• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נער האופניים

נער האופניים

מאת אלי עמיר

הביקורת של מוריה

תמונה של מוריה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
נער האופניים

נער האופניים

מאת אלי עמיר

הביקורת של מוריה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מוריה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2019
סדרה:ספריה לעם #682
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
עינתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“"לא תמיד הבין הכל, לא את הכל אהב, אך ידע כי קודם כל עליו להכיר, ואחר כך יוכל לברור ולנפות" (עמוד 336”

12/28
ביקורות על נער האופניים
הבאה
נאלה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•1 דקות קריאה

כמו יין אדום טוב

יש ספרים כלכך מרתקים או מותחים שקשה להניח מהיד
יש כאלה מעניינים ומסקרנים שקשה להניח מהיד
יש מתחכמים שקשה להניח מהיד
יש משעממים או לא זורמים - אני עוזבת אותם תוך כדי ולא חוזרת אליהם
ויש - הנדירים האלה, המשובחים, שנלגמים-נקראים אט אט אט
בכל פעם קצת
ומחממים כמו יין טוב
כי אי אפשר מהר ואי אפשר הרבה בפעם אחת

כזה הוא נער האופניים. הוא טוב מאוד ואיטי ונדיר
(נדיר אך דומה לספריו האחרים של אלי עמיר)
ומספר פיסת היסטוריה ותרבות ראשית שנות החמישים-תקומת המדינה
וסיפור חיים של נורי הנער, העולה שכלכך מנסה להשתלב ולהתערות ומתמודד
תוך כדי לבטים, קשיים, ועם המון מוטיבצייה ומצליח כלכך יפה.
אני מניחה (לא יודעת) שזהו אותו נורי (ממש מתחבר), שבספר "יסמין" מסופר סיפור המשך חייו כגבר צעיר
בשנות השישים - בתקופת לפני ואחרי ששת הימים.

למרות הסיפור המאוד טוב, הוא ארוך, ארוך מאוד (מעל 600 עמודים) ואני חושבת שאין כל סיבה שספר (כל ספר שהוא לא מחקרי או מדעי) יהיה כלכך ארוך.
ואלי עמיר - כרגיל משובח.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של moshef
moshef
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של משה
משה
13קוראים|גיל ממוצע63|46%נשים

על המבקרת

תמונה של מוריה

מוריה

חברה מזה 8 שנים
17 ביקורות•212 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מקור (נוער)
תמונה של מוריה
מוריה
חברה באתר מזה 8 שנים
ביקורות17
לייקים שקיבלה212
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5ספרות מקורית3מקור (נוער)2

דיון על הביקורת

7 תגובות
מוריה
מוריה•לפני 6 שנים

תודה למגיבים

סימנטוב
סימנטוב•לפני 6 שנים

את כתבת יפה מאד

אבל בדבר אחד אני חושב הפוך. לא שאין סיבה שספר יהיה ארוך אבל כן שאם רוצים לעשות אותו ארטך אז צריך סיבה ואם אפשר אז עוד יותר עדיף סיבה מוצדקת.
מושמוש
מושמוש•לפני 6 שנים

קראתי רק

'פרק ראשון'. בכללי לא מספיק יצירתי. גם שאר ספריו. על 'חיים קטנים': גם המבקרים (המוגדרים מבקרים) חלוקים בדעה על הספר הזה. קראתי 'פרק ראשון' - לא התחברתי.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

עמיר הצטרף למועדון הסופרים שכבר לא עורכים אותם ולא אומרים להם שארוך מדי.

Tamas
Tamas•לפני 6 שנים
פי 2.5 מתרנגול כפרות? גם חיים קטנים היה יותר מדי ארוך. מה גם שרק החל מעמוד 200 + בערך הספר התחיל להיות מעניין, כך שאפשר היה לחסוך. ספר טוב ומעניין לא חייב להיות ארוך.
מוריה
מוריה•לפני 6 שנים

כן, כן, עוד לא קראתי,

אבל כבר יש לי אותו, אז בדרך. לא חושבת שאחשוב שהוא לא ארוך מספיק או מדיי (ימים יגידו) :) מאמינה שאפשר הכול להגיד והכול לספר בעד 400 עמודים.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

גם חיים קטנים ארוך. ואני אומר, לא ארוך מספיק.

