• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הטירה הנעה

הטירה הנעה

מאת דיאנה ווין ג'ונס

הביקורת של Drunk Reader

תמונה של Drunk Reader
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הטירה הנעה

הטירה הנעה

מאת דיאנה ווין ג'ונס

הביקורת של Drunk Reader

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של Drunk Reader
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2005
סדרה:הסדרה הצעירה
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
גמדון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 13 שנים

“ספר חמוד מאוד וקליל, אם כי לעיתים העלילה בו מעט מסורבלת מהנדרש. בהשוואה לסרט שנעשה בעקבותיו (ביים ה”

13/40
ביקורות על הטירה הנעה
הבאה
<font color=110066>מישהי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

עם ספר מקסים ונהדר.
באתי אליו בעקבות הסרט שאני יכולה לצפות אלפיי פעמים שנעשה באנימציה היפנית, ולמרות שהיו הבדלים ברורים בעלילה, נהנתי לא פחות מהספר, סיימתי אותו תוך כמה שעות בודדות והרגשתי מוקסמת מחדש בעלילה ובעולם הזה, יחד עם תיאורים עמוקים יותר ומפורטים יותר.
הספר עשה קסמים בלעודד את המצב הרוח הנוראי עד בכי שלי, ולא יכולתי לחשוב על ספר שעשה עבודה טובה יותר בלעודד אותי ולהרגיש טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של הקורא לשדים
הקורא לשדים
תמונה של michalro
michalro
תמונה של Mira
Mira
תמונה של Rasta
Rasta
י
ישי
תמונה של אתל
אתל
תמונה של מור
מור
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
8קוראים|גיל ממוצע44|50%נשים

על המבקרת

תמונה של Drunk Reader

Drunk Reader

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
97 ביקורות•414 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Drunk Reader
Drunk Reader
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות97
לייקים שקיבלה414
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת44תרגום (נוער)20מתח ריגול והרפתקאות5

דיון על הביקורת

2 תגובות
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
בהחלט ספר מקסים.
י
ישי•לפני 7 שנים
הספר נהדר, סרט האנימה עוד יותר נהדר.
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Drunk Reader

שירו של אכילס

שירו של אכילס

מדלין מילר

הספר מאוד מרשים, מאוד נהניתי מהפרטים הקטנים שבאים לידי ביטוי בהמשך, ואת סגירת המעגל של הדמויות בגרסה הזו של הסופרת, אך אהיה כנה ואגיד שאני גוררת את הספר איתי מאז תקופת מהסגר הראשון של הקורונה, ורק עכשיו הצלחתי לסיים אותו; בין אם כי היה לחץ ולא היה זמן לקרוא ולהנות כמו שצריך מהספר, ובין אם העשירו אותי בגורל הדמויות של המיתולוגיה שגרם לי אפילו להתאכזב ולא לרצות להמשיך אותו עם הסוף המר.
אך השחיטות שגדלה מפרק לפרק הייתה זו שגרמה לי באמת לא לחבב את הדמויות ולהיות יחסית אדישה לסופם, ובמיוחד להיות מיוגע מהבירוקרטיה והפוליטיקה שהתנהלה בשליש האחרון של הספר.
אך בין כה וכה אני מאוד נהניתי מהתוכן המרכזי של הספר, אהבתי את התיאורים ואת העולמות השונית שהיו שם, ובנוסף קצת יותר לגלות על המיתולוגיה, ולא סיימתי את הספר עם טעם רע למרות האדישות, לכן אני בכל זאת נותנת ניקוד טוב לספא

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
חוכמת הבייגלה

חוכמת הבייגלה

אילן הייטנר

" אולי בגלל שאתה עוטף את המסר שלך בעטיפה אידיוטית, מצחיקה, מוגזמת, ואז מרגישים שיש 'משהו' במה שאתה אומר, למרות שזה נשמע שטויות. אולי אתה בדרך זו נותן לאנשים לחשוב על כל מיני רעיונות שלך, מבלי לעטוף את עצמיך בגלימה של אדם רציני, אחד כזה שתופס מעצמו חכם". "

הספר תיאר את עצמו בצורה מושלמת; ישנם קצת זיוני שכל חסרי פואנטה אבל באותו זמן עם פואנטה מסויימת, ורוב הזמן זה מרגיש לי כמו השיחות שיש לי עם ידידים שלי שחושבים יותר מידי לעומק של הדברים ויוצא שאנחנו נכנסים עמוק עמוק לתוך פילוסופיות שונות שאחנחנו נתקלים בהן.
הספר כן מעניין ואני חושבת שהוא כן פותח את הראייה לדברים שיש ביומיום שלנו.

אבל אם להיות כנה הוא פשוט גורם לי לחשוש מהעתיד הקרב אחרי אחרי הצבא.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
ההוביט

ההוביט

ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין

וואו.
אין לי דרך אחרת לתאר את התחושה.
אני שמעתי על שר הטבעות ועלילותיו בכל חור אפשרי עקב אהבתי לפנטזיה ולכל ההערצה של מה שמוזר ומיוחד, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי באמת להתחיל לקרוא.
התחלתי לראות את הסרטים של ההוביט בזמנם שהתחילו לצאת לאקרנים, וגם אז לא הצלחתי להמשיך לעקוב.

עד שידיד ממש טוב שלי שאוהב את העלילות הללו, שכנע אותי לנסות להתחיל לקרוא, יחד עם עזרתה של המפקדת שלי שהייתה בבעלות הספר.

אז ככה, אני מניחה שאין הרבה טעם לפרט הרבה על עלילת הספר, זה מידע שידוע כמעט לכל נפש חייה שנחשפה לתרבות הפנטזיה, אבל אספר בקצרה שספרנו על הוביט, בשם בילבו באגינס, שיום בהיר אחד מקבל ביקור ממכשף בשם גאנדולף, אשר מוביל לביקור של 13 גמדים שמעוניינים לצאת למסע שבו יחזירו לעצמם את אוצרם האבוד, והמלצתו של גאנדלף היא שבילבו יצטרף אליהם, ולמרות שהוא הוביט שחיי חיי נוחות עד אותו רגע, והוא החליט להצטרף אליהם, ומסעו אט אט נעצם ונהיה בעל השלכות כבדות יותר.

עכשיו, חווית הקריאה שלי הייתה משגעת.
באופן מפתיע כשהקשבתי לפסקול של הסרט 'הטירה הנעה של האול', הפסקול עבד לי באופן אורגני עם הסצנות שתוארו, וזה כל כך תרם לי לאווירה, שזה ממש הרגיש כאילו יש לי סרט בראש.
אבל זו סתם המלצה, הכתיבה עצמה עשתה את רוב החוויה.

נתחיל בזה שהשפה הייתה גבוהה; אומנם זה התקיל אותי בהתחלה כי פשוט לא ציפיתי לה, אבל ככל שהמשכתי לקרוא נהנתי מימנה עד מאוד, והיא גרמה לי להתרכז עוד יותר במה שקראתי ועיכלתי, כשבדרך כלל אני רצה על המילים וקוראת אותן ברפרוף ומקבלת את הרעיון העיקרי.
אחד הדברים האהובים עלי בספרים ישנים מתורגמים היא השפה הגבוהה, היא לפעמים ממש חסרה לי כשאני קוראת ספרים אקראיים ו'מודרניים' יותר, שיותר מתורגמים בשפה פשוטה וקלילה, שזה ממש לא דבר רע שגם שפה קלילה אני מעריכה, פשוט זה גורם לספרים הישנים להראות ולהרגיש יותר מיוחדים בעיניי.

