד כי יש קריצות רבות מספור לסיפורו של מר ליאופולד אודיסאוס בלום. מפה של דבלין מהתקופה ההיא לא תזיק, ויש כמוה באתרים שונים של מעריצי ג'ויס בכלל ויוליסס בפרט.
אז למה קראתי את הספר הבלתי קריא הזה.
כמו תמיד - זו לא הייתה אשמתי. חבר שהכרתי בפורום כתיבה (היו כמה כאלה לפני עשרים שנה בערך) הציע שנקרא ביחד, קבוצה קטנה של ארבעה-חמישה חברים, חמישה עמודים ביום ונשתף בתגובות לעמודים שקראנו, וכך נתקדם לאט לאט ובכוחות משותפים לסוף המיוחל.
הרעיון לקוח מבית המדרש. חבורת נערים לומדים גמרא ומתפלפלים ביחד. ג'ויס קשה לפחות כמו גמרא, להתפלפל טבוע בנשמה של כל נימול ואחותו. במקום רק בנים נשתף גם כמה בנות כיאה לקבוצה חילונית – וכבר יצרנו בית מדרש ללימודי יוליסס.
המטרה הייתה, כנרא,ה שנוכל להשוויץ אחר כך בפני קומץ ידידינו שבאמת קראנו את הספר, בניגוד ל 99.99% מהאנושות ששמעה עליו אבל טרם היספיקותה.
המשימה נמשכה כ 10-11 חודשים. כמעט בכל יום כתבנו משהו מחשש נזיפותיו של מפקדנו יוזם הרעיון. כמו במסע המסיים של קורס מכים אני זוכר בהנאה את העובדה שצלחנו את המשימה ושכחתי כמעט לחלוטין את כל מה שראיתי בדרך.
נפגשנו פעם אחת בסוף הקריאה המשותפת לחגוג ואחר כך התפזרנו לדרכנו. עם אחת מהשותפות לקריאה ולכתיבה האינטנסיבית במשך כמעט שנה לא נפגשתי מעולם.
חשבנו לשחזר את ההצלחה המיוחדת הזאת ולהמשיך לספר נוסף, ואף מצאנו מועמד מתאים, משעמם לפחות כמו ג'ויס ויוקרתי כמעט כמוהו - אבל מעולם לא עברנו את שלב בחירת הספר לעצם מעשה הקריאה.
אני לא יכול לדרג את יוליסס, מי אני הדל במנשה. זה חילול הקודש.

