****
חלפו כמעט ארבע שנים מאז שקראתי את ״רוח רפאים״, האחרון מסדרת ״הארי הולה״ של יו נסבו.
זה היה לפני המבול, אבל בכל זאת אני זוכר שכבר אז התחלתי למאוס בסדרה הזאת. גם אם נסבו כותב טוב, אחרי תשעה ספרים כבר הבנתי טוב מדי איך הראש שלו עובד, ולא היה לי כוח יותר להארי הולה והג׳ים בים שלו. יאללה, רוצחים אפלים, תככים ומזימות במשטרת אוסלו. הבנו. אפילו את ״מקבת״ נטשתי אחרי כמה עשרות עמודים, על בסיס ״יאללה יאללה״.
כך שאפשר לומר שלספר הנוכחי ניגשתי בגבה אחת מורמת בהסתייגות.
סליחה על הנורווגית, אבל גודאמיט, האיש הזה יודע לכתוב.
לא קל לכתוב מתח. מתח יעיל. מעניין. אינטיליגנטי. ובעיקר - לא דבילי, או פתטי, או מחורר, או חלש. עכשיו, כשהתנסיתי בזה בעצמי... יו נסבו כותב ספרות טובה. מאוד. בעיניי הוא משאיר אבק לכל סופר מתח אחר שקראתי, וגם לסופרי לא-מתח. הכתיבה שלו מהודקת, ישירה, חכמה מאוד, ענייה בדימויים ועשירה מאוד בניואנסים וברגש, והעלילה שלו מתוחכמת - לעתים אפילו מתוחכמת מדי - וגם הפעם אין שום סיכוי לדעת לאן הדברים יתגלגלו, מי הרוצח, הרוצחת או הרוצחים. זה משתנה כל הזמן, ובאופן מרהיב ממש. נסבו מהתל בקורא באופן חסר רחמים. בכל פעם שחשבתי שידעתי משהו, הסתבר לי שרק חשבתי שידעתי, בדיוק כמו שהוא התכוון. זה כמעט מעצבן. תיקון - זה באמת מעצבן. אחרי הטוויסט העשירי שלא ראיתי אותו מגיע, הרגשתי כמו החבר׳ה האלה שמגיעים לקנות רכב ויוצאים לנסיעת מבחן, רק שהם לא יודעים שזו מתיחה והנהג שלהם הוא נהג מרוצים שלוקח אותם לסיבוב שמפריח את נשמתם מרוב בהלה. וזה ככה בכל ספר. מה זה הדבר הזה?
מתוך עשרת הספרים בסדרה, נדמה לי שזה הטוב מכולם. מתח מהוקצע מהמילה הראשונה ועד האחרונה. 10/10.
