והעלילה.
אני אודה ואגיד שבהתחלה קצת התקשתי להתלהב, אבל אני מאשימה בכך את העובדה שאת חצי הספר זכרתי לפי שני הסרטים הראשונים שצפיתי בהם (וכן נהנתי בצפייה, אני זוכרת שהייתי מאוד מרותקת, אבל לא סקרנית מספיק כדי לצפות בשלישי), ושסבלתי מכאב ראש נוראיים, אבל ככל שהתקדמתי לטווח עלילה שלא זיהיתי התחלתי להיות מרותקת, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר, עם הרצון להמשיך לקרוא אותו.
וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזו: הציפייה, המחשבות והניחושים של מה שיקרה, השאלה לאן זה יתקדם ואיך.
וגם העובדה שטולקין לא ניסה לעשות דמויות מיוחדות במיוחד; אני שמה לב ביותר מידי ספרים שמנסים תמיד להכניס עומק לדמות, אם זה בעזרת טרגדיה כזו או אחרת, שאז הם למדו משהו מהטרגדיה הזו, ונהיו חכמים יותר, וכל הקלישאה הזו.
אבל לא, פה זה פשוט הוביט אקראי שחיי בנוחות, שלדמיין יום בלי לאכול 5 פעמים ביום נראה לו כמו אסון, שצורף למסע שהוא לא באמץ מבין מה קורה סביבו ומה צפוי לו.
הכל ישיר, אין טעם לנסות לשבת ולתהות: "הממ, מעניין למה הוא עשה את זה?" או "הממ, מעניין מה הניע אותו לעשות את זה?" או "למה."
זה פשוט; פשוט, קל וחומר, אין מה לשבור את הראש, הכל ברור וכתוב, וזה כל כך נדיר בספרים שאני קוראת, וזה לא מפתיע אותי שהספר הזה הוא בין הספרים הרלוונטיים למרות תאריך כתיבתו (שנות השלושים למי שתהה), שלא לדבר על כך שהוא בין הספרים הסיפורת הראשונים שנכתבו בהשראת המיתולגיות הנורדיות וכמדומיהן.

אז אסכם ואגיד שנורא נהנתי מהספר, אהבתי כל רגע גם כשהיה לי קשה או מעייף, וזו חוויה שהייתי כל כך רוצה לחוש מחדש.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

אלה המכושפת - מהדורה מחודשת

גייל קרסון לוין

אלה המכושפת זה ספר שמספרת על אלה (מן הסתם), שכשנולדה הוטלה עליה קללה/כישוף של צייתנות, כך שכל פעם שמישהו אומר לה פקודה, היא מצייתת לה, ואם תנסה להתנגד, תרגיש רע בריאותית.
במהלך הספר היא מכירה את מקסים, או מקסי (למה מקסי? השם מקסים קיים בכללי, למה לא מקס פשוט?), נסיך הממלכה, שהיא מתחילה להתחבב עליו והוא עליה והוא מופיע פה ושם, והיא יוצאת למסע שבו היא מנסה למצוא דרך להפטר מהכישוף שלה, יחד עם מיש-מש של אגדות אקראיות.

הגעתי לספר הזה בגלל הסרט, ששניהם פשוט שמיים וארץ, הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם זה שקראו לה אלה והיא הייתה מכושפת, ועוד כמה דמויות אחרות.
אבל אני כן חיבבתי את הסרט, אבל הספר טוב יותר, ומכמה סיבות:
בסרט אלה הייתה שפוטה באופן קיצוני לכישוף שלה, וגם לא חלקו את המחשבות שלה, וזה נגמר בזה שהיא הייתה דמות קצת חסרת אישיות רוב הזמן כי כל מה שהיא עשתה, היא עשתה בגלל פקודות שניתנו לה.
לעומת זאת בספר היא יכלה לנסות להתנגד לקללה, גם אם זה עשה לה רע, והיא גם תמיד ניסתה למצוא דרכים לעקוף את הקללה כדרך מרידה במי שפקד עליה מעשים, ויכולנו באמת להכיר אותה ואת הייחודיות שלה.

בנוסף אני לא אוהבת סרטים או סדרות, אני מאבדת ריכוז במהירות ופשוט צופה בלי להבין דבר, לעומת זאת הספר היה כתוב בכתיבה ממש נחמדה וקלאסית, וגם קלילה במובו מסויים, כך שהקריאה עצמה הייתה נחמדה.

לסיכום, מאוד אהבתי את הספר, והייתי ממליצה לאחרים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
נתראה בקוסמוס

נתראה בקוסמוס

ג'ק צ'אנג

נתראה בקוסמוס זה ספר שמספר על אלכס, ילד שנוסע לכנס שיגור טילים, ובדרך הוא מכיר אנשים אקראים שהוא מתחבר איתם, והם עוזרים לו בחיפושים שלו; חיפוש הכנס, חיפוש האב שלו, חיפוש הכלב שלו, חיפוש אימו, וחיפוש המשמעות של משפחה אם לחשוב על זה, והסיפור מסופר על פי כל מה שאלכס הקליט כדי לשגר לחייזרים כדי לחלוק את העולם שלו.

הספר היה מקסים.
הוא כן היה קצת מוזר וכשהתחלתי לקרוא אותו העלילה הייתה ממש מפוזרת ואקראית, אבל עם הזמן כל הפרטים התאחדו יחד.

תמיד מצאתי משהו מיוחד בספרי הרפתקאות שמסופרים מנקודת מבט של ילדים, זה תמיד יותר מיוחד ומלא דימיון, והספר הזה לא איכזב, במיוחש אופן הכתיבה שונה.
אהבתי מאוד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
נוסחת הנשיקה

נוסחת הנשיקה

הלן הואנג

אז, נוסחת הנשיקה זה ספר שמספר על מישהי שיש לה אספרגר והיא חסרת ניסיון במין וזוגיות, והיא מחליטה להעסיק נער ליווי בתור המורה שלה, ונופלת על מייקל, מישהו שנהיה נער ליווי עקב חובות כבדים שנפלו עליו ממה שאביו לקח מהם ומהמצב הבריאותי המדרדר של אימו.

עכשיו, אהיה כנה שכן קצת עיקמתי אף מהקלישאה הזו, של 'מישהי לא מנוסה במין מחליטה שהיא רוצה ללמוד את זה ממישהו שמתעסק בזה, והם מתאהבים'.
גם אהיה כנה ואגיד שהיה הרבה מין ממה שציפיתי, אני מניחה שזו אשמתי כי בכל זאת אחת הדמויות הראשיות זה נער ליווי, אבל דווקא לא ציפיתי שהספר הזה יכנס לקטגוריית הארוטיקה, במיוחד שאחותי קראה ספר שני של הסופרת הזו ולא העלתה מין כלל (וגם חלק מהתיאורים [שבזה אני יכולה להאשים גם את המתרגמים, למרות ששאר הספר הם תירגמו מצויין ומהנה לקריאה] היו קצת דוחים).

