הופעת חמשת הסיפורים הכלולים בקובץ "אינטימיות" זיכתה את סארטר בפרס הרומן הפופולארי של 1940, וכך עשתה אותו לסופר מוכר ברבים. תפוצת הקובץ אף גדלה בשל הטענה כי לסופר נטייה לחריג, לאלים, לסנסציוני, כי הוא "נטפל לצד המכוער שבחיים".
היו מי שסיווגו את האסופה כ"כוללת סיפורים המשאירים את ליידי צ'טרלי הרחק מאחוריהם", על כן אין תמה שהוותיקן מיהר לכלול את סארטר ברשימת הסופרים האסורים על נוצרים טובים.
סארטר בילה את מרבית חייו בפריז וחלק לא מבוטל מזמנו בבתי הקפה האופנתיים של הגדה השמאלית של נהר הסין שם הוא ישב להנאתו עם גדולי המוחות של תקופתו ואף ניהל מערכת יחסים רומנטית-אינטלקטואלית עם אחת ההוגות הגדולות של הפמיניזם – סימון דה-בובואר. סארטר לא היה אדם מרשים מבחינה חזותית – הוא היה נמוך ולבש משקפיים עבים בשל בעיית ראייה והוא לא פעם תיאר את עצמו כמכוער. בשנות החמישים והשישים היה סארטר לשם מוכר בכל בית באירופה וארצות הברית והיה לדובר הבכיר ביותר של הזרם הפילוסופי אליו השתייך – האקזיסטנציאלי.
סארטר האמין שלצורך מימוש החירות האינדיבידואלית, לשום דבר אין תכלית ומשמעות קבועה מראש. בני אדם הם המקור למשמעות של המציאות והם ממציאים אותה בכל העת, מה שהופך אותם גם לחופשיים להשליך הצידה דרך אחת להביט ולהתנהל בעולם לטובת כל דרך אחרת.
בעבור הפילוסוף הקיומי ז'אן פול סארטר אין דבר חשוב יותר מהחירות. אהבה, מבחינתו, חייבת להיות אהבה חופשית במובן של בחירה חופשית, הן של האוהב והן של הנאהב. לטענתו, מערכת היחסים שיש לנו עם האדם שאותו אנו אוהבים ושאוהב אותנו בחזרה אינה יכולה להיות מערכת יחסים של שייכות במובן שבו חפץ מסוים שייך לנו, בין היתר מכיוון שאנחנו לא שייכים לחפץ באותו אופן שבו הוא שייך לנו. לפי סארטר, האדם הנאהב זקוק לאהבתו של בן הזוג וכן לאישור וההכרה של האוהב בחירות שלו להיות מי שהוא.
קובץ הסיפורים יצא לאור ב-1939. הספר יצא במהדורה נוספת בשם "ילדותו של מנהיג" .
כל סיפור מטפל בסוגיה אחרת וכל אחד מהם מעולה בעיני: אהבה, קנאה, בגידה, התאבדות, תהיות קיומיות של אדם מילדות לבגרות וחיפוש אחר משמעות החיים.
לוסיאן, הדמות המרכזית בסיפור "ילדותו של מנהיג" מגיע בסיום למסקנה פילוסופית, "לא לנסות ולראות את שבתוך עצמך – אין שגיאה מסוכנת מזו". את לוסיאן האמיתי – ידע – יש לבקש בעיניהם של אחרים, בצייתנות נפחדת, בצפייתם מלאת התקווה של כל אותם היצורים שגדלו ובשלו למענו.
הסיפור השלישי נקרא "ארוסטראטוס". מסופר על איש לא שפוי שיום אחד מחליט לרצוח אנשים על מנת לצאת מאלמוניותו. הלכתי לחפש את פירוש המילה וזה מה שמצאתי:
ארוסטראטוס - ביוון העתיקה היה עלם צעיר אשר העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, ככל הנראה בשנת 356 לפנה"ס. את שריפת המקדש, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, ביצע ארוסטראטוס על מנת שיכנס שמו להיסטוריה. בעשותו כך, הוא קיווה ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית ובכך למעשה חטא בחטא ההיבריס. לא מוכר שם האיש שתכנן ובנה את המקדש, אבל כן מוכר האיש ששרף אותו...
בכל סיפור יש תרחיש עלילה שטומנת בחובה הפתעה בלתי צפויה.
מומלץ ביותר!
מתנצלת על אורך הסקירה, אך חשוב בעיני לדעת כמה דברים על הסופר עצמו ודעותיו לפני שניגשים לקרוא את יצירתו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
