ניסויים רפואיים בבני אדם מעוררים תמיד מחלוקת (ואני שמחה שבימי חיי גם ניסויים בבעלי חיים הם לא דבר מובן מאליו) תמיד קיים הויכוח בין המדע לבין הרגש. המדע רוצה לחקור חקירה "קרה", והרגש אומר: עד פה! חיי אדם הם דבר קדוש ואסור לפגוע בהם. השאלה היא איך לומדים לרפא בלי לחקור או איך אפשר לחקור בלי לפגוע באנשים. מה מותר ומה אסור. היום כבר יש חוקים בנושא, יש ועדות, יש אישורים, אבל לא כדאי להיות תמימים - יש גם היום רופאים רבים וחוקרים שעושים ניסויים בלי לידע אף אחד, ובטח שבלי לקבל אישור. התקווה שלהם היא להצליח ואז לפרוץ לתודעת עולם הרפואה כמנצחים.
תקווה מסוג זה היתה לרופא צרפתי אחד במאה ה-17. היו לו רעיונות טובים בהתייחס לתקופה, אבל הכנסייה והממשל אסרו ניסויים בבני אדם, חיים או מתים, ומכיוון שכך אותו רופא היה צריך לערוך כל ניסוי במחתרת.
הרעיון של הספר הזה מצויין, אבל במקום להתמיד בנושא ולהרחיב אותו קופצת הסופרת, באמצע הספר, לנושא אחר לגמרי שכולל כובסת במנזר, נסיעה לארץ ישראל, לידה ומוות, ולאלה אין שום קשר לרפואה. נכון שהסופרת מצליחה בסוף לקשור בין הדמויות, אבל הקשר לא נוגע בעניין הרפואה והוא סתמי לגמרי.
החמצה גדולה לניסוי שיכול היה להיות מעניין הרבה יותר.

אין ספק שהחיים נצבעים אחרת מנקודת מבטתם של ילדים ,בעלילה הגיבורה היא בעצם ילדה מתבגרת בסוף ימיי הביניים שצובעת את החיים שלה בשבילנו בצבעים.
הספר הוא על ילדה רגישה שקרה לה נס,ועל רופא שרצה לפרוץ דרך במחקריו אך בגלל התקופה הוא לא ממש מצליח לממש את רצונותיו.כל פריצת דרך במדע גובה מחיר אישי וכך גם בסיפור שלנו.
ספר מקסים,מרגש,כתוב בשפה כל כך יפה וציורית.כל רעיון כל אווירה בספר מלווה תמיד בתאור מצב רוח של הטבע והיופי שבטבע כך שממש יש רצון לגעת וכל זה מרצף של מילים וזה מדהים כשלעצמו.
העלילה טומנת בין השורות המוני סודות עד לסוף הספר שגם אז
יש הרגשה שלא את כל הסודות נדע ,יש הרבה מסתוריות שצצה ונעלמת לאורך הספר והכל ביחד יוצר ספר שנהדר לקרוא אותו.

הניסוי הגדול הוא ספר ראשון מסוגו שיצא לי להתקל בו שכן הסופרת הישראלית (הנהדרת יש לציין) עוסקת באירופה של סוף ימי הביניים תחילת עידן ההשכלה. תקופת מעבר זו מספקת את הבסיס לנאורות ולחדשנות שתתנהל באירופה ותכלול את כל סוגי האומנות והמדעים.
ברומן זה אנו פוגשים בשלוש דמויות. הראשון הוא ד"ר דני אשר מגלה כי יש קשר בין דם לבין בריאות. הוא לא מבין כיצד האדם שאוכל את בשר הבהמה ושותה את החלב שלה לא משתמש בדם שלה לצרכיו שלו. השנייה היא מארי קווארו, בחורה ענייה ממשפחה קשת יום אשר נשלחת ללמוד במנזר בפאתי פריז ולאחר מכן הופכת לשולייה של ד"ר דני ואף מתאהבת בו (ובאיזה רומן אין אהבה). הדמות השלישית היא המיוחדת מכולן והיא אנוק. אנוק חיה במנזר אך סיפורה מיוחד הרבה יותר.
התפאורה היא פריז, על שלל בתיה, סימטאותיה והכנסיות שבה. אוי פריז פריז.. את מושלמת.
השפה היא עברית זורמת אך ברור כי נעשה מחקר רב לצורך הספר והקורא מרגיש כאילו הוא עצמו נמצא במרתף עם ד"ר דני או במסיבה בוורסאי עימו.
לסיכום, אהבתי את הספר אם כי תחושתי כקורא היא שעדיין נותר פוטנציאל לא מנוצל.

בהתחלה הייתי סקפטית לגבי הספר. פעם ראשונה שסופרת ישראלית כותבת סיפור שקורה באירופה של לפני מאות שנים.
אבל אחרי כמה עמודים הבנתי שטעיתי! הספר טוב, הסיפור קצבי ומעניין, מסופר בו על 3 דמויות עיקריות שכל אחת מעניינת בדרכה.
העלילה אפלה משהו, וזה רק מוסיף מן קסם לספר.
סוף הספר מבאס, אבל כ"כ מתאים לסיפור עצמו.
בקיצור, ספר שמסיימים מהר מהר, ונהנים.

הספר מתחיל בסצנה קשה לעיכול, נמשך לתוך רצף שאתה מתמכר אליו, תאור תקופתי ואנושי מרגש, אבל שני הפרקים האחרונים של הספר הם אלו שמבחינתי לא אפשרו לספר לקבל את הכוכב הנוסף, אם יש בכוונתכם לקרוא ספר זה תעשו טובה לעצמכם וסגרו אותו שני פרקים לפני סופו.

הסיפור ההיסטורי (חקר הדם בצרפת במאה ה-17) מעניין וגם העלילה הכללית העוטפת אותו. לכתיבה לא הצלחתי להתחבר... זהו רומן היסטורי, אבל הכתיבה נטתה פעם לכיוון הרומן ופעם לכיוון ההיסטוריה ולא תמיד הצליחה לקשור בין השניים.

ספר מעניין, נכתב בימנו אנו על תקופה ישנה (1666 ומי שמתלהב מהמספר בוחר בספר מהסיבה הלא נכונה)
הסיפור עצמו הפך לא אמין לפתי ונעצרתי.
הניסיונות הראשונים עם סוגי דם ועירויים, הדם כהכרחי לבריאות האדם בתקופה שכזו, זה היה החלק המעניין מאוד.
ואז הגיעה מארי והורסת את הכל ברומנטיות מצועצעת שמעיקה על מי שרצה ספר טוב.
חבל, כי היה פונטציאל להיות ספר סוחף.

ספר מיוחד המדגיש את תפקידו של הרופא, והמאבק בין רופא -חוקר לרופא- מרפא/מטפל. רופא חוקר תמיד גובר על שיקול הדעת של לרפא בלבד... והיום יותר מתמיד.!!! ומי שרוצה רק לטפל ולרפא נופל קורבן להשפעתן של חברות התרופות הדרקוניות, ומפציץ את החולה בתרופות... שבספר הרופא רוקח אותם לבד...
לסיום:- כל אחד הפוגש רופא צריך לצפות לכך שהוא שפן ניסויים, מרצונו או שלא מרצונו.