בכל מקרה, עד כמה שהקלישאה קצת מעיקה עלי, כן נהנתי מהדינמיקה שלהם, שהיא בעיקר כללה מעט מאוד דרמה, הייתה הבנה של שני הצדדים, כך שחיכיתי לרגע השיא בספר שממש יתפוצץ, אבל הוא לא בדיוק התפוצץ, הוא פשוט קרה, וזה משהו שלפעמים אני מעריכה, במיוחד שאני קולטת את סיבת הפיצוץ כבר מהעמוד העשירי, ואז במקום להנות מהספר אני פשוט ממשיכה לקרוא וכל הזמן חושבת "מתי זה יתפוצץ כבר?", ואז כשאני מגיעה לרגע ה'פיצוץ', זה משהו יחסית קליל שנפתר מהר, אז מאוד הערכתי את איך שהסופרת התייחסה לקונפליקט הזה.

אבל כן היו לי בעיות ביניהם, לא אהבתי את הקלישאה שהם התחבבו זה על זו באופן מושלם כבר מהמפגש הראשון שלהם, וגם כל הקלישאה הזו של "אני לא טוב מספיק בשבילו/ה" והחוסר תקשורת, שבאמת, יכל להחסך.
אבל זה כן מובן למה הם לא חשפו את החסרונות שלהם, כך שזה לא הציק לי יותר מידי, אבל זו כן קלישאה שחזרה על עצמה, ופשוט הוסיפה עמודים נוספים לספר.
אני חושבת שהספר יכל להיות הרבה יותר קצר, כי היה ברור לשני הצדדים שהם מאוהבים, ברמה שאנשים סביבם אמרו להם את זה; אני באמצע הספר לא ראיתי סיבה למה יש עוד חצי שלם, ואם אני מרגישה באמצע הספר שאין טעם להמשיך, אז אין טעם להמשיך, זה פשוט לסחוט את הדברים הקטנים יותר ממה שצריך.

אבל למרות שהיו לי רגעים שגלגלתי עיניים, זה כן היה ספר מתוק וחמוד, והוא היה מאוד קליל אחרי ספר ממש קשה שקראתי, אז זה היה מעיין ספר מעבר, אז לא התרגשתי מימנו יותר מידי ולא ציפיתי להרבה מלכתחילה, כך שאני כן מרוצה מחווית הקריאה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
צוללת

צוללת

ג'ו דנתורן

אוקיי זה היה ספר... אממ, מיוחד.
הוא לא היה רע, אבל הרבה פעמים עצרתי וכיווצתי גבות והייתי מאוד מבולבלת לגבי מה שאני קוראת.

עכשיו ממה שזה נראה באופן מאוד כללי, זה ספר שמספר על מתבגר ש... עובר את מסע הבגרות שלו, אני מניחה?
הוא לומד על העיניין שמערכות יחסים זה לא משהו מושלם, ושזה משהו שאין לו שליטה עליו.

עכשיו... מה שאני ראיתי בספר הזה, זה ילד עם הפרעה נפשית כל שהיא, יש לי חשד לפסיכופתיה, שמרגיש עליונות על פניי כל הסובבים שלו, ואף פעם לא מצליח להביע איזה שהוא רגש לסביבה שלו ומנסה לנצל את הרגשות שלהם, ועושה דברים די... מוזרים, שגרמו לי לקצת אי נוחות כשאני ניגשת לספר הזה כספר נוער, ולא משהו אחר.

זה מתחיל בזה שהוא מספר על כך שיש לו שכן שהמכונית שלו מאוד עדינה ונדלקת אזעקה מכל תנופה, לכן כמה פעמים בלילה יש אזעקה שמעירה את אוליבר.
הוא החליט לנקום בבעל המכונית בכך שהוא הקיא בכוח על המכונית שלו, ולאחר מכן זה נשטף בגשם.
כמה זמן אחרי זה, אוליבר קובע תור אצל פזיותרפיסט כדי להראות להורים שלו שהוא מבוגר אחראי, ומגלה שזה השכן שלו, ואז אומר לו את מה שהוא עשה, בפרטי פרטים, והשכן/ פיזיותרפיסט פשוט זורם איתו ומנסה להתעלם מכל העיניין הזה.

או שכשהוא היה בנופש עם המשפחה שלו והוא טייל ומצא ביצה טובענית, הוא פשוט נכנס לתוכה, וברגע שהיה חצי גוף בפנים הוא התחיל לקרוא לאביו, בטענה ש'הוא אבא שלי, הוא אוהב אותי, הוא לא שולט בזה', ולא ממש מביע פאניקה כל שהיא לכך שהוא עלול לטבוע ולהפגע, ופשוט טוען שבגלל שאבא שלו אוהב אותו הוא יודע שהוא יציל אותו אז הכל סבב.

אז זו נגיד דוגמא ראשונית, ומאוד עדינה לעומת מה שהולך בספר הזה.
והילד בן 15-16 בערך, אבל יש לו התנהגות של ילד שלא ממש מבין מה קורה סביבו, והוא אף פעם לא מבין שלמעשים שלו יש השלכות, כי באיזה שהוא מצב, פשוט לא היו השלכות שהשפיעו עליו.

אבל למרות התכנים המאוד מוזרים, שאין לי הרבה חשק לפרט, כי היו הרבה, הכתיבה כן זרמה?
היא לא הייתה וואו, אבל זה כן זרם לי ויכולתי לקרוא את הספר אחרי מחסום קריאה, וגם בגלל הדברים המוזרים שהיו, זה דירבן אותי להמשיך לקרוא כדי לגלות לאן זה יכול להדרדר.

והסוף... לא יודעת, לא אהבתי, הוא לא הרגיש לי טוב במיוחד, לא הרגשתי שאוליבר למד משהו, הוא רק הרגיש מה זה להיות זרוק בידי חברה שלו, מישהי שהוא אולי חיבב, אז הוא נהיה פחות אטום ריגשית, טיפונת, אבל מעבר לזה לא היה שינוי.
פשוט נחשפתי לפרק מהחיים המוזרים של הילד הזה וסיימתי.

אגיד דוגרי, לא הבנתי את הפואנטה של הספר, לא נלמד לקח או התבצע שינוי, אבל הוא היה בסדר והיה לי קל יחסית לקרוא אותו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
מגוחך להפליא

מגוחך להפליא

מארק למפרל

הסיבה היחידה שהספר הזה הגיע לידיי כי בטעות קניתי ספר שלא רציתי בדוכן פגומים, והוא היה ההצעה הכי טובה שם, והמוכרת הנחמדה נתנה לי להחליף.
אבל, אני לא הייתי קוראת את הספר הזה, ודווקא חבל, כי הספר היה מאוד נחמד.

