אגדיר את "המטופלת השקטה" כטוב.
אמנם די מההתחלה ועד לרבע האחרון של הסיפור הייתי בטוחה שאני יודעת מה יהיה סופו (ולכן חשבתי לאורכו שהוא לא טוב ושהוא שקוף מדיי למותחן),
ובנוסף הדמויות לא שכנעו. א ב ל - הנה ברבע האחרון הגיע טוויסט כזה שהביא איתו אבל גדול ומעולה.
והסוף הסופי - הפך אותו לטוב מאוד. ממש טוב.
ועד לשם, הוא נקרא במהירות זורמת וקלילה.
אז המכלול ולסיכום - ספר שווה ומומלץ.

המסע האישי שלי אל מוסקבה של היום הושלם עם "ארץ איומה" הטוב.
מסע שכלל לצד ביקור היכרות-לימוד ועניין במוסקבה של היום, קריאה וצפייה ביצירות מאת שלושה 'בריה"מים' (=ילדי ביה"מ שעלו לארץ בילדותם או בני ה'דור וחצי' אלו שנולדו בארץ לעולים חדשים מאוד (ההגדרות שלהם). אלה גם אלה גדלו בבתים דומים, אפשר לומר זהים ועטופים שיריון-משקעים ושפת התנהגות זהה.
ארץ איומה הוא סיפור מסע (חזרה) של אנדריי (אנדריוש) אל מוסקבה, אותה עזב כילד והיגר עם משפחתו לארה"ב, ואליה חזר כדי לבקר את סבתו ולסייע לה. חזר ונשאר חודשים ארוכים בתהליך גילוי עצמי והבנה מיהו באמת ולמה ככה - בתוך ומתוך המנטליות, החברה, אורח החיים, הסביבה שמצא וחקר ולמד להכיר.
את הכריכה עוטף הציור "תור ללחם" של האמנית זויה צ'רקבקי, שהוצג ב"פרבדה" (תערוכת [נהדרת] של ציוריה) שהוצגה בשנה האחרונה במוזיאון ישראל והביאה את הגילוי העצמי של האמנית אשר תוך כדי עבודת היצירה חזרה אל זויה הרוסייה, הילדה-העולה החדשה ממוסקבה. היא ניסתה להבין בתוך תהליך היצירה את החיים שלה בהווה שמושפעים לגמרי מהמנטליות, הקשיים, החוויות המכוננות לטוב ולרע שעברה ועוברת.
(המסע שלי התחיל בספר "מזוודה על השלג" simania.co.il/showReview.php?reviewId=110819 שם עברה אולה גרויסמן מסע דומה מאוד למסעו של אנדריי, כששבה למוסקבה כאישה צעירה, בשליחות אמה כדי להביא את אפרו של סבה ארצה. נסעה ראתה ולא הבינה ונשארה לשבועות ארוכים של גילוי עצמה בסביבת עיר הולדתה).
השלושה סגרו מעגל, והספר הזה מומלץ - כי הוא טוב וכי המסע שלהם מרתק.
לאחר שפתרו או יותר הבינו את סימני השאלה שליוו את חייבם - שמחו לעזוב את הכפור האפור (תרתי משמע) ולחזור אל השמש שמחממת ומאירה את ה'ארץ החדשה שלהם' ישראל בשניים מהמקרים וארה"ב במקרה של אנריי בארץ איומה.

לזכרו של בניה שראל
ספר מקסים משעשע וכואב - שנכתב לפעמים ב"מדוברת", לפעמים ב"ספרותית" ולפעמים אחרת - וזה בסדר.
על בניה שראל - שהיה בחור מקסים, קצת סוער וקצת מרדן וגם אנושי וכשרוני. שהספיק לא מעט וגם היה בתחילת הדרך - והיה בסדר. יותר מבסדר. הרבה יותר.
הספיק לא מעט ורק קצת.
הוא פיקד והעז וצריך היה להיות עוד ועוד, צריך היה להמשיך בעוז ובענווה. וטייל וניסה וצריך היה לחוות עוד ועוד. וחיפש דרך, התלבט, שאל - ואולי מצא וצריך היה עוד ועוד, ואהב והתארס ו - וזהו.
כאן הכול נגדע.
והיה.
וצוק איתן ויום שישי שהיה שחור - וחמש שנים שהוא כבר לא.
ויפעת ארליך שהביאה את הסיפור היפה לזכרו הברוך.