לפני 5 שנים•אבי
כזב וכישוף

כזב וכישוף

אלזה מורנטה

יום בחירות הוא סוג של יום אמת. אמנם רק הפוליטיקאים הם אלה שממש עומדים רועדים מול אלוהיהם (המצביע הקטן) וגם את זה הם עושים רק עד 5 דקות אחרי השעה עשר בלילה שאז הם חוזרים לסורם ולא רואים אותו ממטר עד הבחירות הבאות, אבל גם אנו, בני התמותה, מרגישים שזה יום שונה, וגם אם לא נצביע אמת בכל זאת ננסה להגיד משהו אמיתי שאנו מאמינים בו, או למצער הכי פחות לא מאמינים לו.
לפיכך אתחיל בווידוי קטן - כמעט את כל הביקורות שלי אני כותב לפני שגמרתי את הספר. לפעמים הרבה לפני שגמרתי לקרוא את הספר. התירוץ הקבוע שלי הוא, כמו כל פוליטיקאי מתחיל, טובת הקורא, כדי שלא ייפלט לי איזה ספוילר, אבל האמת כמו אצל כל פוליטיקאי אחרת לגמרי. האמת היא לגמור מהר ולרוץ לספר לחברה, או בגרסה שלי לרוץ לספר לחברה עוד לפני שגמרתי.
האמת היא שאני שונא את העול שבכתיבת ביקורת ומנסה להיפטר ממנה ואז לחזור ולהינות מקריאת הספר כשאני משוחרר מכל עול. זה חסר הגיון, אני יודע, אף אחד מכריח אותי לכתוב ביקורת, כמעט אף אחד גם לא קורא את הביקורת שאני כותב ומבין אלה שקוראים אף אחד גם לא שם קצוץ על מה שכתבתי ובכל זאת אני מתייחס אל כתיבת הביקורת כאל חובה כמעט מקודשת שהדרך היחידה להיפטר ממנה היא לעשות אותה.
וחוץ מזה אני מת על אלה שמשבחים את מה שאני כותב, כמו כלבלב נאמן אני מוכן לכשכש בזנבי יום שלם מתחת לשולחן הכתיבה שלהם רק כדי שיכתבו לי שתי מילים לא בלתי משבחות. לא אכפת לי אם זה מנימוס או מהנאה, לא אכפת לי אם הם שוכחים אותי מייד או אפילו קודם לכן, אני אחזור ואקרא את שתי מילות השבח שכתבו לי שוב ושוב ואחבק אותם כמו אבני חן יקרות מפז בלילות הקרים שבין כתיבת ביקורת אחת לשנייה.
אני נוטה להתבלבל בשמות בכלל ובשמות של אלנה פרנטה ואלזה מורנטה בפרט. אבל אני לא מתבלבל בהשפעה של שתיהן עלי. את אלה תולדות של מורנטה נשמתה עדן אהבתי ויש לי רתיעה מהספרים של עלומת השם המפורסמת שכנראה עוד חיה בקרבנו.
ולכן התחלתי לקרוא את כזב וכישוף בצפיה לספר גדול באמת, ולא התאכזבתי.
כזב וכישוף הוא ספר נפלא. מסוג הספרים שכשאתה קורא בם, אתה נשאב לתוכם ומתענג על קריאה איטית של כמה עמודים בודדים בכל יום כדי שהתענוג לא ייגמר מהר. הספר מתחיל במשחק מקדים ארוך של כן לכתוב לא לכתוב ועל מי לכתוב ואיך להתחיל בכלל שמנהלת הגיבורה עם עצמה. ממרחק של כשבועיים לתוך הספר נראה לי שמטרתו העיקרית של המילמול הבלתי מובן הראשוני היא לייצר את חווית הערפל המיסטי שמתוכו מגיחים מיתוסים. זו חוויה שמרגישים גם בקריאת ספרים גדולים אחרים כמו מאה שנים של בדידות או אשליות אבודות. ואמנם סיפור שלושת הדורות של מורנטה הוא יצירת מופת כזו, סדן בנפחיה לחישול של מגוון רגשות אנושיים - אהבה וקנאה, התעללות וחמלה, אכזריות וטוב לב, שנאה ורוך. הדמויות אינן גדולות מהחיים כי הספר מלמד אותך שאין דבר כזה להיות גדול מהחיים. כל אחת מהדמויות ממחישה עד כמה החיים כשלעצמם הם דבר גדול, אם רק תהיי עזת נפש מספיק לחיות אותם.
היכולת של מורנטה להקים מול העיניים שורה כל כך ארוכה של דמויות חדות וברורות ושונות כל כך זו מרעותה היא לא פחות מאמנות ציור עמוקה ורחבה. זה משכנע כל כך שגם אם תניח את הספר מידיך הסניליות ליומיים הן תשובנה בבהירות מלאה ברגע שתקרא מחדש את השורה האחרונה שקראת בשבוע שעבר.
יש בספר קריצות, ואולי רק בדמיוני, לבנותיו של אבא גוריו המתכחשות לאביהן כמו שפרנצסקו מתבייש באימו, למדיאה המכשפה המיתולוגית ששונה מחברותיה שחורות השער ויאסון מתאהב בה כמו שאנה מתאהבת באדוארדו הבלונדיני יוצא הדופן בסיציליה של השיער השחור והעיניים הכהות. אדוארדו המתגלה כמכשפה רעה לא פחות ממדיאה.
כאמור לא סיימתי, יעברו עוד כמה שבועות טובים עד שאסיים, בצער, ישאגו בחורים כי נגמר, אבל כבר עכשיו לא אהסס לתת לספר ציון של 5 כוכבים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אבי
האורות כבים