7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מוריה

המטופלת השקטה

המטופלת השקטה

אלכס מיכאלידס

אגדיר את "המטופלת השקטה" כטוב.
אמנם די מההתחלה ועד לרבע האחרון של הסיפור הייתי בטוחה שאני יודעת מה יהיה סופו (ולכן חשבתי לאורכו שהוא לא טוב ושהוא שקוף מדיי למותחן),
ובנוסף הדמויות לא שכנעו. א ב ל - הנה ברבע האחרון הגיע טוויסט כזה שהביא איתו אבל גדול ומעולה.
והסוף הסופי - הפך אותו לטוב מאוד. ממש טוב.
ועד לשם, הוא נקרא במהירות זורמת וקלילה.
אז המכלול ולסיכום - ספר שווה ומומלץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מוריה
ארץ איומה

ארץ איומה

קית גסן

המסע האישי שלי אל מוסקבה של היום הושלם עם "ארץ איומה" הטוב.
מסע שכלל לצד ביקור היכרות-לימוד ועניין במוסקבה של היום, קריאה וצפייה ביצירות מאת שלושה 'בריה"מים' (=ילדי ביה"מ שעלו לארץ בילדותם או בני ה'דור וחצי' אלו שנולדו בארץ לעולים חדשים מאוד (ההגדרות שלהם). אלה גם אלה גדלו בבתים דומים, אפשר לומר זהים ועטופים שיריון-משקעים ושפת התנהגות זהה.
ארץ איומה הוא סיפור מסע (חזרה) של אנדריי (אנדריוש) אל מוסקבה, אותה עזב כילד והיגר עם משפחתו לארה"ב, ואליה חזר כדי לבקר את סבתו ולסייע לה. חזר ונשאר חודשים ארוכים בתהליך גילוי עצמי והבנה מיהו באמת ולמה ככה - בתוך ומתוך המנטליות, החברה, אורח החיים, הסביבה שמצא וחקר ולמד להכיר.
את הכריכה עוטף הציור "תור ללחם" של האמנית זויה צ'רקבקי, שהוצג ב"פרבדה" (תערוכת [נהדרת] של ציוריה) שהוצגה בשנה האחרונה במוזיאון ישראל והביאה את הגילוי העצמי של האמנית אשר תוך כדי עבודת היצירה חזרה אל זויה הרוסייה, הילדה-העולה החדשה ממוסקבה. היא ניסתה להבין בתוך תהליך היצירה את החיים שלה בהווה שמושפעים לגמרי מהמנטליות, הקשיים, החוויות המכוננות לטוב ולרע שעברה ועוברת.
(המסע שלי התחיל בספר "מזוודה על השלג" simania.co.il/showReview.php?reviewId=110819 שם עברה אולה גרויסמן מסע דומה מאוד למסעו של אנדריי, כששבה למוסקבה כאישה צעירה, בשליחות אמה כדי להביא את אפרו של סבה ארצה. נסעה ראתה ולא הבינה ונשארה לשבועות ארוכים של גילוי עצמה בסביבת עיר הולדתה).
השלושה סגרו מעגל, והספר הזה מומלץ - כי הוא טוב וכי המסע שלהם מרתק.
לאחר שפתרו או יותר הבינו את סימני השאלה שליוו את חייבם - שמחו לעזוב את הכפור האפור (תרתי משמע) ולחזור אל השמש שמחממת ומאירה את ה'ארץ החדשה שלהם' ישראל בשניים מהמקרים וארה"ב במקרה של אנריי בארץ איומה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מוריה
שמיים שאין להם חוף

שמיים שאין להם חוף

יפעת ארליך

לזכרו של בניה שראל
ספר מקסים משעשע וכואב - שנכתב לפעמים ב"מדוברת", לפעמים ב"ספרותית" ולפעמים אחרת - וזה בסדר.
על בניה שראל - שהיה בחור מקסים, קצת סוער וקצת מרדן וגם אנושי וכשרוני. שהספיק לא מעט וגם היה בתחילת הדרך - והיה בסדר. יותר מבסדר. הרבה יותר.
הספיק לא מעט ורק קצת.
הוא פיקד והעז וצריך היה להיות עוד ועוד, צריך היה להמשיך בעוז ובענווה. וטייל וניסה וצריך היה לחוות עוד ועוד. וחיפש דרך, התלבט, שאל - ואולי מצא וצריך היה עוד ועוד, ואהב והתארס ו - וזהו.
כאן הכול נגדע.
והיה.
וצוק איתן ויום שישי שהיה שחור - וחמש שנים שהוא כבר לא.
ויפעת ארליך שהביאה את הסיפור היפה לזכרו הברוך.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מוריה
חיים קטנים

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

לרוב אינני אוהבת ספרות אמריקנית. לא מתחברת.
לא לספרות ולא לתרבות האמריקנית בכלל על כל גווניה. לא לרעש, לא לטרנדים הפלסטיקיים ולא לנימוס המזוייף - כאן קרה משהו אחר, אולי כי הסופרת מרקע יפני.

אתחיל מהסוף - עם סגירת הספר בסיום קריאתו, הסיפור, הדמויות השונות זה מזה והדינמיקה והחיבור המרגש ביניהן - כל המכלול המורכב כולו נשאר עם הקורא, אי אפשר שלא.
נשאר בצורת משקע מדהים של כווץ' בלב ובראש.
מטלטל, מרגש, מכמיר-לב, חזק ועצום ויפה! כלכך כלכך יפה.

ובמהלך הקריאה - הוא מטלטל, מרגש, חזק ועצום ומכווץ מעורר חמלה כלפי דמויות הגברים הצעירים השבריריים והחלשים. עד שאי אפשר להניח את הסיפור הארוך הזה עד סופו.
נהדר ובלתי נשכח!

