ביקורת ספרותית על Fangirl מאת Rainbow Rowell

---

האוניברסיטה היא כמו יקום משל עצמו. לא רק בגלל האנשים והדינמיקה המוזרה שלא ראיתי בשום מקום אחר; גם לזמן שם, מסתבר, יש רצון משל עצמו. מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, הזמן התחיל להתנהל הרבה, הרבה יותר לאט. בהתחלה לא הבנתי איך בחמש דקות מרצה יכול להספיק חומר שאמור להיפרש על פני שיעור שלם. וכל שיעור שלוקח שעה מרגיש כמו שלוש שעות. והרצאה של שלוש שעות מרגישה כמו נצח. והבעיה הכי גדולה היא שהחוק ההזוי הזה תופס גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה (ספציפית כשמכינים שיעורי בית), ואתה מרגיש כאילו אתה הולך בתוך ג'לי מתוק שנדבק לך לעור ואי אפשר לגרד אותו. אף פעם לא התרגלתי לזה עד הסוף.
אבל ברגע שאני פותחת ספר... פתאום הזמן טס. כמו שהכרתי אותו. היקום מסתובב ושואב אותי לתוכו כמו שאני אוהבת. וזה לא משנה ששיעורי הבית מצטברים ואני בפיגור ביותר מידי קורסים, וזה לא משנה שיש דו"חות מעבדה שצריך להגיש ממש עוד מעט. כשאני פותחת ספר, הכל נעלם. אני יודעת שזה נשמע בולשיט טהור, אבל ככה זה מרגיש.

פאנגירל לא כל כך נתן לי לברוח מהבחינה הזאת, כי האוניברסיטה נשבה מכל דף שלו, יחד עם ערמת המטלות הבלתי פוסקת, האכזבה ממרצים, והניסיון לייצר חיים נורמליים בתוך כל הכאוס של ההגשות והבחינות. ובכל זאת הוא הצליח להבריח אותי לעולם אחר. קאת' שיקפה את התחושות שלי אחת לאחת, כולל הפאניקה של הרגע הראשון, ושל הרגע השני והשלישי; ובכלל, היא דמות גאונית. באמת. אמינה בטירוף, לא משחקת את עצמה קדושה מעונה, בוכה כשכואב לה, בורחת כשנמאס לה, מקללת כשנחוץ בעיניה, מלאה בסתירות וניגודים וחוסר ביטחון. והיא כותבת יפהפה. הרגעים בהם משולבים קטעים מ-carry on או כל פאנפיק אחר שלה הם... טוב, גאונות (אני ממש לא יצירתית כרגע. תצטרכו פשוט להאמין לי).
אני אוהבת את האופן שבו משולבים קטעים מהקאנון יחד עם קטעים שלה (האמת, כל כך רציתי ששמונת הספרים האלה יהיו קיימים. תשעה, כולל carry on. ההצצות הקטנות האלה כתובות הרבה יותר טוב מהארי פוטר).
אני אוהבת את זה שהיא חושבת במילים, מתמללת את עצמה כאילו בכל רגע היא עומדת לשלוף מקלדת ולתעד הכל. אני עושה את זה כל הזמן, אבל לא הייתי מצליחה להציג את זה יפה כל כך. אני אוהבת את זה שהיא מפחדת. ושזה כתוב, שחור על גבי לבן (או צהוב? באיזה צבע הדפים של ספרים באנגלית?) בלי הסוואות. כשהיא רצה אל המעונות עם הטלפון ביד ועם האצבע על הכפתור הירוק, מוכנה בכל רגע לחייג 911, ממש צחקתי, כי גם אני הייתי עושה את זה לפעמים. אני אוהבת את התהליך שהיא עוברת עם אחותה, שהוא השתקפות של התהליך שהיא עוברת עם עצמה. והסוף של הספר, בהקשר הזה, הוא ענק. אבל יותר מזה כבר לא אוכל לומר.

כל כך נהניתי מהספר הזה. מכל הלב. הוא עשה לי רע - בכל פעם שקאת' הרגישה את הדבר הזה בבטן, אני הרגשתי אותו גם בבטן וגם בחזה - והוא עשה לי טוב וסחרר אותי במבול של מחשבות שהיי, לא קשורות בשום צורה ללימודים שלי (אני מסוגלת לחשוב על דברים שלא קשורים ללימודים שלי!). סחבתי אותו איתי לאוניברסיטה וקראתי באוטובוסים וברכבות וכמעט הוצאתי אותו בהרצאות עד שנזכרתי שאני סטודנטית ושזה לא לעניין (כאילו שלמישהו אכפת חוץ ממני). אז במקום זה חשבתי עליו במהלך הרצאות, ודמיינתי אותו בתרגולים. כמו שאמרתי, סטודנטית לתפארת.

ועכשיו, כשסוף סוף סיימתי אותו, אני לוקחת אליי את העותק שלי של carry on (זה עם הכריכה המגניבה, לא הכתומה). ולמרות שאני יודעת שזאת טעות לעשות דבר כזה עכשיו, רגע לפני פתיחת תקופת המבחנים, אני לא יכולה להתאפק. אז אני פותחת אותו. על העמוד הראשון מתנוסס המשפט - "You were the sun... and I was crashing into you" שיותר מכל מזכיר לי את קאת' ולוי ואת סיימון ובאז. וזהו. אני בעולם חדש.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על Fangirl