האורות כבים

אריקה מאן

לאחרונה קראתי שני ספרים בזה אחר זה: "השמידו את כל הפראים" של סוון לינדקוויסט השבדי ואת הספר של אריקה מאן.
אני חושד שההרגשה שלי שיש הרבה מן המשותף לשני הספרים נובעת משלב הסניליות המתקדמת שבה אני נמצא, המתבטא בערבוב מוחלט של כל מה שקורה לי וכל מה שאני מרגיש, בשילוב עם נטייתי הידועה להפוך כל גחמה לאידיאולוגיה מורכבת.

שני הספרים מעלים עובדות הסטוריות בסגנון אישי. לסוון יש פחות יכולת ספרותית משיש למאן ולכן הגוון האישי של כתיבתו כמעט לא מורגש אבל עדיין הוא מספר היסטוריה באופן יוצא דופן ובשונה מאוד מספרי היסטוריה אחרים. הוא לא הראשון שעושה זאת, ברברה טוכמן היא המפורסמת מבין הכותבים היסטוריה בצורה אחרת. אבל סגנונו של לינדקוויסט שונה משלה מאוד. אצל טוכמן מורגשת יכולתה לספר היסטוריה באופן מרתק בלי לאבד את יכולתה להיות פרופסור (כלומר דידקטית) ואילו אצל לינדקוויסט מורגשת יכולתו להנגיש את ההיסטוריה לקוראים בלי לאבד את יכולתו להיות מעורב (כלומר סופר).

אבל מה כל זה קשור לאריקה מאן? טוב ששאלתם כי אחרת הייתי ממשיך להפליג בים האסוציאציות המטושטשות והבלתי נגמרות של מוחי המתרופף.

לפני טוכמן והרבה לפני הכותבים בימינו אלה, אריקה מאן הביאה כבר ב 1940, את נקודת המבט היחודית, ההיסטורית-אישית הזאת.

היום זה ז'אנר נפוץ למדי, אחרי ששירר כתב את האפוס הגדול של מלחמת העולם השניה (עליתו ונפילתו של הרייך השלישי) וקרשו, אוברי וביוור כתבו את ההיסטוריה הגדולה של המלחמה ההיא בעקבותיו, החלו להופיע ספרים המספרים את סיפורו של האדם הפשוט, הקלגס הקטן (אך הבדיוני – ראה "נוטות החסד") או הקורבנות, לאו דווקא היהודים של המלחמה.
אישה בברלין, יומניו של קלמפרר ו"להיות ברפובליקת ווימאר" הן דוגמאות אוטנטיות (כלומר הדמויות אינן בדיוניות) ויש עוד רבות נוספות. לסגנון הזה ניתן אפילו שם - מיקרו-היסטוריה.

אריקה מאן איננה סופרת דגולה, בסיפורים ניכר לעיתים חוסר רצונה להוסיף דבר למסמכים האוטנטיים שאותם היא חושפת. במובנים רבים סיפוריה מרתקים כמו דוחות של סיכום חקירה משטרתית, אבל כשהנחקר הוא קצין גסטפו שהציל יהודים או סטודנט למשפטים שעומד להפוך לשופט ברוח חוק הלאום, אפילו דוח שוטר שמעולם לא אחז בעט הסופרים הוא מסמך מרתק, ועל אחת כמה וכמה כשהכותבת יודעת דבר או שניים על כתיבה.