ההתחלה - כ-20 עמודים ראשונים, ובכן הם דרשו סבלנות, היו מעט מרובי פרטים - לא משתלבים, אולי מסורבלים - צריך רק לעבור אותם, לא להסיק שזה לא זה - ולשקוע אל תוך הסיפור הנפלא.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מוריה
מכתבים לעמוס

מכתבים לעמוס

תלמה אדמון

קסם של סיפור נעורים בניחוח של פעם

סיפורם היפה של עמוס (נער בן 16 מצפון הארץ), ליבת (ילדה-נערה בת 13 מדרומה) שהכירו [חד-צדדית] במחנה קיץ [כשליבת מתלהבת כולה מעמוס ועמוס לא מבחין כלל בקיומה של ה"פעוטה"], וההתכתבות הנערית הקצת מהססת וקצת מגששת ומתפתחת אט -במכתבים (דפים, בולים-מעטפות, דוור) ותזכורת לכמה מכתבים יכולים לכלול מגע-אישי והמתנה מרגשת למעטפה בתיבת הדואר וצלילה אל עולמם השונה-דומה של השניים.
כך ליבת מכתיבה עם המכתב הראשון (דפים, דואר ומגע יד אישי) והמפתיע ששלחה אל עמוס וכך שניהם מגלים שהם מעדיפים ונסחפים לרומן מתכתב - בלי להתפתות "ליפול" (למרות שמדובר בשנת 2006) אל טכנולוגיית המייל, ה-wa האינסטנט פשוט).
לעומת ספרים בעלי תוכן של רומן-מכתבים היסטורי או אחר שמציגים הבדלים בין שני הצדדים - ובכך יוצרים מתח, עניין, דו-שיח מתווכח או כדומה, כאן - למרות פוטנציאל השוני - עמוס וליבת מגלים יותר מכל את הדימיון הגדול ביניהם למרות הבדלים בבסיס (הוא יתום מלחמה מאב ובן יחיד ולה משפחה "מושלמת" של הורים ואח מקסים) - הם מגלים שהדימיון בין הבתים עולה על השוני וכך עוד ועוד.
יותר מכל מגלים השניים - עד כמה בגיל ההתבגרות כל נער/נערה בסתר לב מרגישים קצת שונה מאחרים (גם אם הוא/היא לא נתפס/ת כך בחברה ואפילו להיפך) וכמה זה בסדר ונכון להרגיש כך. וכמה העולם שלהם כלכך יותר דומה משונה.
קסם של סיפור נעורים - שחד-משמעית מתאים גם למבוגרים ונקרא ממש במהירות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה
מזוודה על השלג

מזוודה על השלג

אולה גרויסמן

וודקה וסיגריות, שתיקה בהשפעת הקומוניזם וסגירת מעגלים.

לנה (אילנה) אשה צעירה, יוצאת בשנת 1992 למולדתה (אמא-רוסיה) בשליחות משפחתית, מטעם אמהּ ואביה ולמעשה יוצאת אל מסע - בו היא סוגרת מעגלים:
הראשון: עם אמא-רוסיה אותה עזבה בהיותה ילדה בת 5 (במעין בריחה בלי להיפרד. בלי לשמור על קשר).
השני: מול אמהּ, האישה הרוסייה, שמתכחשת בעקשנות לעברה ושותקת אותו, שמתכחשת לדמויות (המשמעותיות מאד) שהשאירה שם וגם ל'ישראליותה'.

תפאורה של וודקה ועשן סיגריות והרבה מהם לצד פגישה עם מעגלי חיי משפחתה אותם היא לומדת להכיר מחדש או לראשונה דרך הדמויות שם ודרך סבתא - באמצעות יומן חיים כתוב שהשאירה אחרי מותה - את כל אלה פגשה במוסקבה.
כשהמעגלים והחידות והפתרונים - אפופים וודקה ועשן סיגריות ושתיקת הקומוניזם - נפתחים ונסגרים למולה, למעשה עורכת לנה היכרות עומק גם עם עצמה ועם זהותה.
בתום כשבועיים היא מסיימת את המסע - נפרדת מהמולדת הישנה-חדשה-ישנה, סוגרת מעגלים, אולי פותחת אחרים חדשים גם מחודשים
וחוזרת הבייתה לתל אביב.

סיפור נהדר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה
מיכאלה

מיכאלה

מירה מגן

מיכאלה - התאכזבתי ומאוד.
גם כי ציפיתי לשעות נעימות של קריאת עוד ספר של מירה מגן, לאחר שקראתי כמה מהם ומאוד, מאוד אהבתי את הכתיבה ואת בניית הדמויות והובלת הדרך שלהן בסיפור.
וההשוואה - לא, היא לא מטיבה עם החדש הזה "מיכאלה" של מירה מגן, אבל גם בלי השוואה - הוא לא מוצלח.

