מרבית האנשים ברחבי העולם, גם כאן בארץ חגגו בשבוע שעבר את השנה החדשה ותחילת העשור.
יש המכנים את היום New year או סילבסטר או מסיבת השנה החדשה וכמובן יש חוגגי ה Novy God הוא ה- Новый Год.
מתאים, עם פירוק היולקה (עץ החג) והפרידה עד לשנה הבאה מ-Дзед Мароз (דאד מורוז) ונכדתו Снегурочка (שלגייה), להחמיא לאולה גרויסמן ולספרה "קהילת האבודים" ולהביאו בצירוף המלצה לכאן.
בספר מביאה גרויסמן את סיפורם של חבורת אנשים צעירים שעלו בילדותם (עליית שנות השבעים בעיקר) ממדינות ברית המועצות.
אנשי החבורה מנהלים או משתדלים לנהל חיים - שגרה - לומדים, משרתים, עובדים, יוצרים, אוהבים, כואבים וגרים בתל אביב. אלא שהמנטליות המקומית גורמת להם להרגיש זרים ובודדים ואבודים – וגורמת אותם להתאגד לקבוצה (בועה) סגורה ורחוקה – "קהילת האבודים".
טבעי שחברי ה-"1.5" (דור וחצי) יזדהו עם הדמויות בסיפורה.
עת גם עשר-עשרים-שלושים שנה אחרי שהגיעו כזרים, מנהלים את חייהם בעיר תל אביב או בכל ישוב אחר בארץ: משרתים וחיילים, עובדים ומתפרנסים, לומדים ומשכילים, יוצרים ומייצרים, משלמי מיסים ומנהלים חיי חברה ומשפחה ומרגישים (כמעט) ישראלים ולצד כל אלה מבינים ומרגישים כמה שהם נתפסים (וגם תופסים עצמם) כזרים (עדיין או לתמיד) בתוך המנטליות האחרת – והבדידות המרוחקת הזאת גורמת להם ליצור קבוצה – "דור וחצי".
כשקראתי את קהילת האבודים המשובח מצאתי שהכתיבה של אולה גרויסמן מתארת בעצם את אותו הסיפור המתואר גם ב"פראבדה" תערוכת ציוריה של האמנית זויה צ'רקסקי – שם גם היא מתארת את קשיי העלייה, הקליטה, הבנת המנטליות ויותר מכל את קהילת האבודים שמתקשה להיטמע בישראליות.

אז חוגגים את ה-Novy God) Новый Год) ומוציאים קיטור על כוסית וודקה עם החברים מ"1.5" ובלילה אולי חולמים ברוסית ועם זאת משרתים, ולומדים ומשכילים, ועובדים ומתפרנסים, ומנהלים חיי חברה ומקימים משפחה (ישראלית ויהודית) ומגדלים ילדים (יהודים וישראלים) ומלמדים ומחנכים ומהווים כוח משמעותי למדינה ולחברה ובעברית. ועדיין. וכדרך אגב (כי לא מגיע לו יותר מאגב קטן), יכולים להעיר ולהאיר לרב הראשי יצחק יוסף, שכן, חוגגים את ה-Novy God Новый Год החג האזרחי עם היולקה והמתנות וסבא כפור (כי אחרים לא חוגגים מימונה, למשל?) וגם חוגגים ומציינים את חגי-תשרי עם התשליך והתקווה לשנה טובה, יום הכיפורים והסוכות.
שנה טובה!

בבדיקה קטנה שערכתי גיליתי כי ספר זה זכה לביקורות לא קלות ולא אוהדות. אני יכול להבין את הביקורות הללו, אך לטעמי יהיה חבל אם הקורא העברי יחמיץ ספר מעניין.
דומה שאכזבת קוראים רבים מספר זה קשורה לסיבה שהביאה אותם (ואותי) לקרוא אותו. חידה היא בעיני ישראלים רבים כיצד קהילה שכולנו ראינו את הקשר שלה לספר ולספרות כמו קהילת העולים הרוסית, דוקא היא התגלתה כשתוקי של הספרות הישראלית. אני לא יכול להעלות בדעתי אף ספר אחר שנכתב ע"י ועוסק בחייהם של עולי שנות ה-70 וה-90. גם אני באתי לספר זה מתוך רצון להציץ אל המציאות הנעלמת של העלייה הרוסית.
בספר זה תקוות אלו נועדו להתאכזב. בניגוד למובטח בהצגת הספר ("תנופת כתיבה וירטואוזית ממש"), זהו ספר קשה לקריאה. בחציו הראשון העלילה ממש לא "זורמת" ורק מי שלא מרים ידיים מגלה איך במחצית השנייה העלילה, בתנופה כמעט בלתי מורגשת הופכת לסוחפת וקריאה. לאולה גרויסמן יש טכניקת כתיבה טובה מאד, אבל רק מי שמחפש את הדברים האלו מגלה אותם.
הסיפור הוא רומן היפר-ריאליסטי המתאר דינמיקה של כת המתגבשת סביב גורו של סדנאות להעצמת האישיות ומנהיגות. אלי אורקין, הגורו, מציע לעולים את הגאולה האישית בשפתם הם. בנושא זה לא מצליחה המחברת לצקת עניין רב או לגלות חידוש כלשהו. ייחודו ושבחו של ספר זה היא בגלריית התמונות של אנשי העלייה הרוסית המתוארת בספר זה.
בתחום זה, אולה גרויסמן מפתיעה מאד. ראשית, לטעמי, סול בלו ויענקל'ה שבתאי נוכחים בספרות של גרויסמן הרבה יותר מטולסטוי, גוגול או אפילו ונדיקט ירופייב. בעוד ענת (אנה) אחת מגיבורות הספר בוחרת להיות "רוסיה" ,הסופרת גרויסמן בכלל לא מתאמצת להיות סופרת רוסית. הטריק הספרותי הזה חושף את חוסר השחר של הבחירה ה"רוסית" של מהגרים רוסיים רבים. גרויסמן כותבת על עצמה כך: "אני רוסיה ללא התרבות, ישראלית ללא המדינה, ויהודיה במדינה של נוצרים. אני קצת בריטית אבל לא אנגליה - כי זה פשוט בלתי אפשרי. אני זרה בכל זהות ואני כותבת על זה, וחושבת על זה הרבה."
שנית, בניגוד לרוב ספרות המהגרים, בפרט הישראלית, הספר אינו סב סביב שיח של התקרבנות וסיפורי קיפוח. היחס השלילי והעלבונות המילוליים הם דו-צדדיים וילידי המקרה ולא מבטאים איזושהי מציאות של קיפוח או אפלייה. הישראלים האחרים בספר זה הם תפאורה נייטרלית המלווה את הגיבורים ולא קובעת ושולטת בגורלם לשבט או לחסד. דוקא מתוך העמדה הזו הקורא הישראלי מיטיב להוודע לקשיי הקליטה הפיזית ובעיקר הנפשית ולמשבר ההגירה של העולים הרוסים. הזרות והאטימות שלהם אינה אידאולוגית או תגובתית-מחאתית. היא פשוט תולדת הנסיבות וכורח המציאות. מה שהופך אותה לא לאקט של בחירה אלא לאקט של גזירת הגורל.
נראה שאישיותה של גרויסמן, ה"זרות הקבועה" שלה לא מאפשרת לה לכתוב ספרות "מקומית" או "נחרצת" או פורצת דרך ושאפתנית באידיאולוגיה שלה. אבל יהיה זה חבל אם משום כך הקורא העברי יחמיץ את הרומנים של הסופרת המתוחכמת והרגישה הזו.