ביקורת ספרותית על כאשר אני לבדי - שירים בפרוזה מאת א.ס. טורגנייב
ספר מעולה

---

מהי בדידות? מהו מקורה? האם ניתן להרגישה בידיים? למשש אותה מוחשית? או שמא מדובר בתחושה שהיא פנימית גרידא?

דבר אחד וודאי: ישנם סוגי בדידות רבים. בדידות שהיא פיזית, כאשר האדם נותר לבדו ואין מי שיחלוק עימו בחוויות וישנה בדידות נפשית, כאשר אתה מוקף באנשים אך דבר מה בקרבך לא מאפשר לך להירגע, הוא כוסס בך ומהבהב הבהוב חרישי, מציק, טורדני. ולאט לאט מתגבר ומתגבר. אתה עשיר בסובבים אבל אתה לבד, אף אחד לא הצליח לסדוק את השריון של נשמתך. אף אחד לא הצליח לראות מעבר למה שאתה משדר, את המצוקה, הכאב והעצבות.
בשבועות האחרונים חוויתי את סוג הבדידות הנפשית. הרגשתי שאף אחד לא מצליח להבין אותי. הקמתי סביבי חומה שכונסתי בתוכה. חומת בדידות שכל כך העיבה עלי שגרמה לי לסלוד מקריאה, מכתיבה. הרגשתי כאילו אני מצויה בבית כלא נפשי בלתי נגמר ובייאושי הרב כל שנותר לי לעשות הוא להתבונן מן החלון אל תוך תהום, תהום נשייה שחרחרה ובלתי ניתנת למעבר.
כל שעשיתי היה מתוך הכרח ולא מתוך רצון. כל הדברים שאהבתי לעשותם היו כצנינים בעיניי, טעמם תפל ועם טיפת מרירות מעקצצת. התכנסתי בתוך עולמי הפנימי ולמרות שדיברתי וצחקתי אין זו הייתה אני אלא רק גוף. הנפש הייתה במקום רחוק, הרחק-הרחק מכאן, נטועה בתוך בליל מחשבות שלא נתנו למוחי רגיעה, שאחזו בו כאחוז האדם העקשן בקרני השור.

ספר מיוחד זה של טורגנייב עוסק במוטיב זהה שהזדהתי עימו מאוד: בדידות. הבדידות אצל טורגנייב היא בדידות פיזית. מה מתרחש בתוך מוחו של האדם כאשר הוא נותר לבדו? מה מתחולל בתוך גופו כאשר הוא נותר בגפו? מסתבר שהרבה מאוד. טורגנייב הוא סופר פורה מאוד אך כאן, בספרון קטנטן זה אך מיוחד וקולח, הוא מעניק לקורא הצצה אל נבכי נפשו כיוצר ספרותי- שירי. הוא מעניק לנו כרטיס כניסה חד פעמי אל תוך נפשו התוססת והחצויה. עולם רחב נפרש אל עינינו. עולם שעיקרו היא הבדידות, הכאב והעצבות.
הספר מחולק למקטעים-מקטעים קצרצרים שנותנים לנו מושג על האדם הזה הנקרא איוון טורגנייב. על תהיותיו בקשר לדברים ומושגים רבים, כדוגמת טיבו של המוות. מהו המוות? מה יקרה כאשר יתקרב אל רגעי קיצו?


" מה אחשוב אני, כאשר אצטרך למות? ואם אומנם אמצא עוד במצב של יכולת לחשוב?
האם אומר בליבי כי הרעותי לנצל את חיי, כי איחרתי את להתעורר, כי התנמנמתי מדי, כי לא ידעתי לטעום מנדיבותם של החיים?

מה? האם זה כבר המוות? כל כך מהר?! לא ייתכן! הן עדיין לא הספקתי לעשות דבר! רק התכוננתי לפעול!"

האם איזכר בדברים עברו, אתעכב במחשבתי על שברי זמן קטנטנים, בהירים, על רשמים ועל מבע- פנים יקרים?

היעמדו מעשי הפחותים בפני זכרוני- היעטוף את ליבי עצב צורב של חרטה מאוחרת?
האחשוב אודות המצפה לי מעבר לקבר? והאמנם מצפה לי דבר?
לא. נדמה שאשתדל לא לחשוב כלל- ובעל כורחי אעסוק בהבלותות, רק למען הסיט את תשומת ליבי מן האופל המפחיד, המשחיר שם.
איש גוסס ניצב לנגד עיני, הוא קובל כל העת, הוא קובל על אשר אין מרשים לו לטעום אגוזים קלויים, ורק שם, בעומק עיניו הכבויות מרטיט ומפרפר דבר מה, כמו כנף נחלית של ציפור פצועה עד מוות."


יישור מבטו של איש קשיש אשר חלושות עיניו עד כדי עיוורון כנגד הזקנה והמוות המממש ובא, אל מול נעורים צוננים ורעננים שאינם מודעים לעתיד לבוא:

" הנר מבליח ודועך, מי המשתעל שם בצרידות ובזוקן? מכונס כקיפוד, מכווץ ומרטיט לרגלי- נח כלבי הישיש; רעי, רעי האחד והיחיד, קר לי, אני קופא, והם מתו...הם מתו כולם...
מה יפים, רעננים היו פרחי הוורד."