גם כאן כמו בקודמים העיסוק הוא בדמויות ובמורכבות הפנימית שלהן ובקשר והתקשורת ביניהן והיה למה לצפות, אלא ש -

עד (בערך) עמ' 210 לא קורה הרבה. לא קורה כמעט כלום. השעמום משתלט על הקריאה והקריאה ממשיכה מתוך המחשבה שאולי עוד יקרה משהו.
מעמוד זה (בערך) ועד לסוף הסיפור (השליש האחרון) קורה משהו - שינוי - שינויים אין ספור ואין היגיון - מתחילה השכמה לקורא, אבל כזו עמוסת רעש ומלאת מהומה - השתוללות. ממש קקפוניה של התרחשויות לא סבירות ולא הגיוניות נדבקות באופן מאולץ לדמויות וביניהן. מעין הצטרפויות מקרים הזויה - טרפת מהומתית.
כל דמות עוברת אירועים והרבה, שינויים, לא הגיוניים. כך גם בקשר ובתקשורת בין הדמויות - בלאגן וטרפת לא הגיוניים, רועשים, מטרידים.

הגעתי עד הסוף. למה? לא יודעת. אכזבה ומאוד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה
לילדים טוב

לילדים טוב

יפעת וינשטיין-זהר

קסם.
ספר קסם מחבק ילדים.
ללפני השינה ולשעות של צורך ברגיעה או שיחה
וגם לעזרה לילד ברגעי קונפליקט אולי משבר.
עשרה סיפורים קצרצרים.
עשרה סיפורים יותר ארוכים.

כל הסיפורים מדברים אל הילדים ועליהם - מצד אחד ממש בגובה העיניים מצד שני בשפה מוקפדת, רהוטה, לא מתיילדת, לא בשפת הסלנג או שפת ה-חחח.
סיפורים ללא אלימות, ללא פגיעה, ללא התלהמות, בלי גיבורי-על דימיוניים וכל יכולים וכן עם ילדים כמו תומר ומיכל ונדב ושירה ועדו ודפנה שכל אחד בא מאחד הסיפורים- ילדים מחיי היומיום של ילדים.
סיפורים שמדברים אל הילדים בשפת החיים שלהם - אירועים, מצבים, קשיים, עצב, שמחה, כעס, קנאה, הצלחה - מצבים שבהם נתקלים הילדים תכופות - ונותנים להם את נקודת המבט הטובה, הפותרת, המחבקת, המבינה.

עשרת הסיפורים הראשונים - קצרים (באורך עמוד אחד) מרגיעים, נעימים, חמודים.
עשרת הסיפורים הארוכים - סיפורים שמביאים סיטואציה - לחשיבה נכונה או מבינה של המצב. יעזרו בפתרון, ינחמו, ישמחו, יעצימו (בעיקר יעצימו) או פשוט ינעמו לילדים וילמדו אותם שהם אינם היחידם שמתמודדים עם המצבים שהם נתקלים בהם.

מתוך הסיפור "הציפור" - "כמה ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים חזר תומר הביתה עם חוברת החוגים. הוא ישב עם אמא ודפדף בהתלהבות [... ...] תומר לא ידע מה להחליט: מצד אחד הוא מאוד אוהב לשחק שחמט עם סבא, מצד שני כשראה פעם תחרות ג'ודו בטלוויזיה החליט שגם הוא רוצה. ולמרות שהגדולים אמרו לו שאין דבר כזה צד שלישי, בכל זאת מצד שלישי, הוא מאוד אוהב ללמוד על בעלי חיים [... ...] תומר לוקח בעדינות את הנוצה, מניח אותה בקופסה שבה הוא שומר את הדברים החשובים שלו, ובהרגשה טובה פונה לשתף את אמא בהחלטתו" (=המשפט הפותח, משפט מהאמצע ומשפט הסיום בסיפור "הציפור" = דוגמא לסגנון).

גם סדרת האיורים שמלווה כל סיפור וסיפור משתלבת יפה וגם איתם הילד יזדהה.

אפשר לבחור שילוב של סיפור קצר וארוך להקראה שיתאימו למצב הרוח או לפי בחירת הילד.

מתאים מאוד להקראה לילדי גן פעוטים ועד לכיתות ג-ד. ומתאים מאוד לקריאה עצמית לילדי ביה"ס היסודי.
כדאי מאוד.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה
אהבת שאול

