ביקורת ספרותית על נער האופניים - ספריה לעם #682 מאת אלי עמיר

---

משתף ביקורת שכתב אבי:

בגב עמוד הפתיחה בו מופיעים פרטים טכניים על הספר (בעבר הרחוק הופיע בסוף הספר – קולופון). כדי לא ליפול למלכודת מצוין: "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם ובין המציאות מקרי בלבד." "האט אזוי", (ביידיש) שיהיה, אז אמר (המחבר מביא יותר מפעם אחת, אמרות בערבית עיראקית באותיות עבריות ובהתאם לצורך גם ביידיש). על דעת כל המבקרים והקוראים, ספר זה הנו ספור אוטוביוגרפי, בכסוי דק של שינוי שמות, על מנת להימנע מתביעות משפטיות. וכדי להיות בצד הבטוח, הנני מציין שאני אינני אני, אלא פרי דמיוני בלבד.
שם הדמות המרכזית בספר היא נורי (שמו המקורי של אלי עמיר הנו פואד אליאס נאסח, ומכאן שמו העברי אלי והשם בו בחר לדמות המרכזית בספור). אולם, גם כסוי זה מתפוצץ כשהמחבר מציין ששם המשפחה של הדמות הוא חלאסצ'י, כשם משפחתו המקורי של המחבר. שם המשפחה הנו תערובת ערבית – טורקית שהשפיעה על השמות ברחבי האימפריה העותומנית. צ'י הנה סיומת של שמות בעלי מקצוע / בעלי מלאכה. חלאס הנה מילה שאינה מוכרת לי (לא לבלבל עם חאלס). לפי הסבר המחבר, פירושה "זהב טהור". מן הסתם, אחד מאבות המשפחה היה צורף. דוגמה לשימוש בסיומת בעלי המלאכה הטורקי בצרוף העסוק בערבית הנו סעאצ'י (שעה), שפירושה שען. משפחה ידועה נושאת שם זה היגרה מעיראק לבריטניה והייתה שם בעלת חברת פרסום נושאת שם זה.

אקדים ואומר שאהבתי את הספר. המחבר אלי עמיר הנו בן דורי, אולם ההבדלים הביוגרפיים ברורים. בהיותי יליד הארץ, בשעה שהוא עלה לארץ בגיל שתים-עשרה. אל נשכח, ששני שליש מתושבי פלשתינה – א"י בילדותי, היו ערבים, רובם מוסלמים.

הספר מתאר את קליטתו של הנער בישראל במספר תחנות: קיבוץ, מעברה נספחת למוסד לעיוורים, שרוב תושביה היו יוצאי ארצות האסלאם, ובעיקר ירושלים. למרות הבדלי הרקע, אני מכיר את החיים היהודיים בעיראק שהיתי במעברות כאורח פעמים רבות, כולל לינה.
הכרתי את המוסד לעיוורים בירושלים, הכרתי את האפליה הסמויה והגלויה ואת היחס הגס לילדי עולים (כולל עולים מאירופה). הכרתי את הביורוקרטיה הקיימת גם היום, ואת הפרוטקציה במוסדות השלטון בישראל החדשה, הקיימת גם היום. דווקא עם ירושלים החדשה קשה היה לי להזדהות, שכן לא הכרתי אותה טוב; עם האירועים האישיים – כן, עם העיר – לא.
הנני לציין שהסופר, ובן דמותו בספר, הנם יוצאי דופן, שכן הדמות והסופר הזדהו במעט מגבלות עם "חברת העובדים" ומפא"י למרות ששהה תקופה קצרה בקבוץ השומר הצעיר – משמר העמק, ששמו לא מצוין בספר.
כנער, הצליח המספר להקלט במנגנון הממשלתי. זה נרשים הגם שמדובר היה בתפקיד זוטר בלבד. כנער שליח הוא בא במגע עם "גדולי הדור" והפך לבן גוריוניסט. גם בשעה שהוא מתאר עובדי ממשלה אותם הוא מגחך ועליהם הוא מעביר ביקורת, הוא עושה זאת כאדם אוהב ומאניש אותם. הוא כותב בהערצה על בכירי הפוליטיקאים וגם על דמויות מהשורה השנייה, ועל גיבורי התקופה, גנרלים ובד"א שהיו דמויות מופת בשעתם (היום פחות), כלוחמי ה – 101 והצנחנים.

רבים מחברי וקרובי ציינו שהספר ארוך מידי ומייגע. לא מעט מבני משפחתי יוצאי עיראק לא אהבו את הספר. הסופר אמנם מביא ציטטה כנגד הארכה בדברים, אך אינו מקיים אותה.
למרות שאני מסכים עם ביקורת זאת, קראתי את הספר ברצף. הספר מותח בהתאם להגדרתי: ספר מתח הנו ספר שאותו הקורא מזדרז להמשיך בקריאה, משום שהוא מתעניין במה שיקרה לדמויות בהמשך הספור.

» ביקורות נוספות של עודד
» ביקורות נוספות על נער האופניים - ספריה לעם #682