מרבית האנשים ברחבי העולם, גם כאן בארץ חגגו בשבוע שעבר את השנה החדשה ותחילת העשור.
יש המכנים את היום New year או סילבסטר או מסיבת השנה החדשה וכמובן יש חוגגי ה Novy God הוא ה- Новый Год.
מתאים, עם פירוק היולקה (עץ החג) והפרידה עד לשנה הבאה מ-Дзед Мароз (דאד מורוז) ונכדתו Снегурочка (שלגייה), להחמיא לאולה גרויסמן ולספרה "קהילת האבודים" ולהביאו בצירוף המלצה לכאן.
בספר מביאה גרויסמן את סיפורם של חבורת אנשים צעירים שעלו בילדותם (עליית שנות השבעים בעיקר) ממדינות ברית המועצות.
אנשי החבורה מנהלים או משתדלים לנהל חיים - שגרה - לומדים, משרתים, עובדים, יוצרים, אוהבים, כואבים וגרים בתל אביב. אלא שהמנטליות המקומית גורמת להם להרגיש זרים ובודדים ואבודים – וגורמת אותם להתאגד לקבוצה (בועה) סגורה ורחוקה – "קהילת האבודים".
טבעי שחברי ה-"1.5" (דור וחצי) יזדהו עם הדמויות בסיפורה.
עת גם עשר-עשרים-שלושים שנה אחרי שהגיעו כזרים, מנהלים את חייהם בעיר תל אביב או בכל ישוב אחר בארץ: משרתים וחיילים, עובדים ומתפרנסים, לומדים ומשכילים, יוצרים ומייצרים, משלמי מיסים ומנהלים חיי חברה ומשפחה ומרגישים (כמעט) ישראלים ולצד כל אלה מבינים ומרגישים כמה שהם נתפסים (וגם תופסים עצמם) כזרים (עדיין או לתמיד) בתוך המנטליות האחרת – והבדידות המרוחקת הזאת גורמת להם ליצור קבוצה – "דור וחצי".
כשקראתי את קהילת האבודים המשובח מצאתי שהכתיבה של אולה גרויסמן מתארת בעצם את אותו הסיפור המתואר גם ב"פראבדה" תערוכת ציוריה של האמנית זויה צ'רקסקי – שם גם היא מתארת את קשיי העלייה, הקליטה, הבנת המנטליות ויותר מכל את קהילת האבודים שמתקשה להיטמע בישראליות.
אז חוגגים את ה-Novy God) Новый Год) ומוציאים קיטור על כוסית וודקה עם החברים מ"1.5" ובלילה אולי חולמים ברוסית ועם זאת משרתים, ולומדים ומשכילים, ועובדים ומתפרנסים, ומנהלים חיי חברה ומקימים משפחה (ישראלית ויהודית) ומגדלים ילדים (יהודים וישראלים) ומלמדים ומחנכים ומהווים כוח משמעותי למדינה ולחברה ובעברית. ועדיין. וכדרך אגב (כי לא מגיע לו יותר מאגב קטן), יכולים להעיר ולהאיר לרב הראשי יצחק יוסף, שכן, חוגגים את ה-Novy God Новый Год החג האזרחי עם היולקה והמתנות וסבא כפור (כי אחרים לא חוגגים מימונה, למשל?) וגם חוגגים ומציינים את חגי-תשרי עם התשליך והתקווה לשנה טובה, יום הכיפורים והסוכות.
שנה טובה!


