אהבת שאול

אלי עמיר

איזה מקום או ערך יהיה לעוד ביקורת (אחרי רבות) על ספר ותיק (1998) לסופר משובח ומוערך.
הרי את כל ספריו קראתי לפני זמן רב (ואהבתי) ואת חלקם אף יותר מפעם אחת - בגללי יותר מבגללו,
ומסיבה לא ברורה - אהבת שאול - נמצא על המדף כבר שנים ורק עכשיו נפתח ונקרא
והביא עמו (בשבילי) אכזבה, ואולי כאן הערך או המקום לעוד ביקורת -
הסיפור הזה כמו סיפוריו הקודמים - מעניין, נצמד להיסטוריית תקומת המדינה וטוב מאוד. הסגנון - אלי עמירי אהוב, דמויות נהדרות כל אלת בדרכה - אלא מה?
הספר גדוש בהמון המוני המונים של פרטים ופירוט שלפעמים לא רק שלא מוסיפים כי אם גורעים בהיותם מיותרים, משעממים או מסיתים מן הענין, מצאתי עצמי מדלגת על פסקאות רבות.
הסיפור מביא במוקד את סיפורו של שאול בר-אדון המשתלב בסיפור תקומת המדינה והוויתה - אלא שהקפיצות והדילוגים בין התקופות
ללא סדר כרונולוגי הגיוני מתישים ולא ברורים - רגע אנחנו ב-1967 אח"כ ב-1988 ואח"כ ב-1973 ושוב ועוד - כל השנים הללו חשובות (מאוד) לתוכן הסיפור
אולם הדילוגים הלא-ברורים מביאים את הקורא לנסות לתרגם לעצמו בכל פעם - אז, שאול כעת בפרק זה או זה של חייו ובגיל זה או זה,
קטע סיפור מסויים כבר קרה או טרם הדמות הזו עדיין או כבר לא, וכן הלאה.
הרגשה של חבל ואולי לא לשוא דווקא 'אהבת שאול' עמד שנים על המדף ולא נקרא, אולי דופדף ולא משך - ה-וי סומן - חזר למדף.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•מוריה

ביקורות נוספות על "נער האופניים"

נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.
נורי הוא אלי עמיר עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 בהם אלי הילד מתבגר בירושלים. אביו של אלי בוחר להוציא את בכורו מהקיבוץ, כמקובל בחברה מסורתית. הבכור אמור לסייע להוציא את משפחתו מהבוץ. כאן מדובר בחולות של כפר אוריאל, כפר העיוורים שנוסד ליד גדרה ומשפחתו של נורי היתה כמעט היחידה שראייתה תקינה. האב הלבוש בהידור בהליכה לבית הכנסת ובשבתות, לא מבין לאן נקלע. בעיראק היה גבר בעמיו, ישב בבית מרווח ומשפחתו נהנתה מכל טוב הארץ. אבל פרעות ביהודים והחלטת ממשלת ישראל הביאו את יהודי עיראק לעליה לישראל ולישיבה מעליבה בכל מיני ישובים זמניים. צריך לזכור שכשמדובר לפחות ביהודי עיראק, זו היתה עליה של אנשים מלומדים, סובלניים ומסורתיים וליברליים מבחינה דתית.
אבל לא בזה מדובר. נורי הוא גיבור הספר, הוא ואופניו.
כאמור, אביו של נורי החליט שנורי חייב ללמוד בצורה מסודרת, להתקדם בעבודה גם ולהוציא את משפחתו מכפר אוריאל. נורי אכן עובר לירושלים, הופך לנער הדואר במשך היום במשרדים השונים המצויים ליד משרד ראש הממשלה בן גוריון ובבוקר הוא מחלק עיתונים וזוכה לפגוש את אהבת חייו, מיכל. זו נכנסת לחייו בסערה, יוצאת מהם ושב אליהן לתמיד.
עמיר מיטיב לתאר פרק בחיי המדינה שבדרך, עם כל השטיקים והטריקים של העסקונה הפוליטית, כספים המגיעים מארה"ב, מדינה בבניה סוערת ובסוף הסיפור גם מדינה ערב מלחמת קדש.
אבל הסיפור הוא בעיקר סיפורו של נורי, נורי הנער המקשיב ולא מדבר, המתאהב, הצופה בתהליכים של גדולי המדינה מבן-גוריון לבגין, מנבון לדיין. הקשר בין מיכל אהובתו לבינו מלווים התרחשויות בישראל וזה הקשר בין הפרטי ללאומי, קשר שאני כל כך אוהב בספרות. בשלב מסויים מיכל, שהיא גם צלמת, מגיעה לביקור בכפר אוריאל העלוב, צופה דרך עין המצלמה במשפחה המארחת, העושה ככל שביכולתה לארח בתנאי עליבות בלתי נסבלים, צופה בשכנים התימנים ובלבושם הססגוני, צופה בעיוורים המקיימים חיים נורמליים ככל יכולתם. כמעט לקראת סוף הספר כשמיכל מראה דרך תמונותיה את עליבות כפר אוריאל, הדמעות זולגות מעצמן.
נורי בלתי נלאה בניסיונותיו להעביר את משפחתו מהכפר, שם יש להם דונם אדמה פורה וגידולים חקלאיים שופעים שאחיו מגדלים, לדירה קטנה של 30 מ"ר בירושלים, בקטמון ו' עבור 9 נפשות. הוא מצליח. האם לזה ייקרא הצלחה?
נכון, הספר מעט גדול, שופע תיאורים, אבל קשה לראות היכן היה אפשר לקצץ. זה לא מפריח היונים המונומנטלי, זה כן סיכום נאה וסגירת מעגלים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מורי
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