ולכן זה ספר טוב, למרות שכבר הבנתם, כמו שהשמידו את כל הפראים איננו רומן המלווה גיבור אחד או כמה אל עבר הסיום, גם האורות כבים איננו רומן. שניהם באים לתאר את המרכיבים הפשוטים מהם בנוי הרוע . מרכיבים שדווקא משום הבאנאליות שלהם, כפי שציינה ארנדט, הם מטלטלים כל כך.

אגב אחד - אני שונא כשאומרים על מישהו/מישהי שהיא הבת של. אחרי גיל 20 בערך אנחנו כבר אחראים לעצמנו. בוודאי לאחר מותנו.

אגב שניים - אני מאיים בלהכריז חרם על עורכים שמרכזים את הערות השוליים לסוף הספר. בשני הספרים שציינתי ההערות מופיעות בסוף. ספר איננו כבשה ואני לא כלב רועים ואי אפשר לקרוא כשכל הזמן צריכים לשוטט קדימה ואחורה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אבי
אהבה מטרידה

אהבה מטרידה

אלנה פרנטה

ניסיתי, בחיי שניסיתי.

"הם לא יסלחו לך לעולם", שמעתי את הקול הפנימי חורק. "פשוט תתעלם ותעבור הלאה. בשביל מה לך להרגיז".
אני יודע שבעקבות הווידוי שבמשפט הבא שלושת קוראי הביקורת שהנאמנים שנותרו לי ינתקו כל קשר איתי. שומר נפשו ירחק מקורא עם טעם שרק לאיוונקה יש גרוע ממנו.

אני לא אוהב לקרוא את אלנה פרנטה.
זהו. התוודיתי. שום משא לא ירד מכתפי. נכלם אעמוד מול מטר הגידופים שתטיחו בי ,ובצדק.

לפני כמה שנים קראתי את "ימי נטישה". אני לא זוכר ממנו כלום אבל בכל פעם שאני נתקל בו בספרייתי במדף הספרים שאני לא זוכר אם יש בהם משהו שראוי לאצור, אני שומע מין זמזום שעולה ממנו, כמו מקו מתח גבוה של חברת חשמל.
בדומה לקו המתח ההוא, שלאוזני הבלתי מיומנת הוא נשמע חדגוני להחריד אבל טכנאי חשמל מדופלם שומע ממנו סיפור חיים מרתק של שירות לבתי חולים ולעששיות מוכתמות של תלמידי חכמים, כך גם הפרנטה הנשמעת לאוזני הגסות כפטפטת, נשמעת לאזניים רגישות יותר כמוסיקה שמימית.

מאחר וכל כישרוני בתחום טכנאות החשמל היה להכניס חוד של מסמר לשקע בגיל חמש, פעולה שכמעט גאלה אתכם לתמיד מהבליי ושלחה אותי לסגר לשעתיים בבית השימוש, נזהרתי כשהופיעו הסופרלטיבים הראשונים לסדרת החברה הגאונה, ולא קראתי אף לא אחד מהכרכים.

אבל מישהו שיבח מאוד את אהבה מטרידה ונראה היה לי שאם מדובר בספר שבין התחלתו לסופו יש מספר סביר של עמודים הרי אוכל להסתכן ולבדוק אם למדתי משהו חדש על ניהול משק החשמל.
לצערי הספר ממשיך את המסורת המפטפטת. לא אומר שכל הפטפוטים משעממים. יש כמה בהחלט מאירים כמו זה שבעמוד 74 המתאר פן יפהפה של יחסיה של הגיבורה עם אימה כמי שאפילו אם רק נטלה קמצוץ זעיר מחומריותה ומאישיותה של הורתה הרי שדי היה בו כדי לערער את בטחונה שנותר בה קיום מעבר לקמצוץ זה, והיא אינה יודעת אם התבטלות האני הזאת מחרידה אותה או גורמת לה עונג

רק בגלל הזמזומים האלה, שלפתע הופכים למוסיקה גם לאזנים גסות, אני ממליץ על הספר, בהיסוס מה, גם מחוץ לחוג לטכנאות חשמל.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אבי