ניסויים רפואיים בבני אדם מעוררים תמיד מחלוקת (ואני שמחה שבימי חיי גם ניסויים בבעלי חיים הם לא דבר מובן מאליו) תמיד קיים הויכוח בין המדע לבין הרגש. המדע רוצה לחקור חקירה "קרה", והרגש אומר: עד פה! חיי אדם הם דבר קדוש ואסור לפגוע בהם. השאלה היא איך לומדים לרפא בלי לחקור או איך אפשר לחקור בלי לפגוע באנשים. מה מותר ומה אסור. היום כבר יש חוקים בנושא, יש ועדות, יש אישורים, אבל לא כדאי להיות תמימים - יש גם היום רופאים רבים וחוקרים שעושים ניסויים בלי לידע אף אחד, ובטח שבלי לקבל אישור. התקווה שלהם היא להצליח ואז לפרוץ לתודעת עולם הרפואה כמנצחים.
תקווה מסוג זה היתה לרופא צרפתי אחד במאה ה-17. היו לו רעיונות טובים בהתייחס לתקופה, אבל הכנסייה והממשל אסרו ניסויים בבני אדם, חיים או מתים, ומכיוון שכך אותו רופא היה צריך לערוך כל ניסוי במחתרת.
הרעיון של הספר הזה מצויין, אבל במקום להתמיד בנושא ולהרחיב אותו קופצת הסופרת, באמצע הספר, לנושא אחר לגמרי שכולל כובסת במנזר, נסיעה לארץ ישראל, לידה ומוות, ולאלה אין שום קשר לרפואה. נכון שהסופרת מצליחה בסוף לקשור בין הדמויות, אבל הקשר לא נוגע בעניין הרפואה והוא סתמי לגמרי.
החמצה גדולה לניסוי שיכול היה להיות מעניין הרבה יותר.











![מרטין עדן [מהדורת 2012 - תרגום חדש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/963208.jpg)

![למי צלצלו הפעמונים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2125.jpg)