למרות ששמעתי כמובן את שמעו, לא יצא לי עד עתה לקרוא שום ספר מספריו של אלי עמיר. ואילו עתה כשהגיע אלי, לגמרי במקרה הספר הנ"ל, שמחתי לקרוא בו.
בדיעבד יש לי הרגשה ש"התחלתי כאילו מהאמצע" כי ספרו של עמיר הוא אוטוביוגרפי לחלוטין! בעצם הייתי צריך לקרוא אולי לפי הסדר הכרונולוגי של ספריו את ספרו "”תרנגול של כפרות" שהתחיל את סדרת ספריו האוטוביוגרפיים ומתחיל בקליטתו בקיבוץ...
למעשה הוא קורא לגיבור ספרו "נורי" רק משום הנימוס! ומשום שהוא עוסק באנשים פרטיים רבים ויחסיהם איתם (שלעיתים הם אינטימיים...) ויתכן שגם את שמם שינה חוץ מאנשי ציבור רבים ששמם אמיתי לגמרי, שהוא מצטט בפיהם דברים ומספר על מעשיהם; אנשים כמו: דוד בן גוריון, יצחק נבון, טדי קולק ועוד רבים אחרים שהיו בתחילת שנות החמישים בצמרת מדינת ישראל שזה עתה נולדה... מדובר פה בנורי הנער בן השש-עשרה (עמיר) שבעיקר בגלל אביו נשלח לירושליים על מנת שבעזרת קשריו (הבלתי קיימים עדיין) יוכל להעביר את משפחת העולים-החדשים שלו, מ"כפר אוריאל" כפר העיוורים, לירושליים העיר הגדולה. ועד כדי כך מדויקים הדברים עד שבדקתי באינטרנט מהו אותו "כפר אוריאל" (כי מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן) ומסתבר שהכל מדויק! היה אכן בדרום ליד גדרה כפר שמיועד לעיוורים בשם כפר אוריאל והיום הוא מהווה שכונה של גדרה... והתמזל מזלו של אותו נורי שעסק בירושליים בחלוקת עיתונים ובעזרת כישוריו הטובים התגלגל עד שהצליח לעבוד במשרד ראש הממשלה בתחילה כשליח ואחר כך התקדם להרבה יותר מזה... וכך גם הגיע לידי כך שהוא יוכל לצטט את את אנשי הציבור הנ"ל ולהשפיע על גורל משפחתו. תוך כדי הרפתקאותיו של נורי אנחנו מקבלים מושג מסוים על האפליה הנוראה, ששררה בארץ בתחילת שנות החמישים והעוול שנגרם לאנשים רבים שלא היו מהעדה "הנכונה"... וזאת למרות שעמיר הוא ממש מתון בעניין הזה! ומעריך בהחלט את תרבות המערב! אבל טוען שמדיניות "המחיקה המידית" של התרבות המזרחית באותה התקופה, הייתה שגויה והיה צורך למצוא דרך לשלב את התרבויות בהדרגה... נהניתי לקרוא את הספר העבה הזה (כשש-מאות עמודים) ואשמח לקרוא - אם יזדמן לי - גם את ספריו האחרים של עמיר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סדן
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

מהספרים הישראלים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות.
עמיר יודע לספר סיפור קולח שנע בטבעיות מהאישי לכללי ובחזרה. מדובר בנורי, נער בן 16 שנעקר מעירק יחד עם רוב קהילת בבל העתיקה מייד לאחר קום המדינה. הוא הופך להיות מה שנקרא פעם "ילד חוץ" בקיבוץ שאל הוייתו החדשה לחלוטין עבורו הוא הולך ונקשר. ואז שוב נעקר אל מעברת כפר אוריה בה גרה משפחתו על מנת לסייע בפרנסה. משם שולח אותו אביו לבדו לי"ם ועומס על כתפיו הצרות את המשימה לחלץ את המשפחה מהמעברה ולהעבירה לעיר הגדולה. נורי עובד ביום ולומד בערב, מתאהב בנערה מרחביה ומתקבל למזלו לעבוד כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה בן גוריון. לא פחות. הצצה נהדרת ולעיתים הומוריסטית אל נבכי שילטון מפא"י. מעבר להתמודדות הרגשית והמעשית של נער צעיר לבדו עם תהפוכות שכאלה, עולה כמו בצילום רנטגן דמותה של ישראל בשנות ה- 50. שש מאות וחמישים אלף איש שהיו בישוב ערב מלחמת השחרור, קלטו כמיליון פליטים מארצות ערב ומאירופה. משימה בלתי אפשרית אבל הכרחית שיצרה מצוקות אדירות, מדיניות צנע שקשה היום להעלות על הדעת בחברת השפע שלנו, והתנגשויות בין עולמות תרבותיים שונים שלאט ומתוך מכאובים לומדים זה את זה. כל זאת תחת איום קיומי חיצוני שלא פסק לרגע גם לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות. עמיר אינו מייפה את המציאות, אך אינו כותב בסגנון "בכייני" אלא כמי שבתוך המציאות הזו של עקירה וזרות, עם תופעות של פטרונות וחוסר אונים, חצב את דרכו בהתמדה ובאומץ. הספר הוא הנצחה מרשימה לדור המעברות, פרק הרואי נוסף בתהליך עיצובה של החברה הישראלית. לא יאומן לאן הגענו מאז.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•קיבוצניק
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

