ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 8 ביוני, 2012
ע"י קוראת הכל
ע"י קוראת הכל
ספר שאיכזב. רציתי לקרוא אותו כבר מזמן. התחשק לי לקרוא סיפור מהסוג הקלאסי, הישן והטוב. עם רעים מרושעים וטובים מלאכיים, עם צדק טהור לעומת רשע מזוקק, שבו גם העצב וגם השמחה הם אינסופיים ונטולי ספקות. וחוץ מזה, עירית לינור תרגמה אותו. מאוד סיקרן אותי איך זה מסתדר ביחד. הרגשתי שהציניות והסרקזם הטבעיים שלה יכולים להיות מאוד משעשעים על רקע העולם השחור-לבן, החסוד והמתחסד של דיקנס.
ובכן, הרעים אכן רעים מנשוא, והטובים הם צדיקים גמורים. עירית לינור באמת עושה עבודה מצוינת בתרגום: שפתו קולחת, עכשוית, שנונה ומשעשעת. אבל הסיפור שמדביק את כל זה יחד... ארוך, חלש, ורוב הזמן פשוט משעמם.
מסתבר שזהו ספר שנכתב, כמו רבים מהספרים בתקופתו, בחלקים שפורסמו מדי שבוע במגזין כלשהו, ודיקנס, כמו כל סטודנט ממוצע שיודע שהוא צריך להגיש עבודה בת 1000 מילים, ויש לו רק 30, פשוט, לא נעים להגיד, מרח ומרח בלי רחמים. המציא אינספור סיפורי ביניים שלא קשורים בשיט לעלילה או לדמויות. יש שם למשל איזה מאתיים עמודים על תיאטרון נודד, שניקלבי מצטרף אליו לזמן מה, ודיקנס לא חוסך מאיתנו אף פרט על אף הצגה, על תלבושותיה המגונדרות, ועלילתה האווילית, וזאת למרות שבסופו של דבר, כל האפיזודה של התיאטרון הזה היא שולית לגמרי וחסרת כל חשיבות בספר.
לא מפליא בעיני שמרוב קשקושים, מדי פעם אפילו דיקנס עצמו כבר שכח מה כתב, וכך נולדו להן כל מיני 'משיכות קולמוס' (כלומר טעויות בעלילה) שלינור מפנה אליהם את תשומת ליבנו בהערות שוליים. זה קצת מזכיר את האופן שבו נכתבות בימינו אופרות סבון לטלויזיה: בלי ראיה כוללת. זורמים מפרק לפרק, ולא תמיד שומרים על עיקביות.
הבעיה היא שכשסיפור פשוט מהסוג הדיקנסי סוטה כל רגע לעלילות משנה מיותרות, ונמשך נצח-נצחים, הוא מאבד את הדבר היחידי שיש לסיפורים כאלה באמת להציע: את העוצמה הרגשית שלו. את הכיף הזה של לבכות עם דמעות כשעצוב נורא, ולהתלהב כשהטובים מנצחים את הרעים. השיעמום מייצר אדישות. ואחרי הכל, דיקנס זה לא טולסטוי. הוא אבי הספרות כבידור להמונים, הוא לא אמור להכביד. בסופו של דבר, מלבד הנאה מסוימת מסגנונו ההומוריסטי והשנון ומלשונו המפותלת, אין הרבה בספר הזה.
אבל נקודת אור אחת בכל זאת יש. כשסיימתי בשעה טובה לקרוא את הספר, אז כפי שהומלץ בביקורת של 'דבש', חזרתי להתחלה ורק אז קראתי את המבוא שחיברה עירית לינור. ואני כמעט מתפתה להגיד שרק בשביל המבוא המעולה הזה היה כדאי לשרוד את כל הסאגה המעייפת. לינור מנתחת היטב את חולשותיו של הסיפור, מסבירה את הסיבות לסטיות החוזרות ונשנות מהקו הראשי של העלילה, מרשה לעצמה בלשונה המושחזת והמשעשעת 'לרדת' על הדמויות הנשיות החסודות ומהתעלפות של דיקנס, ומביעה את אהדתה המוחלטת דווקא לרעים המרושעים, אבל כותבת את הכל מתוך אהבה גדולה לדיקנס ולספר שהיא עצמה קראה, משום מה, המון פעמים.
בקיצור, זה ספר שהייתי נותנת לו שני כוכבים, וקיבל עוד כוכב רק בזכות לינור...
17 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אפרתי, תודה רבה!
