בכללי עד לא מזמן, לא עניין אותי לקרוא את דן בן אמוץ, כלומר הכרתי את 'ילקוט הכזבים' ואת הסיפורים אודותיו מתקופת הפלמ"ח עם חיים חפר ואת שיגוליו כאילו מדובר ברב שגל קזנובה אבל לא נתתי עליו את הדעת. השינוי בי חל באתר זה בעקבות מספר ספרים שקראתי אודות סופרים שהחזירו אותי לעברית הספרותית עליה גדלתי במקראות שקראתי בימי בית הספר. חוות דעת שכתבתי על שי עגנון ואהוד בן עזר הוגבו ע"י קוראים וקוראות שאחת מהן ציינה רצונה לקרוא את דן בן אמוץ ואז ניטע הגלעין וחיכיתי להזדמנות שתגיע והיא לא אכזבה.
רק כשהתחלתי לקרוא את 'זיונים זה לא הכל', הבנתי כמה ידעתי מאומה על בן אמוץ ובאותה נשימה חפוזה אוסיף שכפי הנראה הרבה לא החמצתי; ספר מייגע המתפרש מעל חמש מאות עמודים בהם בן אמוץ פורס בפני הקוראים (או בפני הקוראות בפרט ועל זה מיד ארחיב) את משנתו על מאזני הכוחות בין בני המין המתרברב לבנות המין היפה, הבדלים פיזיולוגים שכל מטרתם לשרת את מאזני המינים שבשיאם יגיעו לידי השתגלות. אני נבוך לכתוב זאת אבל אין ברירה; כל הספר עוסק בבן אמוץ ביחסים שבינו לבינה, בינם לבינם והכל בכדאי להצדיק את התנהגותו הנלוזה במשגל רב עונתי, מגדרי ולא בררני.
משגל עם נערות, משגל עם האמאות של הנערות, משגל קבוצתי, משגל יחידי, משכב זכר, משגל עם רווקות, נשואות ומבוגרות. דומה שהדבר היחידי שבן אמוץ פסח עליו הוא משגל עם בעל חיים וזאת כפי הנראה לא נדע לעולם כי בן אמוץ מעופף בין עולמות של מציאות ודימיון; הוא מספר סיפור, משכנע ככל שניתן ואז בסוף הוא מבשר לקורא המשתנק שהכל היה בדימיונו הקודח - ככה לא בונים מדינה!
ספר מייגע, עמוס נתונים וזיבולי מוח שרק מוחו הקודח של בן אמוץ ידע לקדוח וכל תכליתו להצדיק את התנהגותו המינית ואולי לעורר בלב הקוראות תחושות זעם וכעס שיבואו לביטויין בזה שתכנסנה למיטתו של בן אמוץ...איני טועה, את סיום הספר מפנה בן אמוץ לקוראות בהתגרות ומתחנן שתשלחנה לו תגובות, מסרים, מכתבים וקל לדמיין אותו מחייך בכותבו פסקה זאת וזומם כיצד כל זועמת עשירית שתשתלח בו ו/או תגיע לביתו כדאי לפרוק בו את זעמה הפנימיסטי בסוף תשתכנע ותכנס למיטתו
אז בכל זאת למה קראתי עד הסוף, ולא הפסקתי? ראשית חונכתי בבית פולני שלא מפסיקים מטלה באמצע, לא משנה כמה היא מייגעת ולעיל זאת צלחת לא מתפנית מהשולחן בטרם התרוקנה ורבות אני סובל בריצות תחרותיות אליהן אני ניגש בלא הכנה מספקת ואיני מסוגל להפסיק באמצע בגלל בושתי להכשל בחינוך הפולני.
שנית, נהנתי מהשפה העברית...כמי שהתחכך בבני דורו האנטלקטואלים שי עגנון, נחום גוטמן וחיים חפר לא אכזב בן אמוץ ולמרות שפת המשגלים המייגעת ושגרמה לי להרמת גבות לא מועטה, התמוגגתי מהשפה. בהתחלה לקח לי מספר שניות להזכר מה זה בידה :)
שלישית, מספר קטעים כן הצליחו לחדור את מעטה הביקורתיות שלי ולחקוק את עצמם בתוכי:
באחד ממפגשיו עם אמא של אחת מנערות משגליו (חצי שעה מאוחר יותר הוא שיגל גם את האמא) הוא מסביר לה שיחסיו עם נשים זה כמו מדף ספרים. ישנם ספרים שאותם אתה אוהב לקרוא ואתה חוזר אליהם מספר פעמים, ישנם ספרים שאינך מתעניין ואינך נוגע וישנם ספרים שאחרי פעם אחת אינך מסוגל לקרוא וע"כ הם נשארים על המדף עד שמשהו משתנה.
האירוע השני והמשמעותי בעיני בספר הוא מפגשו הדימיוני עם אביו שבא לבקרו בביתו בעוד אשתו (של בן אמוץ) מתענה בבית חולים וכורעת ללדת. האב שנספה בשואה עם כל משפחתו של בן אמוץ (בן אמוץ שרד כי הוא נשלח לארץ ישראל טרום השואה וכל הספר הוא מתייסר על השארותו בחיים ללא משפחה) מבקר בדימיונו וכופה על בן אמוץ לבחור בין השארותו בחיים, עם אשתו, ועם חייו לבין להמשיך ולהתרפק על זיכרונות משפחתו ולעד לשקוע במסכת האשמה עצמית על השארותו בחיים. הדיאלוג בין השניים לוקח מספר עמודים וקשה ואכזרי נוכח הטחות האב בבנו ובסופן מחליט בן אמוץ לשחרר את האב ולשכוח ובמקום זאת לדבוק בחיים.
למען הגילוי הנאות כותב בן אמוץ בתחילת הספר שכל דבריו הכתובים נכתבו בדיעה צלולה ואם זה לא מוצא חן בעיני הקורא, או הקוראת, אז הם יכולים לקפוץ לו...היום זה לא היה עובר בשקט וטוב שכך. אני את הספר הזה מחזיר למדף ולא מתכנן לחזור אליו אי פעם בעתיד.