הספר מספר על קשיים משפחתיים שנתקלים במייקל מהיום שהוא נפגע מאוטו בתאונת דרכים, דבר שמתחיל גם לערער אותו נפשית ולגרום לו לחוות דיכאון וחרדה.
הספר דווקא כתוב ממש טוב, אני מאוד נהנתי מהדינמיקה של האירועים שקרו אחת אחרי השני.
נורא אהבתי לראות את הדינמיקה שבין הדמויות, שהסופר דווקא ניסה להראות שקיים חיבור וקשר בין ההורים ובין ההורה לילדים, דבר שכמעט ולא קורה בספרים בגלל שכולם מסיקים שבמשפחה רגילה הילדים מנוכרים מהורים, וההורים עצמם עייפים תמיד.
בנוסף ההתייחסות לבעיות נפשיות בספר הזה ממש שימחה אותי; אני קוראת הרבה ספרים שעוסקים במחלות נפשיות או מזכירים אותם, וההתמודדות איתם מאוד גרועה ואפילו מעצבנת, אבל הסופר התייחס לבעיות הנפשיות של מייקל ברצינות, ולא סתם כדי להגיד בגדול שלדמות הראשית יש מחלה נפשית. אני פשוט תמיד מבינה שהסיבה היחידה שסופרים נותנים מחלה נפשית כל שהיא לדמות מסויימת היא פשוט כדי לצעוק "אני כותב על חולה נפש!", אבל בפועל לא עושה עם זה כלום.

אציין גם שחיבבתי את הביקורת העצמית שהייתה בספר:
"ספרים וסרטים במיוחד, הוא מעיר, מציגים לעיתים קרובות משברים גדולים המלווים בפתרונות זריזים; ... בעיות מובנות מאליהן. פתרונות פשוטים. החיים, לרוע המזל, יותר מסובכים."
אירוניה משעשעת, כאשר הספר עצמו מפיל בעיות רבות מידי על מייקל, כאשר בסופו כל הבעיות נפתרות, בזריזות ויעילות.

מה שכן, הספר הזה בא לי בזמן טוב, עד כמה שבהתחלה כשלקחתי אותו הוא לא כזה קרץ לי והיה בלית ברירה; בגלל תחילת הצבא והאווירה השונה והמצב החדש עם אנשים, אני תקועה במצב שאני יוצרת חברויות חדשות, אבל גם מבינה שהישנות לא היו טובות במיוחד, אבל הפרידה מהן מאוד קשה ומסובכת; לכן הספר עזר לי לא רע לקבל קצת פרופורציה על המצב שלי, שצריך להתחדש וקצת לזרום עם המצב במקום להאבק על המצב להשאר כמו פעם.

כך שאסכם ואגיד שמאוד נהנתי מהספר, והייתי די מופתעת מכמה שנהנתי מימנו; למרות הנושאים הכבדים שעולים בו, הוא כן כתוב בצורה קלילה, ויכולתי לחזור לקרוא אותו כשהייתי צריכה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader
מפתח אפס

מפתח אפס

רעות אקשטיין-בלום

הספר היה בסדר אני מניחה?
הגעתי אליו כי סיימתי ספר בתחילת השבוע בבסיס, ונזכרתי שבבסיס שלי יש ספרייה, אז פניתי אליה, והספר הזה קרץ לי לעין, אז חשבתי... למה לא?

כשהתחלתי לקרוא את הספר מאוד השתעשעתי מהעובדה שאני פשוט קראתי עמודים על ילד ממורמר שלא אוהב להיות בפנימייה שמכריחה אותו להיות סביב אנשים 24/7, דבר שהרגשתי גם בקורס שלי, ואז הספר לקח צעדים כבדים מאוד מהר(?), זה פשוט עבר מלדבר על מרמור של ילד מתבגר, להתאבדות וחתיכת ורידים.
עכשיו, בגלל שזה מנקודת מבט של ילד בן 15... הנושאים האלו פשוט, לא יודעת, התייחסו אליהם כאל סתם.

אני יודעת שאולי הסופרת כתבה יחס כזה מעופף ומזלזל בחולים נפשית שפוגעים בעצמם בגלל שזה מנקודת מבט של ילד מתבגר, שלא מבין בזה, אבל זה הרגיש לי כאילו היא רצתה להשתמש בקלישאות שחוזרות על עצמן, שמספיק לצעוק שמישהי חותכת ורידים, או אימא מתאבדת, וזה מספיק טוב כדי להפוך את הדמות לטרגית.
הנושא הזה עה גם בביקורת של אנג'ל על הספר 'לפעמים רגע אחד מספיק' שנכתב ע"י מיה סביר, שבו היא טענה:
"הסופרים הישראלים שמתמקדים בספרות בני נוער, הם בעלי נטייה לחשוב שהם יודעים ה-כ-ל בנוגע לבני נוער (נטייה שיש גם לאמא שלי), שבגלל שהם היו כאלה, אז הם בטוח מבינים אותם. ומה גם? יש להם נטייה לחשוב שכל בן נוער רוצה להתאבד/לא להיות פה/למות/משהו-לא-מזוהה.
הנה שלושה השקפות בספר שבאו וחזרו אצל כמה מהדמויות (ההערות בסוגריים הן ההשקפות שלי לעניין, אה, וסליחה אם אתם חושבים שההשקפות שלי מזלזלות, הכל בהומור בריא :O):
א. אני ילד רע שעושה צרות אבל עמוק בפנים יש לי לב! יש לי נשמה! (בחור, אתה ערס. לערסים אין נשמה)
ב. אני מקובלת (פקאצה. מממממממממממממממממממש פקאצה) שיש לי כמה חברות... אבל הן לא מכירות אותי. אף אחד לא מכיר אותי. אני יותר מזה. גם הן יותר מזה! (אתן כל הזמן אומרות שטויות, נראה לכן שמישהו באמת ייקח אתכן ברצינות??)
ג. אני מקובל. אני חתיך. אבל משהו לא מסתדר לי מאז שהחברה שלי השתנתה. אז החיים שלי מושלמים, אין לב שבור, אין התגרשות של הורים, אין תאונה או מחלה או כלום, ואני פשוט עצוב קצת! (אני אחסוך מכם את ההשקפה המלאה בקללות)
אה, ויש גם את ההשקפה הנדושה של האני-לבד-ובלתי-נראית-והייתי-רוצה-להיות-כמוהם. אבל אני אחסוך מכם כמה דפים של קללות."

אני לא בהכרח מכלילה סופרים ישראלים, אבל כן נחשפתי לכמה ספרים ישראלים שהם התמודדו גרוע עם נושא המחלות הנפשיות או התמודדות חברתית, אבל כן ירדה לי לא מעט דעה קדומה כלפיי סופרים ישראלים, ונהייתי הרבה יותר פתוחה כלפיהם, אז אני פשוט מחכה לזה שאמצא ספר טוב.
אבל כך או כך, אנג'ל העלתה קלישאות שעלו גם בספר הזה:
הילד הראשי שלנו כן היה כתוב כולו 'ילד מרדן' ששם זין על העולם, אבל הבעיה ששמתי לב שצויין שהוא מגיל קטן הרגיש כאילו הוא המבוגר האחראי בכך שהוא תמיד עזר לאחים שלו להתארגן בבוקר, להשיג כסף הביתה, ולנקות את הבית, זאת אומרת, שהוא היה דמות הורה, בן אדם שתמיד דאג והיה עם הראש על הכתפיים - אז זה מאוד מוזר לראות שלפתע הוא מפוזר ופזיז שכזה, ומתלונן על הכל ובעיקר חסר אחריות, ופשוט מתנהג כמו... ילד קטן. אפילו שהוא באמת כזה, מתואר שלמשך הרבה זמן הוא לא הרגיש ככה, או התנהג ככה, אז למה פתאום הוא התחיל? זה היה שינוי ממש קיצוני ממה שהסופרת סיפרה עליו לבין איך שהיא כתבה אותו.

