ביקורת ספרותית על מלכה ללא כתר - סיפור על מושבה ומשפחה מאת עמוס דניאלי
ספר טוב

---

הבת שלי חשבה שזה ספר על גוש עציון. הכריכה עם תמונה בשחור לבן של יישוב שנראה כפרי באופיו עם שןרת בתים לבנים בעלי גגות רעפים, והמילה "מלכה" בכותרת נתנו לה את התחושה הזאת. "מלכה" היה הכינוי לגוש במערכות הקשר של ההגנה בזמן מלחמת השחרור, והקריאה העצובה "מלכה נפלה" על נפילתו של הגוש וכניעת לוחמי כפר עציון בזמן מלחמת השחרור הם חלק מהאתוס של כל מי שגר כאן, בגוש עציון המחודש. אבל לא, זהו לא ספר על גוש עציון, וה"מלכה" כאן היא מלכה אחרת, המושבה רחובות.

מצאתי את הספר בספריית הרחוב החביבה עלי, זאת שנמצאת בתחנת אוטובוס כאן בגוש. הספר נראה היה חדש לגמרי והשער הפנימי שלו, לא מודבק אלא כרוך כמו כל הספר, הוא הקדשה מאת עיריית רחובות, ראש העיר, סגן ראש העיר, מנהל אגף החינוך ומנהלת בית הספר אמי"ת. הספר מוקדש לתלמידים היקרים ובו הערכה לסיום 12 שנות לימוד ואמירה "נהנינו להיות לצדכם ולצד הוריכם ברגעי התבגרותכם ולסיים לחנך ולהכין אתכם לעתיד" יחד עם איחולי הצלחה. כך שנראה שהספר, שיצא בהוצאה עצמית של המחבר, זכה בכל זאת להערכה ממסדית בתוך עירו. עם זאת המצב שלו הראה שאולי לא כל התלמידים שקיבלו אותו קראו אותו בנשימה עצורה. ואולי אפשר להבין אותם. ספר עב כרס, בן 375 עמודים מודפסים בצפיפות, עם עמוד תיקונים להדפסה השנייה (למה לא תיקנת בגוף הספר? לא משנה), עם תמונות, אבל בשחור לבן, ועם ארומה וניחוח של ספר היסטוריה, ומי אוהב היסטוריה, ועוד שניה אחרי שסיימת את חוק לימודיך בבית הספר? אני לקחתי את הספר כחלק ממסע הקריאה הציוני-ישראלי שלי. עמוס דניאלי, נכד ובן למקימי רחובות, רצה לכתוב על משפחתו וגילה שהקורות המשפחתיים שזורים ללא הכר בסיפור של המושבה שהפכה לעיר, אז הוא חיבר אותם יחד.

"את אדן החלון הרחב והארוך שבחדר האוכל מילאה סבתי בלי אוכל, ובהם צלחות, כוסות, סירים, סכו"ם וכיוצא בהם. בצידו האחד של החלון הניחה את הכלים לחלב, ובצד האחר, הרחוק, את כלי הבשר. במרכז החלון העמידה צנצנות גבוהות קומה ורחבות היקף ובהן זיתים ומלפפונים כבושים. בכך ביקשה סבתי למנוע כל מגע בין כלי הבשר לכלי החלב. בהקפדתה היתרה אולי ביקשה למנוע מהם גם מגע חזותי, אולי חששה פן יציצו אלה באלה כשאינה בסביבה.
חלונות הבית הוגפו בתריסי עץ. במרבית שעות היום היו התריסים פתוחים כלפי חוץ ואז אחזו בהם ווי מתכת קטנים לבל ייטרקו ברוח. אלה היו נעוצים בקיר החיצוני, ודמות היתה להם כשל ראש אדם חבוש כובע פלדה, כמו חיילים קטנים. אלה נקראו "מענטשאלאך" (אנשים קטנים ביידיש). וכך, בשני צדדיו של כל חלון במושבה ניצבו שני חיילים שכאלה. כאשר לא עמדו על המשמר הונחו ה"חיילים" כלפי מטה בפנים נפולות המוטות אל הקיר, לכסות על הבושה. אולם בכל פעם שנקראו מחדש לעלות על משמרתם, היו מוחלים על עלבונם ושבים גאים וזקופים למקומם. אז עטו על פניהם הבעה חמורת סבר, צבאית, שעל חומרתה הוסיך הכובע הנוקשרה. וכך, במבט נוקב, חיילי, מנעו חדירת כוחות זרים אל הבית, שומרי סף של ממש.
הבית כוסה ברעפי חרס אדומים שהובאו מצרפת, ומשום שיצאו לעולם הרחב מנמל מרסיי קיבלו הרעפים הצרפתים את השם רעפי מרסל ובקיצור: "מרסלים".
פרטים קטנים? שוליים? אולי, אך הם מבזיקים ומרצדים בזכרוניבזה אחר זה, לובשים ופושטים צורה, חלקם מתעתעים, אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, מבקשים לתפוס את מקומם בתצרף הנרקם, דוחקים וגולשים מהזיכרון אל האצבעות. אלה מקבלות עליהן את הדין, ומעבירות את הפרטים המתגבשים לסיפור מהמקלדת אל מסך המחשב ואל ההדף המודפס."

המושבה רחובות הוקמה בשנת 1890 על אדמות דוראן, ואחד המקימים היה סבו של עמוס דניאלי. המושבה היתה במקור מושבה של אנשים דתיים, והיא נוסדה עם אופי דתי לעילא. ייחוד נוסף של היה הרצון של מקימיה להיות עצמאיים ולא תחת חסותם של ברונים ונדיבים עשירים. בערב קום המדינה היתה רחובות לנקודת היציאה שממנה ניסו להגיע אל ירושלים הנצורה. בשנת 1950 הפכה המושבה לעיר ומאז שינתה את פניה.

דניאלי יצר כאן שילוב די מעניין של האישי עם הכללי, של מהלך ההיסטוריה, של סיפורים משפחתיים משמעותיים - עלייה, מלחמות, שברון לב, מחלות קשות, כיבוש, פינוי מהבית ועוד - יחד עם הפרטים הקטנים האלה. וזה איזו עדין שהצליח לו. כי תמיד בסיפורי "אנו באנו" מספרים איך הקמנו בית, נטענו עץ, נסענו, לחמנו. אבל דניאלי גם מספר איך הביאו את המלט ואיך יצקו את היסודות של הבית, איך השקו פרדסי תפוזים, איך עבד מפעל הקרח בבעלות המשפחה שלו ועוד פרטים קטנים שעושים את הסיפור. עם זאת, על אף הפרטים והסיפורים המרתקים, זה ספר קצת כבד לקריאה מכריכה לכריכה. המחבר עשה תחקיר היסטורי, ריאיין אנשים, הביא תמונות וסיפורים, אבל הדמויות הרבות, והעובדה שזו משפחה שבה נהוג לקרוא בשם אנשים שמתו כך שיש שמות שמופיעים בכפילויות ומתייחסים לאנשים שונים בדורות שונים, וזה מכביד על הקריאה. חילקתי אותה לכמה שבועות, קצת בכל פעם, ואני חושבת שלמדתי הרבה, ואף גיליתי איזכורים של המקום שבו נולדתי שהיה כפר עברי ונעזב במלחמת השחרור.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מלכה ללא כתר - סיפור על מושבה ומשפחה