מי היה באמת דן בן אמוץ, כותב רציני (אני בכוונה לא משתמש במילה "סופר" כי אחרי הכל זה היה לעניות דעתי רק ברמה של עיתונאות נדמה שלפעמים אפילו דיי צהובה) או כותב שהיה ביד אחת אוחז בעט וביד שניה (סליחה על הבוטות אבל ברור שלצורך העניין בכדי להחיות את רוחו, זה לא רחוק מהמציאות אותה חי) הוא היה מאונן ומביא את איבר מינו עד למצב של שפיכה, כאילו באקט הזה הצליח לחדד את המחשבות שחלפו במוחו.

נדמה שזר לא יבין זאת אבל האמת שבמסיבת הפרידה של דן בן אמוץ מהחיים, בה בחר מעבר לסגירת כל מיני קצוות וסגירת חשבון אישי שהיה לו עם עמוס קינן (וזכור מאותו אירוע גם הקטע שלו עם שייקה אופיר כ"אבו זאכי") גם חברים לא הבינו אותו. מספיק אם אזכיר את אותו קטע לא נעים (בלשון המעטה) בו הזמין רופא שיספר על הגרורות של מחלת הסרטן שלו, אותה מחלה סופנית שממנה כידוע נפטר בסופו של דבר. היו מן הסתם חברים שהתרעמו על כך אבל אחרי הכל זה לא היה העניין היחיד שהוכיח שבן אמוץ לא פחד מאף אחד, הוא נהג לא פעם בחייו כאחד שלא היה לו לא דין ולא דיין.

ניקח לצורך העניין את הספר הזה, "זיונים זה לא הכל" שיצא לאור כמה שנים לפני. הוא העלה בו את סיפור חייו, בצורה כזאת שלמילה "זיונים" יש משמעות כפולה, גם אותם סיפורים שהביא מחדרי המיטות שלו אבל גם "זיוני שכל". הוא העלה בספר נושאים מעניינים, כמו איך התחילו כל מיני סטוצים שהיו לו עם בנות המין השני (לפעמים היה מתרועע עם בנות שהיה בגיל של אמהותיהן), איך התגבר על משבר כתיבה שהיה לו בפתיחת בית מלאכה זעיר (זה שבסמוך לו עד היום ישנו שלט המעיד שהמקום שימש לו כגלריה) ועוד.... הספר הזה שנותן לקורא לא פעם את הרגשה של כתיבה אינטימית, כאילו כותב אחר בכלל לא היה שומר עליה וזורק אותה שלא לדבר על לפרסם, זכה למרבה הפלא להצלחה.