יש את החברה שלו, דיאנה, שהיא מזכירה לי את אלסקה מ'מחפשים את אלסקה', אבל לא שאני משווה ביניהן, אלא שפשוט היא מישהי שהייתה איתו והיא גרמה לו להרגיש דברים חדשים, אבל היא פשוט הייתה הרס עצמי מהלך, בנוסף היה יותר מידי מידע על הדמות שלה, ומידע כבד וקיצוני, כשלא נעשה איתו זה כלום, הסופרת פשוט מפילה על הקורא את כל המידע הזה עליה וכל מה שיש לקורא לקרוא זה שהילד לא עושה עם זה כלום, למעט לצעוק ולהתעצבן עליה, או להראות שאנשים מסביב מנסים להכיל את זה או לעזור לה, אלא... אלו פשוט עובדות שקיימות שמגדירות אותה כ'החברה המשוגעת' וזהו.

ועוד כל מיני דמויות שהרגישו לי פשוט... שיטחיות סוג של?
כן היה להם עומק, אבל הוא היה ממש גבולי, כך שהן היו עם עומק אבל בגלל שהעומק הזה לא ממש בא לידי ביטוי חוץ מפשוט להיות קלישאה של הדמות, אז זה הופך אותה לשיטחית.
אני לא יודעת, אולי אני מסבירה לא נכון, אבל הדמויות פשוט הרגישו לי לא טובות.
כן היה נחמד לראות את נקודת המבט של האבא, אבל מה שהרס לי הוא שהאבא הגיע בסוף.
שנכתב מאוד רע.

לא אפרט הרבה חוץ מהעובדה שהסוף היה נוראי.
בדרך כלל, אני זוכרת שממש אהבתי סופים פתוחים, כי הם גרמו לי לחשוב, כי הם גרמו לי להבין שהקונפליט הראשי נפתר והדמות הראשית ברוגע, אבל היא עומדת בפני קונפליקטים נוספים, שהם לא העיקר.
אבל כאן... לא ממש היה קונפליקט שנפתר, זה סתם היה סדר אירועים.
כן נראה שהילד השתנה, אבל בקטנה כזה, הוא לא ממש הגיע עם בעיה קיצונית שנפתרה, וזה הרגיש שהדמויות המשניות לא ממש השפיעו עם השינוי שלו במיוחד, למעט האבא.

לא יודעת, נראה לי היה עדיף שהסופרת הייתה נותנת פוש נוסף כדי לתת יותר במה לאבא, כי ממש הרגשתי שהספר נקטע באמצע בגלל שהסופרת התייאשה מהספר ולא ידעה מה לעשות איתו, אז החליטה לעשות סוף פתוח ומסתורי כדי שהספר יראה מיוחד יותר, כמו שאר ספרי הנוער המתוסבכים.
וואו הסוף ממש הוריד לי מהספר, אני כן נתתי 2 כוכבים על כתיבה נחמדה ועל זה שכן הצלחתי לקרוא אותו, אבל הסוף הפיל את הספר ממש, ישבתי ממש מאוכזבת ודי בשוק שהוא נגמר ככה כי באמת ציפיתי שיהיה סוף ולא קטיעה.
אז, לא ממליצה אותו בכלל. הוא יכל להכתב, או לפחות להיות בעל סוף, טוב הרבה יותר.

נ.ב.-
אפשר לכתוב ספרים על התמודות גם בלי לכלול דמויות אובדניות או קיצוניות או חסרות אחריות, קראתי ספרים שהתמודדו ממש טוב עם דמות ראשית רגועה ואחראית וגם עם דמות קיצונית ופזיזה כשנאלצו להתמודד עם בעיות בבית או בלימודים, לא צריך לזרוק מילות מפתח כמו אובדנות או חתיכת ורידים על כל מתבגר שקצת מתקשה ביומיום שלו, אפר גם לכתוב התמודדות והפתרון שלה עם המצב בלי לגרום לדמות הראשית לרצות להתאבד או לפגוע בעצמו.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Drunk Reader

ביקורות נוספות על "הטירה הנעה"

הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

קראתי אותו פעם ראשונה לפני 15 שנה או יותר, וקראתי אותו שוב ושוב לאחרונה ונהנתי מכל רגע ,חוץ מהנוסטלגיה , הספר הוא ממש טוב אוהבת את הצורת כתיבה של הסופרת, וכמובן את ספרי ההמשך, מגדלים פורחים באויר היתה לי הפתעה איך שהיא חיברה את הספרים, ממליצה בחום:)

לפני שבוע•
★★★★★
•pink panther
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

איזה ספר נהדר. מהרגע שהתחלתי לקרוא אותו, כל פעם שאני חושבת או מדברת על הספר הזה אני מחייכת. פשוט, הספר הזה גרם לזמן לחמוק לי מבין האצבעות מבלי שאפילו אשים לב, ואני יותר משמחה שיצא לי לקרוא אותו. שלא לדבר על לקנות אותו.
הוא מבין הספרים שקניתי בשבוע הספר ועדיין לא קראתי. כלומר, עד לפני זמן קצר. ואני חייבת לומר, שהוא היה ספר ידי חובה קטן שכזה. אבל מה, אני אוהבת אותו יותר מכמה ספרים שרציתי לקנות מראש.

הנה לכם מונח שאני חושבת ששווה לזכור: אוונגרד. אוונגרד בכללי מתאר זרמים מהפכניים באומנות. באופנה, אוונגרד הוא תלבושת שהיא בין תחפושת לבין משהו שאנשים עשויים באמת ללבוש, לא משנה בין אם זאת שמלת ערב או חולצה, גופיה וז'קט. זה לוקח אותם ונותן להם תפנית קטנה (ולפעמים ענקית), שאני מוצאת אותה מקסימה ולרוב דברים שהייתי שמחה ללבוש.
הספר הזה, מבחינתי, הוא כמו אוונגרד ספרותי, במקום להיות כמו תחפשות, הוא קצת דומה לאגדה. הארץ הרחוקה שבה שולטים חוקי האגדות, הקוסם המלכותי, המכשפה, הנסיך, העצמים שקמים לחיים. בדומה לאוונגרד, הסופרת נותנת לספר הזה טוויסט שמונע ממנו להיות אגדה.
אני חייבת להשוות - קראתי כמה וכמה חידושים לאגדות, חלקם חיבבתי, חלקם לא, לכולם הייתי קיטשיות דיי מעיקה שלא יכולתי להסתדר איתה. ולפיכך הייתה שמחה כשסיימתי את רובם. כשסיימתי את הספר הזה, ללא ספק, שמתי לב שהוא לא עומד באף אחד מהקנים של הקודמים. הוא יותר מהפכני, יותר מרגש ויותר סוחף. הכתיבה מופלאה והדמויות אנושיות, וללא ספק, במקביל, הוא מדשדש בין הגבול בין אגדה ללא-אגדה, והדברים האלה הפכו אותו לנהדר. ואני מבינה טוב מאוד למה הפכו אותו לאנימה. לספר עצמו יש הרגשה כזאת שיש לי כשאני רואה אנימות. הקרבות שבו מתוארים בקצביות, ואני יותר משמחה שאוכל לראות אותו מחר על המסך הגדול (בינוני, אם להיות כנים).

