ספר שאיכזב. רציתי לקרוא אותו כבר מזמן. התחשק לי לקרוא סיפור מהסוג הקלאסי, הישן והטוב. עם רעים מרושעים וטובים מלאכיים, עם צדק טהור לעומת רשע מזוקק, שבו גם העצב וגם השמחה הם אינסופיים ונטולי ספקות. וחוץ מזה, עירית לינור תרגמה אותו. מאוד סיקרן אותי איך זה מסתדר ביחד. הרגשתי שהציניות והסרקזם הטבעיים שלה יכולים להיות מאוד משעשעים על רקע העולם השחור-לבן, החסוד והמתחסד של דיקנס.
ובכן, הרעים אכן רעים מנשוא, והטובים הם צדיקים גמורים. עירית לינור באמת עושה עבודה מצוינת בתרגום: שפתו קולחת, עכשוית, שנונה ומשעשעת. אבל הסיפור שמדביק את כל זה יחד... ארוך, חלש, ורוב הזמן פשוט משעמם.
מסתבר שזהו ספר שנכתב, כמו רבים מהספרים בתקופתו, בחלקים שפורסמו מדי שבוע במגזין כלשהו, ודיקנס, כמו כל סטודנט ממוצע שיודע שהוא צריך להגיש עבודה בת 1000 מילים, ויש לו רק 30, פשוט, לא נעים להגיד, מרח ומרח בלי רחמים. המציא אינספור סיפורי ביניים שלא קשורים בשיט לעלילה או לדמויות. יש שם למשל איזה מאתיים עמודים על תיאטרון נודד, שניקלבי מצטרף אליו לזמן מה, ודיקנס לא חוסך מאיתנו אף פרט על אף הצגה, על תלבושותיה המגונדרות, ועלילתה האווילית, וזאת למרות שבסופו של דבר, כל האפיזודה של התיאטרון הזה היא שולית לגמרי וחסרת כל חשיבות בספר.
לא מפליא בעיני שמרוב קשקושים, מדי פעם אפילו דיקנס עצמו כבר שכח מה כתב, וכך נולדו להן כל מיני 'משיכות קולמוס' (כלומר טעויות בעלילה) שלינור מפנה אליהם את תשומת ליבנו בהערות שוליים. זה קצת מזכיר את האופן שבו נכתבות בימינו אופרות סבון לטלויזיה: בלי ראיה כוללת. זורמים מפרק לפרק, ולא תמיד שומרים על עיקביות.
הבעיה היא שכשסיפור פשוט מהסוג הדיקנסי סוטה כל רגע לעלילות משנה מיותרות, ונמשך נצח-נצחים, הוא מאבד את הדבר היחידי שיש לסיפורים כאלה באמת להציע: את העוצמה הרגשית שלו. את הכיף הזה של לבכות עם דמעות כשעצוב נורא, ולהתלהב כשהטובים מנצחים את הרעים. השיעמום מייצר אדישות. ואחרי הכל, דיקנס זה לא טולסטוי. הוא אבי הספרות כבידור להמונים, הוא לא אמור להכביד. בסופו של דבר, מלבד הנאה מסוימת מסגנונו ההומוריסטי והשנון ומלשונו המפותלת, אין הרבה בספר הזה.
אבל נקודת אור אחת בכל זאת יש. כשסיימתי בשעה טובה לקרוא את הספר, אז כפי שהומלץ בביקורת של 'דבש', חזרתי להתחלה ורק אז קראתי את המבוא שחיברה עירית לינור. ואני כמעט מתפתה להגיד שרק בשביל המבוא המעולה הזה היה כדאי לשרוד את כל הסאגה המעייפת. לינור מנתחת היטב את חולשותיו של הסיפור, מסבירה את הסיבות לסטיות החוזרות ונשנות מהקו הראשי של העלילה, מרשה לעצמה בלשונה המושחזת והמשעשעת 'לרדת' על הדמויות הנשיות החסודות ומהתעלפות של דיקנס, ומביעה את אהדתה המוחלטת דווקא לרעים המרושעים, אבל כותבת את הכל מתוך אהבה גדולה לדיקנס ולספר שהיא עצמה קראה, משום מה, המון פעמים.
בקיצור, זה ספר שהייתי נותנת לו שני כוכבים, וקיבל עוד כוכב רק בזכות לינור...