אם אתם לא מכירים בעובדה הזאת אתם בטח מרימים גבה אבל לספר הזה לא רק שיצא ספר המשך אלא גם הביא לשורה ארוכה של נשים לכתוב לו. אני מניח שיש כמה מכם שהעניין מזכיר להם מן הסתם את פרשת חבצלת (חבשוש), אותה מעריצה שהתכתבה עם פנחס שדה ובסופו של דבר התאבדה אבל "נשים כותבות לדן בן אמוץ על ...." (על שם ספר שמאגד כמה מהמכתבים) בין אם הוא פתח אפיק קרה כמה שנים לפני. אז מי היה באמת דן בן אמוץ? גורו או סתם איש רעב לפירסום. אם הזכרתי קודם את החברים של דן בן אמוץ חבל שרק אמנון דנקנר כתב ביוגרפיה עליו, כמצוותו מלאת סנסציות, היה מן הראוי שימשיכו לעסוק בכתביו ולשפוך עוד אור בגוונים נוספים על סיפור חייו (להבדיל "חמישים גוונים של אפור") אולי אחרי הכל הוא הקדים את זמנו.

את הספר הנ"ל ועוד ספרים של דן בן אמוץ, קראתי לפני 30+ שנים כשהוא היה עדיין באופנה.(כמה עצוב לכתוב על סופר שהוא אופנתי כיום ועוד כמה שנים לא זוכרים),אני לא ממש זוכרת את העלילה לפרטי פרטים. אבל כן זוכרת שנהניתי מספריו. הרבה חוש הומור וכשרון היו לברנש. אבל לדעתי, מה שקלקל את הרושם עליו הוא ההשמצות שלאחר מותו מפי "חבריו".אותם אלה שחגגו איתו בחייו והתפלשו במדמנה יחד איתו.

אז ככה...
זה עתה סיימתי לקרוא את "זיונים זה לא הכל".
600 עמודים על זיונים בלי "זיוני שכל " מיותרים.
600 עמודים מלאים בהומור עוקצני.
600 עמודים ואין בספר מילה מיותרת אחת.
600 עמודים של הרבה יותר מתיאורי סקס (גם מהם לא חסר), הזיונים הם רק הרקע.
כתוב בצורה ברורה וקלה לקריאה, בעקר בגלל שבן אמוץ אמיתי, בלי מניירות ספרותיות, בלי מניפולציות זולות על הקורא.
שווה לקרוא גם בשביל לא להסכים.

דן בן אמוץ בעיני הוא אחד הסופרים הכי מפוספסים שהיו כאן מהבחינה הזו שהיום כמעט ולא מזכירים אותו, ויצירות נפלאות שלו כמו "יופי של מלחמה", "זיונים זה לא הכל" ו"לזכור ולשכוח" הן רלוונטיות, משעשעות ומעוררות מחשבה לא פחות ואף יותר מכפי שהיו פעם. חבל שהביוגרפיה הצהובה שיצאה עליו העמידה בצל, שלא לומר בחושך, את היצירות הספרותיות שלו. מעבר להיותו מייצג דור, השקפות עולם וערכים הוא באמת בעיני סופר נהדר, מרתק, סוחף ומעורר מחשבה וצחוק. הוא אולי לא נחשב סופר "מופת" וכזה שמתגאים לעשות ניים דרופינג של שמו במסיבות ב"חוגי ספרות נחשבים", אבל אני לא אחטא לאמת אם אגיד שהוא אחד הסופרים הבודדים שהצליחו לרתק אותי, לענג אותי ולגרות את מחשבתי לגבי כ"כ הרבה תחומים בחיינו.

מעניין אך טרחני לעתים.
הדעות המרדניות כבר אינן כה מרדניות, ומה שנשאר אלו אינספור זיונים מכל סוג וצבע. מרענן לקרוא על חיי הבוהמה הנועזים בשנות הששים והשבעים, ולתהות לאן נעלמה חדוות החיים והנהנתנות הבלתי מתנצלת מחיינו.

ספר מעולה !!!
אין ספק שהסופר הינו בן אדם מופרע ולא ממש שפוי,
ואני מאמין שחלקים מהספר הם פרי דמיון משובח של הסופר,
אבל חלקים מסויימים אכן התרחשו,
עם זאת מדובר בספר שמעורר צחוק אדיר,מרתק ויש בו "הכל מהכל".
תוך כדי קריאת הספר ניתן לעוף למחוזות רחוקים ולדמיין את הסיפורים המרתקים של דן בן אמוץ מתרחשים אל מול עינינו.
הספר כולל הפתעות וחשיפות של דן בן אמוץ ואת סיפור ארוחת יום כיפור המדהימה.

ספר מצויין! העותק הפרטי שלי ממורקר כולו. מכיל הרבה משפטים שמעוררים לא רק את השכל..