ספר זה מציע קריאה מחודשת בפרקים אחדים בשירה הישראלית שנכתבה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. במהלך עשורים אלה נכתבה שירה שנתנה ביטוי לתחושות של אובדן וחסר שהתעוררו לאחר הניצחון במלחמת העצמאות והקמת המדינה. את התחושות הללו יבקש ספר זה לכנות "המלנכוליה של הריבונות". "המלנכוליה של הריבונות" נבעה מהפער בין החזון הלאומי לבין מימושו. היא קשורה לאבל ולאובדן בעקבות מוראות האירועים ההיסטוריים: השואה, העקירה, מלחמת העצמאות, גירוש הערבים והעלייה ההמונית. זוהי מלנכוליה החורגת אל מעבר לתִפלות של "הבוקר למחרת" ולמצב הרגשי השביר שיוחס בעיקר לסופרי דור הפלמ"ח, שתיארו את קשייהם של לוחמי תש"ח ששבו מזוועות המלחמה אל שגרת החולין של המדינה בימי ראשיתה. ביטוייה של מלנכוליה זו בשירת התקופה אינם בהכרח תמאטיים. בתרבות הלאומית הצעירה, שלא אִפשרה להביע את האובדן בגלוי ובמישרין, הייתה השתיקה לנושא מרכזי. הספר מנסה לשחזר את התוכן השתוק באמצעות המשגות תיאורטיות של מלנכוליה ושל טראומה, המשרטטות את קווי המתאר של סבל שמקורותיו אינם ידועים במלואם לסובייקט. פרקי הספר עוסקים בכמה מן המרכזיים במשוררי שנות החמישים והשישים – נתן זך, דליה רביקוביץ ודן פגיס. פרקים נוספים מוקדשים למשוררים בני דורות קודמים, שהיה להם תפקיד מכריע בשינוי הטעם השירי באותה תקופה: נתן אלתרמן, שהיה ממשורר נערץ למושא הביקורת של המשוררים הצעירים, ואבות ישורון, שהיה ממשורר דחוי לדמות מעוררת השראה. הקריאות המוצעות בספר מבקשות להעמיד דיוקן שירי של כל אחד מן המשוררים הכלולים בו, אולם כוונתו גם להציע הבנה היסטוריוגרפית חדשה של שירת דור המדינה, המתוארת, במילותיה של דליה רביקוביץ, כ"שירה של טבועים". פרופ' מיכאל גלוזמן מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ספריו הקודמים: The Politics of Canonicity (2003); בעיר ההרגה – ביקור מאוחר (בשיתוף עם דן מירון וחנן חבר, 2005); הגוף הציוני (2007)....

אהרן שבתאי, יליד 1939, הוא אחד המשוררים המרתקים והחידתיים בשירה העברית של העשורים האחרונים. תחילה כתב בלשון לירית מינימליסטית ונוסטלגית, אחר כך אימץ את נוסח השיר המודרניסטי הארוך ופיתח את "הכתיבה הסריאלית", בלשונו, וזמן קצר אחר כך פנה לכתיבת שירה וידויִית וארוטית. כיצד ניתן להבין את השינויים הרדיקליים בשפתו השירית של אהרן שבתאי? איך השפיעו יחסיו עם אחיו, הסופר יעקב שבתאי, על התעצבות תפיסותיו הפואטיות? מה היה חלקה של אִמם, מאשה שבתאי, ביצירת המשפט הארוך המשותף לשניהם? והאם הפואמה מעוררת המחלוקת "בגין", שפרסם אהרן שבתאי ב־1986, הייתה בעצם פולמוס סמוי עם אחיו ועם הוריהם?  בשאלות אלו ורבות אחרות עוסק פרופ' מיכאל גלוזמן בספרו אהרֹן: הבית והמשפחה בשירת אהרן שבתאי, הנקרא כמונוגרפיה מקיפה על יצירתו של אחד המשוררים המרכזיים בשירה העברית בעשורים האחרונים וכנובלה ביוגרפית הצוללת אל נבכי חייו ונפשו של המשורר. בעזרת מכתבים אישיים מארכיונו של שבתאי, המתפרסמים כאן לראשונה, שיחות איתו ועם חבריו הקרובים ומחקר מעמיק, ובעיקר באמצעות האזנה רגישה למכלול ההקשרים האישיים, הספרותיים והפוליטיים שבתוכו נכתבת שירה זו, מציע גלוזמן מבט חדש על יצירתו של שבתאי. לספר מצורפות חמש מסות מאת אהרן שבתאי, המכונסות לראשונה בכריכה אחת: "שיחה על שירה", "לקראת שינוי הנוסח", "שינוי הנוסח", "על יונה וולך" ו"אהרן".  ...