לרוב אינני אוהבת ספרות אמריקנית. לא מתחברת.
לא לספרות ולא לתרבות האמריקנית בכלל על כל גווניה. לא לרעש, לא לטרנדים הפלסטיקיים ולא לנימוס המזוייף - כאן קרה משהו אחר, אולי כי הסופרת מרקע יפני.

אתחיל מהסוף - עם סגירת הספר בסיום קריאתו, הסיפור, הדמויות השונות זה מזה והדינמיקה והחיבור המרגש ביניהן - כל המכלול המורכב כולו נשאר עם הקורא, אי אפשר שלא.
נשאר בצורת משקע מדהים של כווץ' בלב ובראש.
מטלטל, מרגש, מכמיר-לב, חזק ועצום ויפה! כלכך כלכך יפה.

ובמהלך הקריאה - הוא מטלטל, מרגש, חזק ועצום ומכווץ מעורר חמלה כלפי דמויות הגברים הצעירים השבריריים והחלשים. עד שאי אפשר להניח את הסיפור הארוך הזה עד סופו.
נהדר ובלתי נשכח!

ההתחלה - כ-20 עמודים ראשונים, ובכן הם דרשו סבלנות, היו מעט מרובי פרטים - לא משתלבים, אולי מסורבלים - צריך רק לעבור אותם, לא להסיק שזה לא זה - ולשקוע אל תוך הסיפור הנפלא.

כמו יין אדום טוב

יש ספרים כלכך מרתקים או מותחים שקשה להניח מהיד
יש כאלה מעניינים ומסקרנים שקשה להניח מהיד
יש מתחכמים שקשה להניח מהיד
יש משעממים או לא זורמים - אני עוזבת אותם תוך כדי ולא חוזרת אליהם
ויש - הנדירים האלה, המשובחים, שנלגמים-נקראים אט אט אט
בכל פעם קצת
ומחממים כמו יין טוב
כי אי אפשר מהר ואי אפשר הרבה בפעם אחת

כזה הוא נער האופניים. הוא טוב מאוד ואיטי ונדיר
(נדיר אך דומה לספריו האחרים של אלי עמיר)
ומספר פיסת היסטוריה ותרבות ראשית שנות החמישים-תקומת המדינה
וסיפור חיים של נורי הנער, העולה שכלכך מנסה להשתלב ולהתערות ומתמודד
תוך כדי לבטים, קשיים, ועם המון מוטיבצייה ומצליח כלכך יפה.
אני מניחה (לא יודעת) שזהו אותו נורי (ממש מתחבר), שבספר "יסמין" מסופר סיפור המשך חייו כגבר צעיר
בשנות השישים - בתקופת לפני ואחרי ששת הימים.

למרות הסיפור המאוד טוב, הוא ארוך, ארוך מאוד (מעל 600 עמודים) ואני חושבת שאין כל סיבה שספר (כל ספר שהוא לא מחקרי או מדעי) יהיה כלכך ארוך.
ואלי עמיר - כרגיל משובח.

וודקה וסיגריות, שתיקה בהשפעת הקומוניזם וסגירת מעגלים.

לנה (אילנה) אשה צעירה, יוצאת בשנת 1992 למולדתה (אמא-רוסיה) בשליחות משפחתית, מטעם אמהּ ואביה ולמעשה יוצאת אל מסע - בו היא סוגרת מעגלים:
הראשון: עם אמא-רוסיה אותה עזבה בהיותה ילדה בת 5 (במעין בריחה בלי להיפרד. בלי לשמור על קשר).
השני: מול אמהּ, האישה הרוסייה, שמתכחשת בעקשנות לעברה ושותקת אותו, שמתכחשת לדמויות (המשמעותיות מאד) שהשאירה שם וגם ל'ישראליותה'.

