אם בתרבות סין עסקינן אז אי אפשר בלי הקורונה, כמובן. אז בשבוע שעבר קיבלתי הודעת וואטסאפ משעשעת, בחזקת משאלת לב, כי הקורונה תעבור אחרי פסח. למה? בגלל גימטריה פשוטה: "קורונה" = 367= "אחרי פסח". זה הזכיר לי את פעלולי הגימטריה של הבאבא בובה מתכנית הטלוויזיה זהו זה, בתקופת מלחמת המפרץ. ככה זה בשעות משבר, אנשים נוהגים להיאחז בכל מיני סימנים של תקווה וחלקם גם לא מאבדים את ההומור (חשוב). ואולי...ימים יגידו.
דוקטורנטית צעירה לכימיה, אמריקאית ממוצא סיני, בשגרת חיים אינטנסיבית – לומדת בתוכנית תובענית לדוקטורט, הוריה לוחצים להצטיינותה בלימודים, דוחה שוב ושוב הצעת נישואים מבן זוגה האמריקאי, אריק, כי היא עוד לא מוכנה, וגם לא עוזר קולה של אמה המהדהד בראשה – "את חייבת להיות טובה יותר מהגבר שאת מתחתנת איתו. את חייבת להצליח יותר ממנו". אבל עם אריק קשה להתחרות, הוא "מר מושלם" (כמעט) בכל המובנים - לומד באותה תכנית לימודים, מכוון מטרה לעתיד מזהיר, יציב מבחינה נפשית ואוהב אותה על אף הפגמים (בעיניה). ועם סביבה לחוצה ומלחיצה ההתפרקות מגיעה במהרה, והיא מוצאת את עצמה על ספת הפסיכולוגית, מנסה להבין את מקומה ולקבל החלטה לגבי עתידה.
בגוף ראשון מספרת לנו הגיבורה, נטולת השם, את סיפורה. היא תוצר של חינוך סיני קשוח שעיקריו צייתנות, מצוינות ללא פשרות, משמעת עצמית נוקשה ועבודה קשה. בת למהגרים סינים שעברו לאמריקה כשהייתה בת חמש. מגיל צעיר היא לומדת כי הזמן הוא משאב יקר ערך ויש לנצלו בתבונה. והתבונה היא לימודים, לימודים ולימודים, ורצוי בתחומי המדעים. ולכן, אין לשחק בבובות יותר מחצי שעה, נשף בית הספר הוא חסר חשיבות ולשחק בחוץ זה בזבוז זמן חסר תכלית. כי כל שנייה שהיא לא לומדת, היא מבזבזת. ואם הילדה מתחצפת פשוט דואגים להתעלם מקיומה ולדבר עליה מעל ראשה כאילו היא שקופה, שלא כמו הענישה האמריקאית - ריתוק או לשלוח לחדר ללא ארוחה. אביה מטמיע בה את התובנה כי בשביל להתקדם בחיים, תמיד תשווה את עצמה למישהו טוב ממנה ולעולם לא למישהו גרוע ממנה. שתמנע מלשאול שאלות, ותחפש את התשובות בעצמה, שכן יש לה מח ושתי ידיים. ולכן פיתחה הרגל, לשאול שאלות את בן זוגה כשהוא במצב של שינה. אין סמול טוק עם ההורים חוץ מאשר בנושא של לימודים. לא מדברים על דברים ומעדיפים להימנע מעימותים אישיים עד אשר דברים מתפוצצים בהתקפי זעם מתפרצים, שלא כמו האמריקאים שמדברים ואפילו משלמים כסף ל"זרים" - הפסיכולוגים. לא מביעים רגשות - כי "כך הסינים נוהגים, לא מסבירים שוב דבר, מסתירים בפנים את הרגשות הכי עמוקים ואחר כך בונים חומה שאפשר לראות מהירח". שלא לדבר על חוסר בהבעת גילויי חיבה פומביים או חיזוקים חיוביים. ומה שנראה בעיני האמריקאים כתלות בהורים, נחשב כנאמנות וכיבוד אב ואם אצל הסינים. ובתוך כל הניגודיות בינה לבין בן זוגה והמרירות הקיימת (במיוחד מצידה), הם מנסים לנהל מערכת יחסים.
לספר הזה סגנון כתיבה ייחודי, כאילו הגיבורה מדבררת את השיחות בראשה כמו מולקולה שהשתחררה. קופצת מנושא לנושא וגם חוזרת על עצמה, מהאישי למקצועי ולהיפך, משפטים במקצב של סטקטו, שוזרת מונחים, משוואות ותכנים מעולמות המדעים, והכימיה בפרט. יש ציר זמן אבל גם הוא מעורבב בין הווה לעבר. אהבתי את ההיכרות עם התרבות הסינית ולמדתי דברים מעניינים. על הצורך לרצות ולשמור על הרמוניה, תוך הימנעות מעימותים גלויים להבדיל מהגישה האסרטיבית המוכרת לנו. על הקושי של הסינים בהבעת רגשות – מרסנים את עצמם מילולית, בהבעות פנים או שפת גוף. על שפה נטולת מגדר וד.נ.א אימהי. אז אולי הספר מעצבן לפעמים, אבל חכו, היא עוד תגיע. מי? הכימיה ביניכם.


















