ביקורת ספרותית על המוקצה מאת ג'ון באנוויל
ספר מעולה

---

את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו.

וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצעות הסיפור הזה מתעצבת איזו תפיסה נהיליסטית שמטילה ספק במשמעות של כל אלה, כלומר, של מולדת וערכים חברתיים ויחסים בין אנשים ואפילו במה שלאורך מרבית הספר נראה כמו אי של נחמה, באמנות וביצירה.

ויש פה מצד אחד רצינות תהומית, כי אף אחד לא מניח את המעיים שלו על השולחן אם הוא לא מתכוון ברצינות לברר מה יש בהם, אבל מצד שני מדובר בחיים שכל ההחלטות שהתקבלו בהם מהסוג של אלה שאנחנו נוטים לקבל בכובד ראש, חתונות, ילדים, מקצוע וכאלה, ההחלטות האלה התקבלו באגביות מוחלטת, בין משהו למשהו, והדיסוננס הזה בין חוסר משמעות למשמעות הוא חלק מהיופי.

וכל זה קורה בספר שלכאורה משתייך לז'אנר שאני בכלל לא קוראת, ספרי הריגול, כי הגיבור שלו הוא אירי שחי באנגליה וריגל לטובת הרוסים במשך הרבה מאד שנים, החל משנות השלושים של המאה העשרים, תוך כדי מלחמת העולם השניה וגם אחר כך, בזמן המלחמה הקרה. אלה זמנים סוערים אבל הסערה שמתחוללת בחוץ היא לא העניין פה. גם לא עסקי הריגול. אפילו לא החבורה הבריטית האינטלקטואלית והיהירה שאליה הוא השתייך.

מההתחלה ועד הסוף הרומן הזה עוסק בזהות של הגיבור שלו, ביכולת להגדיר אותה ובצורך בזה, כלומר, בהגדרה כזאת.

אולי, אם סימנטוב היה כותב על הספר הזה, הוא היה אומר שזה מאד אינטלקטואלי, על גבול הפלצני, ואפשר בהחלט להניח שהוא היה צודק, אפילו להסכים איתו, ויחד עם זה לומר שבאופן קצת מפתיע זה לא פוגם, אלא להיפך, תורם לאותנטיות של הגיבור היהיר והחבורה השחצנית שעליה מסופר פה, אולי גם תודות לטון האירוני, כי גם במקומות שאת לא לגמרי מבינה את הבדיחה ברור לך לגמרי שהיא קיימת ואת אפילו מאמינה שהיא היתה יכולה להצחיק אותך.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על המוקצה