תפאורה של וודקה ועשן סיגריות והרבה מהם לצד פגישה עם מעגלי חיי משפחתה אותם היא לומדת להכיר מחדש או לראשונה דרך הדמויות שם ודרך סבתא - באמצעות יומן חיים כתוב שהשאירה אחרי מותה - את כל אלה פגשה במוסקבה.
כשהמעגלים והחידות והפתרונים - אפופים וודקה ועשן סיגריות ושתיקת הקומוניזם - נפתחים ונסגרים למולה, למעשה עורכת לנה היכרות עומק גם עם עצמה ועם זהותה.
בתום כשבועיים היא מסיימת את המסע - נפרדת מהמולדת הישנה-חדשה-ישנה, סוגרת מעגלים, אולי פותחת אחרים חדשים גם מחודשים
וחוזרת הבייתה לתל אביב.

סיפור נהדר.

מיכאלה - התאכזבתי ומאוד.
גם כי ציפיתי לשעות נעימות של קריאת עוד ספר של מירה מגן, לאחר שקראתי כמה מהם ומאוד, מאוד אהבתי את הכתיבה ואת בניית הדמויות והובלת הדרך שלהן בסיפור.
וההשוואה - לא, היא לא מטיבה עם החדש הזה "מיכאלה" של מירה מגן, אבל גם בלי השוואה - הוא לא מוצלח.

גם כאן כמו בקודמים העיסוק הוא בדמויות ובמורכבות הפנימית שלהן ובקשר והתקשורת ביניהן והיה למה לצפות, אלא ש -

עד (בערך) עמ' 210 לא קורה הרבה. לא קורה כמעט כלום. השעמום משתלט על הקריאה והקריאה ממשיכה מתוך המחשבה שאולי עוד יקרה משהו.
מעמוד זה (בערך) ועד לסוף הסיפור (השליש האחרון) קורה משהו - שינוי - שינויים אין ספור ואין היגיון - מתחילה השכמה לקורא, אבל כזו עמוסת רעש ומלאת מהומה - השתוללות. ממש קקפוניה של התרחשויות לא סבירות ולא הגיוניות נדבקות באופן מאולץ לדמויות וביניהן. מעין הצטרפויות מקרים הזויה - טרפת מהומתית.
כל דמות עוברת אירועים והרבה, שינויים, לא הגיוניים. כך גם בקשר ובתקשורת בין הדמויות - בלאגן וטרפת לא הגיוניים, רועשים, מטרידים.

הגעתי עד הסוף. למה? לא יודעת. אכזבה ומאוד.

קסם.
ספר קסם מחבק ילדים.
ללפני השינה ולשעות של צורך ברגיעה או שיחה
וגם לעזרה לילד ברגעי קונפליקט אולי משבר.
עשרה סיפורים קצרצרים.
עשרה סיפורים יותר ארוכים.

כל הסיפורים מדברים אל הילדים ועליהם - מצד אחד ממש בגובה העיניים מצד שני בשפה מוקפדת, רהוטה, לא מתיילדת, לא בשפת הסלנג או שפת ה-חחח.
סיפורים ללא אלימות, ללא פגיעה, ללא התלהמות, בלי גיבורי-על דימיוניים וכל יכולים וכן עם ילדים כמו תומר ומיכל ונדב ושירה ועדו ודפנה שכל אחד בא מאחד הסיפורים- ילדים מחיי היומיום של ילדים.
סיפורים שמדברים אל הילדים בשפת החיים שלהם - אירועים, מצבים, קשיים, עצב, שמחה, כעס, קנאה, הצלחה - מצבים שבהם נתקלים הילדים תכופות - ונותנים להם את נקודת המבט הטובה, הפותרת, המחבקת, המבינה.

