ביקורת ספרותית על שירת הטבועים - המלנכוליה של הריבונות העברית בשנות החמישים והשישים מאת מיכאל גלוזמן
ספר בסדר

---

רכשתי את הספר כיון והסתקרנתי לקרוא ולהרחיב את ידיעותיי על המרד הספרותי של הדור השירה השני של המדינה: נתן זך, אבות ישורון, דן פגיס ,דליה רביקוביץ,יהודה עמיחי,ודוד אבידן,כנגד דור התקומה של המדינה ומי שייצגו -נתן אלתרמן. נתן זך כמי שהנהיג את המרד מול אלתרמן שעד אז נחשב כמשורר הלאומי בשנות התקומה של המדינה ולפניה,פרסם ב-1959,את מאמרו הידוע "הרהורים על שירת אלתרמן",שהפך למניפסט החשוב של המרד,שכן הוא כלל מתקפה יוצאת דופן על שירתו של נתן אלתרמן וחבריו משה שלונסקי ולאה גולדברג,,במאמר,זך סיכם את הכללים החדשים לשירת המשוררים לפיהם כתבו ופרסמו משוררי שכונו "לקראת" מתחילת שנות ה-50, בספריהם ובחוברות "לקראת" עוד לפני צאת המניפסט של זך. לטענת זך ,משוררים אלו התאפיינו בכך ששברו את המבנה השירי ואת הצורה שהייתה שלטת בשירה העברית עד שנות השישים של המאה ה-20. העקרונות החדשים האלה, שזך רק סיכם אותם בדיעבד, השתלטו באופן כמעט מוחלט על השירה העברית עד ימינו. דוגמא לכך:

"עוֹד קְצָת
מְעַט קָט
לְאַט
אוֹר
אַחַר כָּךְ
יִכְבֶּה
גַּם
הַכְּאֵב"{נתן זך}.

לעומת:

"הנה תמו יום קרב וערבו
המלא זעקת מנוסה,
עת המלך נפל על חרבו
וגילבוע לבש תבוסה.
ובארץ, עד שחר קם,
לא נדמו פרסות הרץ,
ונחירי רמכו בדם
ומבשרים כי הקרב נחרץ.
הנה תמו יום קרב וערבו,
והמלך נפל על חרבו." {נ.אלתרמן}

זך טען כי שירתו של אלתרמן כשירה פג תוקפה והרלוונטיות שלה בשנות ה-50-60 של המאה הקודמת,שנכתבה בלשון רבים על המדינה ובשביל המדינה שבדרך,הוא גם ביקר את יכולות הכתיבה השירית של אלתרמן בשפה גבוהה ומפותלת מבחינת מבנה השיר,בתים וחריזה ,בקיצור מן האופן הצורני, ואילו זך כנציג השירה של דור המדינה,טען,כי הם כתבו את שירתם בקצב אחר שלא נשמע לחוקים של משקל וחריזה סדורה,ואופיינה בשפה יומיומית ומינימליסטית, ובלא מעט אירוניה, כשה"אני" ה-"אישי" עומד במרכז,הדובר בשם היחיד.
למעשה באמצעות פרסום מאמר הביקורת הזאת "הודח" אלתרמן כמי שהוכתר כ"מלך" השירה העברית המודרנית. להתקפה על שירתו של אלתרמן נודעה חשיבות בהמשך דרכו היצירתית של זה האחרון,בשנים שלאחר מכן העדיף אלתרמן לפתח את תחום המחזאות.

זך לא חזר בו מתוכן המאמר אולם התנצל מהפגיעה האישית שפגע באלתרמן האיש. שנים רבות לאחר מותו של אלתרמן ,בשנת 2013 כתב בשירו:
"לנתן א." מן הספר "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה":

"אִם חָלילה פגעתי בךָ...
ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,
דע, רק כתבתי על אחד התאומים וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים,
כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר.
אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה
שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי.
כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים
וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין
מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים."

בחזרה לספר עצמו ,הבנתי לאחר קריאת מספר עמודים כי הספר הזה שנכתב ע"י פרופ'מיכאל גלוזמן שהינו פרופסור לספרות וראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב,מופנה לקריאת אנשי חוגי האקדמיה,משוררים, מבקרי ספרות וכהנה,ולא לסתם קורא מן השורה שמתעניין בספרות ובשירה ישראלית. ההרגשה הזאת שלי הייתה כי למעשה הספר הזה הינו כל כולו ניסיון להצגת תזה חדשה של הכותב על פענוח סיבות מאבקי שני דורות השירה הללו,שאומרת כך: התכונה מרכזית של שירה עברית של הדור לפני תקומת המדינה בארץ מתאפיינת כמי שנכתבה מתוך תחושת אבֶל, חֶסֶר ואובדן — תחושה שהמחבר מכנה, ברוח האופנה, בשם הכולל "מלנכוליה" או תחושת "הטבועים".המלנכוליה שליוותה את כתיבתם של רבים מהדור של אלתרמן. עד שלפעמים ביצירתם הם השתדלו להסתיר את מקורות העצב שהביעו, או במקרים מסוימים לא הבינו אותו בעצמם. עוד סיבה להרגשתי זאת בשימוש הרב במשפטים ספרותיים מקצועיים שבו נכתב הספר,שרק מי שלומד חוג ספרות אקדמאי מכיר אותם ומשתמש בהם.

אני אישית לא מקבלת את התזה הזאת. אלתרמן היה הכל. משירה לאומית "הרצינית" שלו,עם משפטים סבוכים וקשים להבנה בהרבה פעמים ,ועד שירי הפזימונאות שהינם שירי צחוק,אהבה,רעות,ואף קלות הדעת.

לצערי הספר לא חידש לי ולא תרם בידע חדש אודות "מלחמת דורות השירה העברית":מה קרה שם בביצה הספרותית התל אביבית,מה היו תחושותיהם של אלתרמן וזך, כיצד זה בא לביטוי בשירה שלהם,.מתוך כך הספר מבחינתי היה אכזבה. גם לא עניין אותי התזה החדשה "המרעישה" שנכתבה בספר על "המלנכוליה" וסיבותיה ,אם גם עכשיו גועשת הביצה הספרותית במאמרים ביקורתיים בעד ונגד הספר,ונחמד ומצחיק בעיני ,לקרוא אותם במלחמותיהם הננסיים הספרותיים.

סיכום ראשון: הספר לכשעצמו נכתב עבור אנשי העולם האקדמי הספרותי הישראלי ולא להנאתו או הרחבת ידיעתו של הקורא מן השורה.

סיכום שני: מבין השניים אלתרמן נשאר הגדול מכולם.

סיכום שלישי: אלתרמן יש רק אחד.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על שירת הטבועים - המלנכוליה של הריבונות העברית בשנות החמישים והשישים