נהנתי מאוד מהכתיבה הקולחת והמסרים שמלווים את החברה שלנו לעיתים גם עד היום.
מעבר לפן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הסיפור מגלה לנו את נורי. נער מוכשר, חרוץ ונאמן באופן חריג, שנקרע בין תרבויות, בין זהויות, בין המערב למזרח.
מעניין היה לקרוא גם את הסיפור של אחיו ואחיותיו. איך הם בנו את עולמם בארץ החדשה. בארץ הקוסמת אך גם מתנכרת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•חיים דגן
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

אחד הדברים החשובים בחיים זו עקביות. אנו מצפים מאנשים מולנו לשמור על אחידות בדעותיהם, ולא לשנות אותה באופן תזזיתי. ואם הם משנים - לעשות עצירה ולהודיע קבל עם ועדה שזהו שינוי דעה, או שמצאו יוצא דופן, חריג שאינו מורה על הכלל. כתבתי לא אחת בעבר שאין הצדקה לאורך של יותר מ-500 עמודים בספר פרוזה שאינו סאגה ואינו מד"ב. האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, מהווה חריג לכלל הזה. מה גם שאינו בדיוק ספר פרוזה. נהניתי מכל מילה וקראתי בנשימה עצורה.

נער האופניים הוא ספר בן 622 עמודים.
הספר הוא ספר התבגרות, מתאר את קורותיו של נער, נורי חלאסיצ'י (בן דמותו של אלי עמיר עצמו), במשך כשנתיים בשנות החמישים במדינת ישראל הצעירה. נורי עלה עם משפחתו מבגדאד, הוצא מהקיבוץ על ידי אביו שגם שלח אותו לשם, במטרה לעבור לירושלים ולהעביר לשם גם את שאר המשפחה - הורים בשנות הארבעים לחייהם ושישה אחים צעירים ממנו.
בירושלים הוא מתחיל במקום מגורים של קרובי משפחה אדוקים בדתם החיים בעוני גדול, מתגוררים בכוך בשכונת הבוכרים ומתפרנסים בדוחק מעבודות נגרות. הוא מחפש עבודה ומקום מגורים חלופי. מתמודד מול פקידי לשכת תעסוקה ששולחים אותו לעבודות שאיבת מים וחטיבת עצים, מתעקש ללמוד בבית ספר ערב, ומחפש מקום מגורים שיהיה פינה לעצמו, נטול תקיפות מיניות ומוגן. כך מגיע נורי לעבוד בשתי משרות, אחת מהן של חלוקת עיתונים ברחביה העשירה, והשניה במשרד ראש הממשלה. הוא מכיר גם את החיים היותר זוהרים של העיר, כולל סרטים ובילויים, ומתאהב במיכל בת העשירים האשכנזייה.

הספר מביא יפה את רוח התקופה, מתאר את ירושלים לרחובותיה ולדמויותיה הססגוניות. עמיר כותב יפה ומתאר לעומק את תחושותיו של נורי, את השסע בין משפחתו ותפקידה בחייו ובין חייו החדשים. נותן מענה לתחושות קיפוח ומציג מורכבות אישית ופוליטית. את המיקום של העבודה במשרד ראש הממשלה פחות אהבתי. הוא נראה לי אמצעי מלאכותי להכניס את הוויות העולם הגדולות אל תוך חיים אישיים היפים בקטנותם.

ומעל לכל - הספר ארוך מדי. 622 עמודים על שנתיים, שאין בהם ממש עלילה עם מתח לקראת שיא, אלא תיאור כרונולוגיה שהוא כמעט "יומני היקר". שמעתי את דן בניה סרי אומר על עמוס עוז שהוא כבר גדול מדי ומפורסם מדי ועל כן אין מעזים לערוך את ספריו. נראה לי שאותו הדבר נכון לגבי אלי עמיר. יפי כתיבתו אינו מוטל בספק, וכך גם החלון שהוא פותח אל היהודים יוצאי עיראק ועליבות ההתייחסות אל בניהם משעלו ארצה. אבל קיצוץ של כמאתיים עמודים ביד עורך טובה היה מיטיב עם הספר ומהדק את המסר שלו.

לפני 6 שנים•נצחיה
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

אלי עמיר - ניסיון 3
אחרי ששמעתי אותו בהרצאה, החלטתי ניסיון נוסף.
אוף איזה מאכזב. כל הזמן שומעת רק טוב על הספרים שלו - ניסיון 1 - לא התחברתי.
ניסיון 2 - קצת יותר אבל לא להיט (יסמין)
ניסיון 3 - אותו הנער שסיפורו מתקופות אחרות (עלייה מעיראק, עליית הנוער, קיבוץ, צבא מילואים בששת הימים) תואר כבר בספרים קודמים). כאן הוא נער, עבוטדה לעזרת המשפחה המתקשה, תיכון ערב, אהבה ראשונה, יציאה מהבית. אבל איך לומר - לא התחברתי. השתעממתי. לא הגעתי לקצה. איטי מדיי, ארוך כל כך, מלאנכולי.
מילא, אחזור לבילבי בת גרב.

