למה אתם מתכוונים כשאתם מבקשים סליחה? ומה אתם מצפים לשמוע?
על עצמי אני יכולה להעיד, שכשאני מבקשת סליחה, ברוב הפעמים, מה שאני באמת מצפה לשמוע זה לא שסלחו לי, בטח לא שמצפים ממני לתקן בשביל  שיסלחו לי. לא.
מה שאני מצפה לשמוע הרבה פעמים זה משהו כמו "שטויות, הכל בסדר" או "לא קרה כלום, הכל טוב".
כי כשאני מבקשת סליחה, הרבה פעמים אחרי הבקשה מגיעה גם הסתייגות: "לא התכוונתי ש..." או "אם הייתי יודעת על..." או " היתה פה אי הבנה..."
כשאני מבקשת סליחה, לא תמיד אני מתכוונת להגיד שאני אשמה ולוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. לפעמים, לרוב, מה שאני מנסה לומר הוא שצר לי על אי הנעימות או על הנזק שנגרם, שאני מודעת לכך שהיה לי חלק בזה, וגם על כך צר לי, אבל בעצם היו נסיבות מקלות כלשהן שבגללן אני לא באמת אשמה. ומה שאני רוצה לשמוע מהצד השני זה אישור לכך שהצד שלי הובן, ושאני בסדר ואף אחד לא כועס עלי. לא כי סלחו לי מעומק הלב אלא כי באמת אין סיבה לכעוס עלי.
אני מעדיפה להיות התלמידה שמגלה שהמורה טעתה בניקוד של המבחן ולכן בעצם קיבלה ציון גבוה כבר במועד א', מאשר התלמידה אשכרה נכשלה ועכשיו צריכה לשבת וללמוד הכל מחדש ולנסות לתקן את הציון במועד ב'.

****

כבר אמרתי שסנדרסון מתעניין יותר בעולמות שהוא בורא ובכוחות הקסומים שפועלים בהם מאשר בבניית דמויות עמוקות ומעניינות.
אני לא בטוחה למה אני ממשיכה לקרוא את הסדרה הזו, שבינתיים יצאו בה שלושה ספרים, כל אחד מורכב משני כרכים עבי כרס עד מאוד.
העולם שהיא מתארת הוא עשיר ומורכב, מלא במקומות, עמים, יצורים, כוחות, היסטוריה ומיתולוגיה. היא מתרחשת במקומות שונים, ומקודמת על ידי מספר דמויות ראשיות והמון דמויות משנה, ואם זה לא מספיק מבלבל - הזמן שעובר בין ספר לספר, עד שהוא יוצא לאור ומתורגם לעברית, משכיח ממני גם את מה שכן קלטתי בספר הקודם.
ובכל זאת, כשאני רואה ספר חדש בסדרה, כריכה בוהקת שעוטפת מאות עמודים, ניצב על המדף בספריה - אני לוקחת, את שני הכרכים, ומצליחה איכשהו למצוא את הזמן הנדרש לבלוע את כולו תוך שמירה על מגבלות הזמן החמורות שהספריה מציבה על שאילת ספרים חדשים.

****

הנקודה שתפסה אותי בספר הזה, היתה העניין הזה, של הסליחה והתיקון.
(וספוילרים מכאן והלאה... סליחה על זה ;))
דאלינאר קולין, לוחם נועז וחסר עקבות בעברו, שהידרדר לשתיה בעקבות טרגדיה עלומה והצליח לאסוף את עצמו בזכות כישוף רב עוצמה שהשכיח ממנו את אותה טרגדיה, הוא כיום מנהיג ובעל חזיונות, המנסה נואשות לאחד את האנושות לקראת האסון המתרגש עליה.
מתוסכל מדרכיהן הפתלתלות של הדיפלומטיה והפוליטיקה ומחוסר האמון הכללי (והמובן) כלפי כוונותיו הטובות, הוא צובר כוח ומתקדם בנחישות.
הספר הזה, השלישי בסדרה, חושף לאיטו את פרקי עברו ואת הזוועות הטמונות בו, לנו הקוראים ולדאלינאר עצמו, שהאמת המתגלה לו הולכת ומערערת אותו.
ברגע השיא של הספר, כוח אפל ורב עוצמה יגלה לו אמת נוספת, שלא היתה ידועה לו בזמן אמת:
לאותו כוח אפל היתה השפעה על דאלינאר בזמן שעשה מה שעשה.
הוא התנחל בתודעתו ודחף אותו. 
מה שהוא מציע לדאלינאר, אם כך, היא הסליחה הזו, הקלה, המתבקשת: זה בכלל לא היית אתה, לא היתה לך שליטה בזה, אתה בעצם לא אשם...
כדי להכריע את המערכה לטובת האנושות דאלינאר יצטרך כוחות נפש עצומים כדי להתנגד לסליחה הזו, השוללת ממנו את כוחותיו, ולהגיד בדעה צלולה: זה כן אני. אני אשם.
אם יצליח להתנגד לאותו כוח אפל, זו לא תהיה רק הודאה באשמה - זו תהיה גם הוכחה של האשמה: דאלינאר מסוגל להתנגד ועל כן אחראי בלעדי למעשיו.
ואז, רק אז, יהיה אפשר להתחיל לחשוב על תיקון.