עשרת הסיפורים הראשונים - קצרים (באורך עמוד אחד) מרגיעים, נעימים, חמודים.
עשרת הסיפורים הארוכים - סיפורים שמביאים סיטואציה - לחשיבה נכונה או מבינה של המצב. יעזרו בפתרון, ינחמו, ישמחו, יעצימו (בעיקר יעצימו) או פשוט ינעמו לילדים וילמדו אותם שהם אינם היחידם שמתמודדים עם המצבים שהם נתקלים בהם.

מתוך הסיפור "הציפור" - "כמה ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים חזר תומר הביתה עם חוברת החוגים. הוא ישב עם אמא ודפדף בהתלהבות [... ...] תומר לא ידע מה להחליט: מצד אחד הוא מאוד אוהב לשחק שחמט עם סבא, מצד שני כשראה פעם תחרות ג'ודו בטלוויזיה החליט שגם הוא רוצה. ולמרות שהגדולים אמרו לו שאין דבר כזה צד שלישי, בכל זאת מצד שלישי, הוא מאוד אוהב ללמוד על בעלי חיים [... ...] תומר לוקח בעדינות את הנוצה, מניח אותה בקופסה שבה הוא שומר את הדברים החשובים שלו, ובהרגשה טובה פונה לשתף את אמא בהחלטתו" (=המשפט הפותח, משפט מהאמצע ומשפט הסיום בסיפור "הציפור" = דוגמא לסגנון).

גם סדרת האיורים שמלווה כל סיפור וסיפור משתלבת יפה וגם איתם הילד יזדהה.

אפשר לבחור שילוב של סיפור קצר וארוך להקראה שיתאימו למצב הרוח או לפי בחירת הילד.

מתאים מאוד להקראה לילדי גן פעוטים ועד לכיתות ג-ד. ומתאים מאוד לקריאה עצמית לילדי ביה"ס היסודי.
כדאי מאוד.

איזה מקום או ערך יהיה לעוד ביקורת (אחרי רבות) על ספר ותיק (1998) לסופר משובח ומוערך.
הרי את כל ספריו קראתי לפני זמן רב (ואהבתי) ואת חלקם אף יותר מפעם אחת - בגללי יותר מבגללו,
ומסיבה לא ברורה - אהבת שאול - נמצא על המדף כבר שנים ורק עכשיו נפתח ונקרא
והביא עמו (בשבילי) אכזבה, ואולי כאן הערך או המקום לעוד ביקורת -
הסיפור הזה כמו סיפוריו הקודמים - מעניין, נצמד להיסטוריית תקומת המדינה וטוב מאוד. הסגנון - אלי עמירי אהוב, דמויות נהדרות כל אלת בדרכה - אלא מה?
הספר גדוש בהמון המוני המונים של פרטים ופירוט שלפעמים לא רק שלא מוסיפים כי אם גורעים בהיותם מיותרים, משעממים או מסיתים מן הענין, מצאתי עצמי מדלגת על פסקאות רבות.
הסיפור מביא במוקד את סיפורו של שאול בר-אדון המשתלב בסיפור תקומת המדינה והוויתה - אלא שהקפיצות והדילוגים בין התקופות
ללא סדר כרונולוגי הגיוני מתישים ולא ברורים - רגע אנחנו ב-1967 אח"כ ב-1988 ואח"כ ב-1973 ושוב ועוד - כל השנים הללו חשובות (מאוד) לתוכן הסיפור
אולם הדילוגים הלא-ברורים מביאים את הקורא לנסות לתרגם לעצמו בכל פעם - אז, שאול כעת בפרק זה או זה של חייו ובגיל זה או זה,
קטע סיפור מסויים כבר קרה או טרם הדמות הזו עדיין או כבר לא, וכן הלאה.
הרגשה של חבל ואולי לא לשוא דווקא 'אהבת שאול' עמד שנים על המדף ולא נקרא, אולי דופדף ולא משך - ה-וי סומן - חזר למדף.