לפני 3 שנים•מיקה
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

הספר מכיל 600 עמודים. קראתי את 250 העמודים הראשונים כסדרם, ואז התחלתי לנוע מהסוף להתחלה, חוזר לאמצע ומדפדף הלאה. בסוף, קראתי הכל. לספר יש את הסטייל המילולי שלו, מהין אישיות מילולית שגיבש הסופר, שמתבטאת בקצב של המשפטים והפיסקאות וקטיעותיהם. באופטימיות מפתיעה, ניתן ללמוד ממנו על השקפה של משפחת עולים מזרחית, מבלי שהספר יהיה נגוע בתחושת קיפוח מצד הסופר. במילים אחרות, גם את טענות הקיפוח מצד דמויות המשנה מביע הסופר באירוניה מבלי שהם יישמעו מצדו של הגיבור (נורי).

גם אני מזה כמספר חודשים חובק אופניים. לצערי, בזמן האחרון הם נשארו בגדר דימוי בלבד, והם שעונות בחצר על הקיר מבלי שימוש. בקוראי את הספר, קיוותי כי משהו מתעוזת הנסיעה באופניים תחזור אלי, ולא היא. (אם להתפלסף, יש את הדבר עצמו, ויש את הדימוי שלו שיש לנו בראש, וכדי שנוכל להפיק הנאה מהדבר עצמו, וגם כדי שהדבר עצמו לא יעלה אבק מחוסר שימוש, צריך שהדבר והדימוי ייעשו אחד) לדאבון ליבי, הספר נשאר בגדר ספר ששמו "נער האפניים" אותו קראתי, אך טרם שבו אלי האופניים שלי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יהונתן מויזה
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

כמה התגעגעתי לספר טוב שאפשר לחזור אליו בשמחה ולעבור על הגיבור מסע.
נורי גיבור הספר, מנסה למצוא את מקומו בעולם וחברה הישראלית, לבנות לעצמו זהות חדשה, כאשר פעם אחר פעם הוא חוזר לבית הוריו, לזהות לתוכה נולד, ומגלה כלפיה יחס מורכב של אהבה, של כעס של דחייה ריחוק והתקרבות. נלווית לכך הבנה מעט מייאשת שהמקום שממנו הגעת, מה שלא תעשה, ילווה אותך כל חייך.
כתיבתו של עמיר אינה מופת של שימוש בשפה, לפעמים הסיפור לובש צביון של ממואר, ונראה שהוא מנווט בין כתיבת זיכרונות לרצון לצקת "ספרותיות" בכתיבה.
עם זאת, בסופו של דבר, הדרך הנוגעת ללב של הגיבור בתוך סבך החברה הישראלית, המפגש בדמויות מכל קצות החברה הישראלית מופיעות בספר בצורה כזאת ואחרת, מאירות את ימיה הראשוניים של הקלחת הפוליטית והחברתית שקיימת עד היום. פוגשים את ההתעסקות האנושית בדברים קטנים ומרושעים, גדולים וטובים, באטימות לב ומנגד עולים וזוהרים רגעי חסד קטנים שנותנים כוח להמשיך ולטפס על הרים וגבעות אגב נפילות וקימות ונפילות חדשות בדרך הזאת שנקראת חיים.
כל זה עושה את הסיפור לשווה קריאה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שרית
נער האופניים

נער האופניים

אלי עמיר

חיפשתי הגדרה מדוייקת לתחושתי בקריאתי את העמודים האחרונים של הספר:
"צליל מנדולינה בלב"
ספר נפלא.
סיפורו האישי של אלי עמיר, על תהפוכות חייו, מרגע הבאתו ארצה מבגדד אל אוהלי המעברות.
הביקורת על נטישת העולים, הביקורת על יחס הוותיקים אליהם, משברי המשפחה, ועל עצמו, כיצד נטל את גורלו בידיו, ויצא מתוך החושך אל האור, מן העצב אל שמחת החיים, מן האבל אל האהבה הגדולה.
והכל כתוב באהבה, ללא רגשי שנאה ללא שום תחושות של נחיתות.
ספר מרתק על העשור הראשון בחיי המדינה, מנהיגיה ואנשי הרוח שבה.
לאחר שקראתי את המשך קורות חייו ופעילותו הציבורית עד הלום, אני סבור שלאיש כמוהו - אציל נפש, תורם לחברה - מגיע לו להיות נשיא המדינה הבא!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•יוסי נינוה
דירוג
4.0
לפני 6 שנים

“ספר יפה. כתוב בצורה נהדרת כמו שאלי עמיר יודע לכתוב, סוחף, מרתק. סוקר תקופה לא קלה בתולדות המדינה (”