קודם כל, אני חייבת לשבח את הסופרת על הכתיבה המעולה. הכתיבה שלה לא ייחודית, כלומר, כבר נתקלתי בכתיבות כמו שלה, אבל הכתיבה שלה כורכת את הסיפור ומתאימה לו בצורה מעולה. היא קצבית, מפורטת, מעניינת, ואינטליגנטית. היא הופכת קטעים משעממים ללא-משעממים, ולבסוף, היא מרתקת ומבריקה.

שנית, הדמויות.
וואו, הדמויות.
הדמויות של הספר הזה, שאני לא יכולה להצביע על דמות אחת לא אנושית. סופי, שלא הייתה לסופרת שום בעיה להפיל אותה לרגשות אנושיים אפלים במקצת. סופי הייתה חטטנית, קנאית, עצבנית, ולמשך זמן בלתי מבוטל - זקנה מעצבנת. ומשום מה, לא יכולתי לעצור את עצמי מלאהוב אותה. סופי כנה ומקסימה והכתיבה של הסופרת, שמתוארת מנקודת מבטה של סופי, מראה ללא ספק, שסופי משלימה עם הטעויות שלה ויודעת שהיא טועה (למרות שזה לא עוזר לה, אני שמחה שהיא מודעת).
האול, שקראתי את השם שלו לא נכון למשך ספר שלם! היה מנופח, מעצבן, פחדן, אידיוט, אבל מקסים מצד שני, וחולק תכונה מקסימה עם סופי, אבל אני אעצור את עצמי מלומר אותה כי ספוילר. הוא היה דמות נהדרת ואנושית, ואני מתה על זה שהוא שר שהוא שיכור. וכמובן על חליפותיו הנוצצות.
וכל שאר הדמויות, שיותר היו ברקע, היו גם נהדרות. מייקל, שראה את עצמו בכפוי טובה והרגיש בשלב מסוים כאילו הוא בגד בהאול, קלציפר, שחושבים שהוא רק רשע, למרות שיש משהו קטן שלא היה כל כך נכון, האחיות של סופי, האמא החורגת של סופי (אמרתי אגדה, כן?), הנסיך, המכשפה, וכל אלה. פשוט דמויות נהדרות. בעצם, המכשפה הייתה קצת פחות שחורה-לבנה ויותר נטתה להיראות רק רעה. אבל טוב, אף אחד לא מושלם.

העובדה שהספר הזה כמעט הופך לאגדה, בנוסף, הוא הבונוס שלו. זה הופך את הספר לקליל. כשקורים דברים שיכולים להיראות קצת חולניים, העובדה שהוא כמעט אגדה ממש עוזרת. בנוסף, גברת סופרת נהגה בחוכמה, היא חשבה "היי, יש לי כתיבה כזאת של כותבי אגדות. אתם יודעים מה אעשה? אכתוב ספר שהוא כמעט אגדה אבל גם רציני ומאגניב לגמרי. אנשים ימותו עליי וסרט אנימה של יוצר אגדי שדפק את ילדותם של ילדי ישראל יצא עליו."
והיא צדקה. ממש צדקה.

לסיכום. אהבתי אותו. ממש. יותר מידי. מה לא הייתי עושה בשביל עוד קצת. שמחה שהוא גרם לי להרגיש את כל הדברים האלה. אני אוהבת את הספר הזה. מאוד. הוא עומד להיות לצד "גנבת הספרים" וסדרת "הערפילאים" על המדף שלי. כי אולי הוא לא עד כדי כך טוב, אבל אני עד כדי כך אהבתי אותו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

(כןכן יש ספויילרים.שלא תעזו לקרוא את הביקורת הזאת אם לא קראתם את הספר,קישטה.(לאלאלא מה זאת אומרת "אני גם ככה לא מתכוון לקרוא את הספר" וודאי שאתה הולך לקרוא את הספר! כפכפוהו בכפכף של האחות מתל אביב)
(בנוסף,מכיוון שאני גמיש בערך כמו קרש מאבן לא אוכל לפסק ביקורת זו כמו שצריך)

ההתחלה קנתה אותי.
טוב... לא מדוייק.החלק שבו סופי יוצאת מהחנות.
ממש ממש שם.לא לפני ולא אחרי
שם

אגב.שמתם לב אליהם? לדברים הקטנים האלה שלא מגיעים (טוב,אולי כן אתם לא כאלה מדהימים) לקרסול שלכם? כן.. אתם לא שמים לב אליהם.
ואם כן אתם אומרים משהו כמו "פייי איזה טינופת מסריחה"
לפעמים אתם כולאים אותם.פשוט ככה בלי משפט.
לפעמים אתם נותנים להם עבודות בזויות שלא הייתם עושים בעצמכם.
ומספיק עם זה! הגיע הזמן לשנות פאזה!הגיע הזמו לקבל אותם, להכיל אותם להתייחס אליהם כאל שווים
די לניצול הגרביים!
הגרביים המדוברות,לא הופיעו בספר.
כובעים כן
אבל לא גרביים.
נעליים כן
אבל לא גרביים
חליפות כן
אבל לא גרביים (ואם כן רק בתפקידים שוליים כל כך)
ואני שואל
איפה הגרב?
אבל אין קול ואין עונה (אולי הוא ישן? שמישהו יקצץ אותו)

אבל כל זה לא משנה.כי אני לא באמת אוהב גרביים.אני כן אוהב ספרים טובים.
ספרים שהם סוף הדרך לכל אורכם (כמו שר הטבעות).
או ספרים בלי סוף כמו הספר הזה.כי כן,המכשפה נהרגה והיא הייתה הבחור הרע.וכן גילינו שהדחליל היה הקוסם והכלב היה איש כלב ולא כלב איש (התוצאה זהה ) וגם גילינו שכדי לקבל כוחות על על כוחות על צריך לתת את הלב שלך לכוכב נופל.אבל
לא גילינו למה סופי נהייתה זקנה.אפשר רק לקרוא שוב ולנחש שהיא הרסה את המונופול שהיה למכשפת השממה על כובעים מכושפים.
אני צוחק, המכשפה בכלל הייתה סורגת גרביים.רואים את זה על הכובע שלה.
מה שבאמת קרה הוא שסופי כישפה את האוול והמכשפה אז המכשפה כישפה אותה שתהייה סריאוטיפ.דודה שדרכנית זקנה וחטטנית.(הא,היא באמת הציגה את עצמה כדודה של האוול.הכל מסתדר ככ יפה)
וגם לא היה ברור בכלל אם סופי תמשיך להלקות את האוול במקלות על כל קליפת תפוז שהוא השאיר בטעות על הרצפה.
או שהיא תחזור להיות סופי כנועה שתדחה הכל למחר (ממש שם נקניתי.) בגלל שהיא לא רואה את המוות מול עינייה כל הזמן.
אני מקווה שלא
מישהו צריך (הממ להתלים? לתלם? מישהו יודע איך אומרים להפוך מישהו לצנוע במילה אחת? לצנע? להצניע? בטח לא להצניע.אגב ידעתם שאפיקומן זה אפטר פארטי ביוונית? ידעתם שאפטר פארטי זה המסיבה שאחרי בתרגום חופשי מאוד (היפרר מישורר) לעברית? דא)
ספר שלא מאכיל אותנו בכפית,וזה נחמד.