אני מרגישה חופשי פה איתכם להגיד מה שאני חושבת :) בכל מקרה, אני מסכימה איתך לגמרי. היום אנחנו רגילים כבר לקצב אחר של התרחשויות. מרגישים את זה גם בקולנוע וגם בספרות. את הספר 'בין שתי ערים' אני עדיין רוצה לנסות.
|
|
|
אפרתי
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
כל הכבוד על האומץ לומר שהמלך לא בדיוק לבוש
וכל הכבוד על הביקורת המעולה. נראה שאנחנו איבדנו קצת את הסבלנות. בנערותי קראתי בשקיקה את דייוויד קופרפילד (שאר ספריו קצרים קצת יותר חוץ משתי ערים ששם יש אקשן וגם שתי תרבויות) נראה לי שהיום לא הייתי עומדת במשימה. האומנות כולה הפכה קצת קליפית והחיתוכים מהירים.
|
|
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
לא יודעת, אני לא מומחית לתרגום
ובלי לקרוא את שפת המקור, קשה לשפוט. האמת שבמבוא שלה, לינור בעצמה מודה בחסרונותיה כמתרגמת (עברית לא מספיק עשירה, לטענתה), אבל אני אהבתי את הדרך שבה היא הקפידה על הבדלי הרמה בשפה בהתאם לטיפוסים השונים, ואת זה שהיא השתמשה בסלנג עכשווי, אבל לא עכשווי מדי. לא כזה שהמציאו אתמול... הרגשתי שהיא משמרת את רוח הספר בתרגום שלה... אבל כאמור, מומחית גדולה אני לא... לא קראתי את 'גאווה ודעה קדומה' אז אין לי מושג. בכל מקרה, תודה על ה'לייק' והתגובה :)
|
|
|
עמיר
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
לפני כמה שנים
דפדפתי בו קצת בספריה ודי הזדעזעתי מהתרגום של לינור. כשקראתי מאוחר יותר את התרגום שלה ל"גאווה ודעה קדומה", הבנתי שהיא חסרה לא מעט כישורים בסיסיים שנחוצים למתרגם. למרות חילוקי הדעות, אהבתי את הסקירה, ואני מסכים בעניין ארכנותו המייגעת של דיקנס.
|
|
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
תודה לכל המשבחים והמגיבים!...
חמדת, אני אכן לקחתי בחשבון את העניין הזה של הכתיבה בחלקים, ועדיין אני חושבת שבספר הזה התוצאה מפוזרת ולא מרתקת. עידו ויעל - אני אנסה את 'בין שתי ערים'. אנקה, לא הפסדת כלום :)
|
|
|
לא קורא בים
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אני חושב
שאלו היו יותר ירחונים של ספרות שאנשים היו מנויים עליהם... הירחונים היו מפרסמים נובלות בחלקים סיפורים קצרים וסדרות (כמו סיפורי שרלוק הולמס לדוגמא) בתקופה ההיא של הדפוס עיתון יומי היה עמוד אחד ושבועי של 4 עמודים נראה לי... הירחונים היו כבר יותר כמו חוברות קריאה של כמה עשרות עמודים אבל עדיין לא ממש ספרים כמובן... (וכל הרשום הוא בע"מ)
|
|
|
חמדת
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אני רוצה להסב תשומת לב
לאלה שקוראים את דיקנס .יצירותיו היו מתפרסמות בהמשכים בעיתונים{סוף שבוע?}מטעמים של כסף ומשיכת קוראים לעיתון ,וכך עשו באותה תקופה כל הסופרים הקלאסיים שאנו מכירים .ומתוך כך נראה לי שדיקנס היה צריך או מחויב,יותר בכתיבה באריכות או מריחה כפי שצוין בביקורת הזאת והיא אינה היחידה שמציינת זאת.
לכן כאשר באים לקרוא יצירות מהסוג הזה יש לקחת בחשבון את העובדה הנל . |
|
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
לפני כמה שנים טובות טרם הכרתי את סימניה וחבריה המצוינים לקחתי את הספר הנ"ל מהספריה.
התחלתי לקרוא וכבר ראיתי שהספר ממש לא מתאים לי.
ואז לא פחדתי מאורכם של ספרים אלא מחופרנותם:) לא התמודדתי איתו. חצי נחמה בזה שגם אחרים לא ממש נהנו:) |
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
לאחרונה קראתי שוב את "בין שתי ערים"
ואמנם חלק ממה שאת מתארת קיים גם שם (לא החלק של לינור...) אבל שם הסיפור בכל זאת מתקדם, אין הרבה סטיות, והוא שם על השולחן את משנתו הידועה.
|
|
|
עידו
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
מסכים על כל מילה
ספר ארוך, ארוך מדי. מבולגן בגלל שנכתב בהמשכים. ממליץ לך לא לוותר על דיקנס ולקרוא את ספרו הבאמת טוב - "בין שתי ערים"
|
17 הקוראים שאהבו את הביקורת
