הים הוא של סיפור נפלא רגיש מעשה של אומן המלים ההופך את הכתיבה לפיוט.

אתחיל בוידוי אישי, בהיותי נער אמור הייתי לטוס לאירלנד להשתתף בתחרות, ויתרתי בגלל פציעת ספורט. הענקתי את הזכות למתחרה שלי. מאז חלפו שנים, אבל אותה ערגה לא ממומשת לנופי אירלנד, לאנשיה ולתרבותה בו הים הוא מוטיב משמעותי יוצר אצלי עניין לסופרים אירים .
זהו הרקע לאופן שבו את תשומת לבי משכה עטיפתו של הספר הים, קומפוזיציה נפלאה של ים

ראשית כל, גילוי נאות: הסגנון של <mark>ג'ון באנוויל</mark> כבד, טרחני, לעיתים משמים. במרכז הסיפור רומן אסור, מאותו סוג שאנו שומעים עליו יותר ויותר בחדשות. ועם זאת, זהו ספר בעל איכויות ספרותיות רבות. זהו אינו "ספר להמונים" אלא ספר נישתי, המיועד באמת לאוהבי ספרות.

את הספר קראתי במסגרת שהיא מעין מועדון קריאה. רוב האנשים בקבוצה נרתעו מהספר בשל הנושא העיקרי שלו: הרומן בין הנער בין ה – 15, אלכס, לבין הגב' גריי, ה

את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו.

וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצע

"תיק הראיות" הוא ספר שני ברצף אחרי "שגיאות קטנות" ושלישי מספריו של <mark>ג'ון באנוויל</mark> שקראתי ואני מוכרחה לציין שספריו הם כמו מזון גורמה עשיר במיוחד שצריך לאכול לאט ,לגלגל בלשון ולאט לאט בריכוז לבלוע כדי למצות את ההנאה עד הסוף. כמו סופרים איריים אחרים, מזג האויר הגשום, האור האפרפר וסערת הים מהווים תפאורת רקע ומן הסתם משפיעים על מצב הרוח הכללי ואוירת הסיפור הסמיכה.
"תיק הראיות" הוא סיפורו של פרדי מונטג

לא סיימתי לקרוא אותו. אני מציינת את זה לטובת אלה שחוות דעתי הפגומה על ספר שלא סיימתי תעצבן אותם - ובצדק. קראתי 100 עמודים מתוך 263 - אפילו לא חצי - ונטשתי. מבחינתי הוא בעל רעיון מדליק אך מבוזבז על כתיבתו כבדת הראש המפורטת והארכנית של <mark>באנוויל</mark>. בעבר קראתי - ואף כתבתי - על ארבעה מספריו: "המוקצה", "תיק הראיות", "אור קדומים" ו"פשעים קטנים" שכתב בשם בדוי. כשעברתי על ביקורות שלושת הראשונים ראיתי - למרות

אני לא אוהבת במיוחד סיפורי ריגול, כך שניגשתי לספרו של <mark>באנוויל</mark> במידה מסויימת של זהירות וחשדנות. אבל התבדיתי: הספר טוב. וסיפור הבגידה - מבוסס, אבוי, על פרשה אמיתית - הוא רקע מעולה לניתוח הפסיכולוגי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי ש<mark>באנוויל</mark> עושה לגיבורו, לתקופה המדוברת ולמעמד הבריטי המסויים - זה שכמוהו אין בשום מדינה אחרת - חבורת ה"אולד בויס" תוצר בתי הספר הפרטיים, המגלמים את הביטחון שבמעמד, השירה, האומנות

גישתנו ליחסים מיניים בין גילאים שונים אינה חד משמעית. הפרש גדול של שנים בין זוג יתקבל בהרמת גבה, בלגלוג או בכעס. אם אחד הצדדים הוא מתחת לגיל ההסכמה - גם באישום פלילי. לכן כשנפתח הסיפור הזה "בילי גְרֵיי היה חברי הטוב ואני התאהבתי באמו" הוא מעורר רגשות סותרים: סקרנות ורתיעה. משיכה וסלידה. הנושא, כמובן, אינו התאהבותו של אלכסנדר קליב בגיל 15 באשה מבוגרת ממנו ב 20 שנה, שהוא סיפור פיקנטי אך קיים במחוזות

הספר הזה - שקניתי במקרה, גם בזכות 'המוקצה', עוסק בחיים מבוזבזים וחסרי משמעות, בחיפוש רגש כלשהו פרט לבושה ואשמה שיהפוך אותם לבעלי ערך כלשהו.
פרדי מונטגומרי ממתין למשפטו על רצח שביצע. הוא יושב בתא המעצר ומתאר את חייו כדי לענות על השאלה המתבקשת "למה?" ואנחנו מבינים די הרבה על חייו של פרדי, אבל השאלה הזו אינה זוכה למענה. או שאולי היא זוכה למענה, אבל המענה אינו מתקבל על הדעת.

<mark>באנוויל</mark> כותב גם בספר

כיצד בוחרים ספר קריאה?
לעיתים בגלל המלצה מחבר, ספרנית, בקורת בסימניה או כתבה בעיתון, ולעיתים סתם כך כי העטיפה יפה וקורצת ועליה מתנוססת כיתובית מבטיחה: "מאת "מחבר "הים" זוכה פרס הבוקר".
אני חייבת להודות שיש לי איזושהיא סטייה לגבי זוכי "בוקר". משום מה לפרס הבריטי יש בעבורי ניחוח מעודן של אנינות. לעיתים אני צודקת ולעיתים לא. אודה על האמת שלא קראתי את "הים" וייתכן מאוד שהוא ספר מצויין, אך "האינסופים