יש נקודת אי רציפות בנגזרת של הספר הזה.הוא לינארי בהתחלה כשלפתע עף בצורה אקספוננציאלית לקראת הלא סוף.
וזה מבלבל אבל עשוי טוב.עוד דבר טוב הוא שרק קוסם האוול וקו. סולימן היו מווילס.אחרת זה היה כמו משפחת סקיווקר או וולדמורט בשיטה הרציונלית.
כל הביצים על עץ אחד.וזה לא רעיון חכם במיוחד.
אלא אם כן כמובן יש ספר נוסף שבו הכל מתכאט

בקיצור (אם הגעתם עד כאן כדאי לקרוא רק את זה)-ספר מעולה.בין הטובים שקראתי.
רוצו לקרוא



וכמובן-ל"אופה בתלתלים" שבלעדיה לא הייתי שם לב לספר הזה בספריה,תודה על ההקשבה ;)

לפני 9 שנים•Al Ml
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

ספר נוער אשר מצליח לשבות גם את המבוגרים שבנינו ומשלב יחד הרפתקאות, דרמה, פנטזיה ורומנטיקה בדרך מעניינת וכובשת שגרומת לקרא לא לרצות להוריד את הספר מהיד.
סופי היא בחורה בת 19, פשוטה למדיי שעובדת ככובענית בחנות שהייתה שייכת לאביה המנוח.
חייה של סופי מסתכמים בעבודה ודאגה לאחיותיה הצעירות.
אך בואה הפתאומי של מכשפת הביצות הנקמנית והקנאית משנה את חייה של סופי. כאשר היא מצליחה להרגיז את אותה המכשפה הופכת אותה לאישה בת 90.
בצר לה עוזבת סופי את משפחתה ויוצאת למסע המוביל אותה אל טירתו הנודדת (דומה יותר לערמת גרוטאות מהלכת עם תשאלו אותי.) של האוול, מכשף מסתורי ושרמנטי אשר השמועה אומרת שהוא אוכל את ליבן של נערות צעירות ויפות.
מכאן מתחיל מסע ההרפתקאות גדוש בכל טוב של השניים עד שאי אפשר שלא ללכת לאיבוד במסדרונות הדמיוון של הסופרת הכל כך מוכשרת.

ממולץ בחום!

לפני 14 שנים•SEIRO
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

אדיר. אדיר. אדיר. אדיר. (להמשיך?)
אדיר. אדיר. אדיר. אדיר.
האאא!!!!
אדיר.
אני לא יפרט מה אדיר.
טוב, רק קצת.
מצחיק, התפתחות עלילה אומנם קצת איטית, אבל אני מאוד אוהבת איך שלאט לאט מגלים יותר עומק בדמויות שבהתחלה נראות קצת שטחיות.
משהו שאני בדרך כלל לא עושה, אני ממליצה לראות קודם את הסרט.
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל האמת שככה הספר הרבה יותר מצחיק.
אני אישית הגעתי אל הספר דרך הסרט, שמאוד אהבתי.
אבל כרגיל, נוחכתי לגלות שהספר הרבה יותר טוב.
מומלץ.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•BooksDragon
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

שיטה ידועה לפריצת מחסומי כתיבה היא לכתוב גם אם אין מה, ולכן גיבשתי החלטה לשבת לכתוב היום על הספר המקסים ביותר של כל הזמנים. (אם כי קיוויתי לשבת על זה בשעה מוקדמת יותר מ2 בלילה, אז בואו נחזיק אצבעות ונקווה לטוב...)
אני אוהבת הרבה סוגים של ספרים.
הסדרה האהובה עליי היא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (hold on to your towel), הספר שלי לקריאה קלילה הוא בנות פנדרוויק, סיפור האהבה המנצח מבחינתי הוא גאווה ודעה קדומה, אבל הטירה הנעה... הוא נמצא בקטגוריה משלו.
דיאנה וון ג'ונס, לפי מה שאני יודעת, גדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לה גישה ליותר מדי ספרים, והיא נהגה להמציא סיפורים עבור אחיותיה.
(הייתי יכולה להיות בטוחה יותר אילו היה הספר לידי כרגע, אבל עשיתי בחירה מצערת והשאלתי אותו לחברה של אחותי- שצריכה להחזיר אותו בקרוב, אם כבר מדברים.)
בקיצור, עצם הידיעה של הפרט הקטן הזה עזרה לי להבין את הסופרת. היא לא נצמדת למבנה קלאסי של סיפורים באותו סגנון, העלילות שלה ייחודיות בצורה שקשה להסביר, והספרים שלה פשוט מגדירים את עצמם.
(והכתיבה שלה! היא שובת לב. היא מצחיקה אותי כל כך.)
אחרי הטירה הנעה ניסיתי עוד כמה ספרים שלה, כל אחד מהם מוזר וקסום יותר מהקודם. אבל הטירה הנעה לוקח, ובגדול.
הספר מתחיל, לכאורה, בצורת אגדה. הפתיחה שלו שבתה אותי (למעוניינים, מדובר בתיאור של סופי, הבכורה האומללה ש"אפילו לא הייתה בתו של חוטב עצים עני, מה שאולי היה מקנה לה איזשהו סיכוי להצליח בחיים")(שוב, הספר לא לידי. קראתי אותו הרבה יותר מדי פעמים). התיאורים המתוקים והמבנה הקלאסי-לכאורה של סיפורי אגדה- על האם שמתה, האב שהתחתן מחדש ולאחר מכן נפטר בעצמו, ההבנה של הספר בעצמו שהאם החורגת הנחמדה קצת שוברת את החוקים- כל זה כבש אותי.
והסיפור עצמו פשוט מיוחד. סופי החליקה אל הדמות החדשה שלה באלגנטיות מרשימה. היא הבינה בעצמה שהגיע זמנה לחפש את מזלה (מה שלא עשתה לפני כן, כי היא הבכורה ואין בזה טעם) ופעלה בתושייה מעוררת הערכה כשגילתה את הטירה, (צעקה עליה לעצור,) פרצה פנימה ופשוט כבשה לעצמה את הכיסא ליד האח, כמו את העניין שלי בספר.
אני לא רוצה להמשיך- כבר סיפרתי יותר מדי, אני חושבת. הספר הזה מדהים כל כך שצריך פשוט להתחיל לקרוא אותו- אבל הוא באמת משהו מיוחד. הוא כל כולו תוצר הדמיון של דיאנה וון ג'ונס, שזכתה (או ההפך?) ליצור ספר בלי להיות מושפעת מספרי ילדות. הדמויות שלה מקסימות, קלציפר יפהפה, וההיגיון מאחורי הסיפור- מטורף.
לפני שהספר היה שייך לי, הקפדתי לקרוא אותו פעם בכמה חודשים, כדי להיות מופתעת כל פעם מחדש מהטוויסטים בעלילה.
עכשיו הוא שלי, ו... טוב, די שיננתי אותו. בטעות.
מומלץ מאוד. מתאים לכל גיל- נתתי לאחותי הקטנה לקרוא אותו, כמו גם לאבא שלי (שהמיין סטרים שלו בקריאה הוא יותר ספרים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, או לחילופין ספרים של ג'ונתן סטראוד) ושניהם אהבו. הוא מקסים (מקום ראשון מהבחינה הזו) ומיוחד, ומצחיק בפשטות שלו, ופשוט- באמת- קסום.
די חלום שלי להצליח לכתוב ככה.