למה אתם מתכוונים כשאתם מבקשים סליחה? ומה אתם מצפים לשמוע?
על עצמי אני יכולה להעיד, שכשאני מבקשת סליחה, ברוב הפעמים, מה שאני באמת מצפה לשמוע זה לא שסלחו לי, בטח לא שמצפים ממני לתקן בשביל  שיסלחו לי. לא.
מה שאני מצפה לשמוע הרבה פעמים זה משהו כמו "שטויות, הכל בסדר" או "לא קרה כלום, הכל טוב".
כי כשאני מבקשת סליחה, הרבה פעמים אחרי הבקשה מגיעה גם הסתייגות: "לא התכוונתי ש..." או "אם הייתי יודעת על..." או " היתה פה אי הבנה..."
כשאני מבקשת סליחה, לא תמיד אני מתכוונת להגיד שאני אשמה ולוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. לפעמים, לרוב, מה שאני מנסה לומר הוא שצר לי על אי הנעימות או על הנזק שנגרם, שאני מודעת לכך שהיה לי חלק בזה, וגם על כך צר לי, אבל בעצם היו נסיבות מקלות כלשהן שבגללן אני לא באמת אשמה. ומה שאני רוצה לשמוע מהצד השני זה אישור לכך שהצד שלי הובן, ושאני בסדר ואף אחד לא כועס עלי. לא כי סלחו לי מעומק הלב אלא כי באמת אין סיבה לכעוס עלי.
אני מעדיפה להיות התלמידה שמגלה שהמורה טעתה בניקוד של המבחן ולכן בעצם קיבלה ציון גבוה כבר במועד א', מאשר התלמידה אשכרה נכשלה ועכשיו צריכה לשבת וללמוד הכל מחדש ולנסות לתקן את הציון במועד ב'.

****

כבר אמרתי שסנדרסון מתעניין יותר בעולמות שהוא בורא ובכוחות הקסומים שפועלים בהם מאשר בבניית דמויות עמוקות ומעניינות.
אני לא בטוחה למה אני ממשיכה לקרוא את הסדרה הזו, שבינתיים יצאו בה שלושה ספרים, כל אחד מורכב משני כרכים עבי כרס עד מאוד.
העולם שהיא מתארת הוא עשיר ומורכב, מלא במקומות, עמים, יצורים, כוחות, היסטוריה ומיתולוגיה. היא מתרחשת במקומות שונים, ומקודמת על ידי מספר דמויות ראשיות והמון דמויות משנה, ואם זה לא מספיק מבלבל - הזמן שעובר בין ספר לספר, עד שהוא יוצא לאור ומתורגם לעברית, משכיח ממני גם את מה שכן קלטתי בספר הקודם.
ובכל זאת, כשאני רואה ספר חדש בסדרה, כריכה בוהקת שעוטפת מאות עמודים, ניצב על המדף בספריה - אני לוקחת, את שני הכרכים, ומצליחה איכשהו למצוא את הזמן הנדרש לבלוע את כולו תוך שמירה על מגבלות הזמן החמורות שהספריה מציבה על שאילת ספרים חדשים.

****

הנקודה שתפסה אותי בספר הזה, היתה העניין הזה, של הסליחה והתיקון.
(וספוילרים מכאן והלאה... סליחה על זה ;))
דאלינאר קולין, לוחם נועז וחסר עקבות בעברו, שהידרדר לשתיה בעקבות טרגדיה עלומה והצליח לאסוף את עצמו בזכות כישוף רב עוצמה שהשכיח ממנו את אותה טרגדיה, הוא כיום מנהיג ובעל חזיונות, המנסה נואשות לאחד את האנושות לקראת האסון המתרגש עליה.
מתוסכל מדרכיהן הפתלתלות של הדיפלומטיה והפוליטיקה ומחוסר האמון הכללי (והמובן) כלפי כוונותיו הטובות, הוא צובר כוח ומתקדם בנחישות.
הספר הזה, השלישי בסדרה, חושף לאיטו את פרקי עברו ואת הזוועות הטמונות בו, לנו הקוראים ולדאלינאר עצמו, שהאמת המתגלה לו הולכת ומערערת אותו.
ברגע השיא של הספר, כוח אפל ורב עוצמה יגלה לו אמת נוספת, שלא היתה ידועה לו בזמן אמת:
לאותו כוח אפל היתה השפעה על דאלינאר בזמן שעשה מה שעשה.
הוא התנחל בתודעתו ודחף אותו. 
מה שהוא מציע לדאלינאר, אם כך, היא הסליחה הזו, הקלה, המתבקשת: זה בכלל לא היית אתה, לא היתה לך שליטה בזה, אתה בעצם לא אשם...
כדי להכריע את המערכה לטובת האנושות דאלינאר יצטרך כוחות נפש עצומים כדי להתנגד לסליחה הזו, השוללת ממנו את כוחותיו, ולהגיד בדעה צלולה: זה כן אני. אני אשם.
אם יצליח להתנגד לאותו כוח אפל, זו לא תהיה רק הודאה באשמה - זו תהיה גם הוכחה של האשמה: דאלינאר מסוגל להתנגד ועל כן אחראי בלעדי למעשיו.
ואז, רק אז, יהיה אפשר להתחיל לחשוב על תיקון.