(אם חסרה איפשהו האות ש, התנצלותי. המקש נדפק. העתקתי אותו ללוח ואני משתמשת בCTRL V בשבילו)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•קוראת מגיל צעיר
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

מדהים.
סיימתי לקרוא את הספר לפני חמש דקות, ואני עדיין בעננים. ניגשתי לקריאה אחרי שאת סרט האנימה המוצלח של הייאו מיאזאקי אני מכירה היטב, אבל ככל שהעלילה התקדמה (והסתבכה) הופתעתי לגלות שקווי הדמיון בין הסרט לספר הם בעיקר בדמויות, ובמאפיינים פחות מהותיים. אין ספק שהספר מוצלח פי כמה מהסרט, על אף שאני ממליצה על שניהם (ואולי כדאי לראות את הסרט קודם, כי אם זה יהיה בסדר הפוך כנראה שתתאכזבו).

הכתיבה של דיאנה ווין ג'ונס היא קולחת ומהירה, הספר מתקדם בקצב מסחרר שסוחף את הקורא יחד איתו אל עולם אחר, ויחד עם זאת מחדיר את העולם שלנו בין החורים. הרגשתי כמו מוגלגית כשהספר לוקח אותנו לבקר בוויילס והצלחתי להבין מהם החפצים המוזרים שהדמויות נתקלות בהם :)

ספר מקורי ומיוחד, ומצחיק! מצאתי את עצמי עוצרת את הקריאה כדי לצחוק וליהנות מהשטויות והשנינות של הדמויות. על אף שהוא ספר נוער כל כך נהניתי לקרוא אותו עד שלא הצלחתי להניח אותו מידיי עד שסיימתי. וכמובן שאני מתכוונת לקרוא אותו מיד בשנית כדי לקלוט את כל הניואנסים הקטנים שתמיד מפספסים בפעם הראשונה...

ואם הגעתם עד כאן ואתם עדיין מתלבטים- אל. פשוט תקראו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ספיר
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

אם נצמצם את המסר של הספר למשפט בודד, הוא יהיה: "שום דבר אינו כפי שהוא נראה ממבט ראשון".

אין ספק שמדובר בספר מלא מסכות.

ממבט ראשון נראה שמדובר בספר ילדים, אבל לא. הרבה מהדמויות מתנהגות בצורה אחת אך מתכוונות לדבר אחר, וזוהי מורכבות גדולה מדי בשביל ילד. בנוסף, הדמויות הראשיות אינן 'טובות' במלוא מובן המילה, אלא גם אנוכיות, עקשניות ועוד, כך שקשה להזדהות איתן. צריך הרבה סבלנות עד שבמהלך הספר מתחילים לגלות את התכונות הפנימיות המסתתרות בהן.

ממבט ראשון נראה שמדובר בספר פנטזיה, אבל לא. הקסמים בספר נועדו לשקף את התהליכים הפנימיים של הדמויות, או סתם להוסיף קצת אקשן או בדיחה טובה. מלבד המקרה בו סופי הפכה לזקנה, שכן חולל אצלה שינוי בהתנהגות ובהסתכלות על החיים, קשה להצביע על קסם בסיפור שהוא בעל ערך בפני עצמו. בכלל, הסיפור מתמקד באנשים, בעוד העולם הקסום הוא בעיקר עטיפה.
גם המרחבים מתעתעים בספר זה. אהבתי מאוד שרוב העלילה מתרחשת בתוך המרחב המצומצם למדי של הטירה, אשר בעזרת דלת הקסמים מסוגלת להיפתח למרחבים עצומים ומגוונים: ערים קטנות וגדולות, מרחבי הרים ושממות, וגם ויילס אחת. כך המרחב הפנימי והאישי הופך להיות מרכז היקום באותו הזמן.

למי שהגיע לספר דרך הסרט "הטירה הנעה" של מיאזקי, כמוני, רציתי להעיר על ההבדל העיקרי לדעתי בין השניים: בעוד בספר של ג'ונס ישנה עדיין חלוקה ברורה בין דמויות רעות לטובות, כאשר רק נקודת המבט שלנו משתנה, מיאזקי מנסה למחוק את החלוקה הזאת לחלוטין. לעומת הגישה המערבית של לחימה ברוע, המסר המזרח-רחוק של מיאזקי (שלדעתי מעורב בגישה פצפיסטית מערבית) הוא לנסות במקום זה להכיל אותו , באמצעות קבלת האחר כמות שהוא. אני חייב להודות שקטע הסיום של הסרט מעלה בי אסוציאציה לעמק המומינים, שהוא גם מעיין גישה בוהיימנית-מכילה בעולם שיצרה טובה ינסון.

מי שעוד לא הספיק לראות את הסרט, מומלץ.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פילנפיל
הטירה הנעה

הטירה הנעה

דיאנה ווין ג'ונס

שאלו פעם סופר רוסי אחד, כמדומני, איך צריכים לכתוב לילדים, והוא אמר: "כמו למבוגרים, רק יותר טוב." אז הנה דוגמא לספר ילדים / נוער מעולה.
אם היו מבקשים ממני להגדיר במילה אחת את הכתיבה של דיאנה ויין ג'ונס, הייתי בוחרת במילה "צבעוני"
הדמויות שלה – כבר כתבתי את זה בביקורת על שבוע המכשפות – מפתיעות וכיפיות, הכתיבה שלה מתנגנת מעולה באוזניים, וכל הספר כולו נראה כאילו היא פשוט ישבה אחר צהריים אחד עם כוס קולה קרה, פתחה את המחשב, כתבה כל מה שעלה בדעתה ושלחה להוצאה לאור. וזה הולך לה, הכתיבה היוצאת- מהשרוול הזאת שלה. לא יודעת מה אתכם, לי תמיד כיף לקרוא אותה. מרגיש כאילו אני שומעת שיר פשוט אבל ממש טוב, עם עיבוד מעולה.
ואני מתה על היציאות שלה באמצע.. סופי אומרת להאול שלא יצא החוצה כי הצינון שלו יחמיר, והאול מגיב: "אני אמות וכולכם תצטערו."
ספוילר קטן
וקלציפר. איזה חמוד קלציפר. שווה לקרוא את הספר הזה בשביל להכיר אותו. כי מתי עוד ייצא לנו להכיר כוכב נופל?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“ספר מעולה! אגדה מקסימה, קסומה ויפה. גם אם ראיתם את הסרט שיצא בעיקבות הספר, תאמינו לי שבכל זאת שוו”