בקוראי את מילותיו של טורגנייב שנית מציפה אותי תחושה בלתי מוסברת של רוגע וצער. אני נפעמת ממילותיו הנהגות על דל שפתיי, מתגלגלות על לשוני בהטעמה נעימה וביכולתי לשמוע את הד פעימותיו בעת כתיבתן. עוצמתן מורגשת בתוך כף ידי כגוזל רך בשנים. מילים שמביעות בעיקר עצבות, התמודדות עם הלא נודע והשלמה חלקית. אין כמעט עליצות בקטעים אלה. רוב רובם מחבקים את הכאב, הגזלנות, חוסר האמפתיה ובעיקר הבדידות. מלמדים את הקורא על תלאות החיים ולא על תענוגותיהם.

" כל יום , כמעט כל יום חולף של החיים- מה ריקני, רופס, ואפסי הוא? מה מעט עקבות מותיר הוא אחריו? כה בלי טעם רודפות השעות אישה את רעותה.
ובינתיים עז רצונו של אדם להתקיים; הוא שומר על חייו- הוא מקווה מן החיים, מעצמו, מן העתיד...הו, לאיזה תענוגות הוא מצפה מן העתיד!
אבל מדוע הוא מתאר לעצמו שהימים הממשמשים ובאים יהיו שונים מן היום שזה עתה חלף?
כן, זאת אין הוא מתאר לעצמו- הוא אינו אוהב לחשוב כלל, ומיטיב הוא לעשות.
" הינה, מחר! מחר!" מנחם הוא את עצמו, כל עוד המחר הזה הוא לא יפול לקבר.
נו- ואם הנו כבר בקבר- אזי יחדל בעל-כורחו לחשוב."

חוכמת חיים רבה משובצת בתוך היצירות הקטנטנות הללו, כל פסקה היא יצירה נבונה בפני עצמה שמעלה שאלות פילוסופיות רבות על מהות החיים, על התנהגותם של בני אדם, בין האדם לחברו ובין האדם לעצמו:

" שנינו בחדר: הכלב ואניי. בחוצות נובחת סופת פרא.
הכלב יושב לפני ומסתכל הישר אל תוך עיני.
גם אני מביט אל תוך עיניו.
הוא, כאילו מבקש לאמור לי דבר. הוא אילם, את עצמו אינו מבין-- אני מבין אותו.
אני מבין שבהרף עין זה מקננת גם בו וגם בי, אותה תחושה האומרת כי אין בינינו כל הבדל. אנו זהים; בכל אחד מאיתנו מהבהב ומאיר אותו ניצוץ אש.
וינח המוות, וינפנף על הכלב בכנפו הקרה והרחבה...
וקץ!
ומי יידע אחרי-כן להבחין, איזה הוא ניצוץ האש שהאיר בכל אחד מאיתנו?
לא! אין פה חיה ואדם המחליפים מבטים...
אלו שני זוגות עיניים זהות, תקועות אלו באלו.

ובכל אחד משני זוגות העינים, של בעל החיים ושל האדם- מתכווצים החיים בפחד ומרטטים לעבר חיים אחרים."

הכול היינו הך: המוות הוא נחלת כולנו. השוני הוא למראית עין. בסופו של דבר זהו סוף כל בשר.
ספק קטעים, ספק שירונים ספרותיים אלה הם חשבון נפש של טורגנייב עם עברו, עם הווה, עם העתיד שהוא לוט בערפל. זהו חשבון נפש שנוצר תוך כדי כתיבה, כתוצאה מבערת הכתיבה שחדורה בכל כותב, בין אם כותב מקצועי או חובבן. חשבון נפש זה אומנם אישי אך ללא צל של ספק הוא מכנה משותף של רבים.כל אחד ימצא בתוך תוכם את עצמו, פיסה מתוך אישיותו.
האדם הוא לא יצור מורכב כפי שאתם חושבים, בסופו של דבר, ולמרות רצוננו לחשוב אחרת אין זה המצב- האדם אינו ייחודי כפי שהוא משתדל לחשוב. אותן צרות פוקדות אותנו, אותם לבטים ולרוב אותם הרצונות. גם אדם שחי את חייו בשלווה וקיבל מנעמים רבים מסיים באותו המקום ואת זאת, מתאר טורגנייב, בין היתר, יפה מאוד.

אין חדש תחת השמש בעניין גורלו של האדם. מעפר באת ואל אפר תשוב. לא משנה העובדה שתנסה בכל כוחך למנוע מגופך להזקין, לא משנה כמה תרגיש צעיר, נגד המוות אין נלחמים. הוא חמקמק ובקיא במלאכתו היטב.

באחד מקטעיו של טורגנייב בספר זה הוא מתאר את מפגשו עם ידידו משכבר הימים שהפך לאויבו וכתוצאה מכך נגדע הקשר במשך שנים רבות. באופן מפתיע נשלחה אל הסופר הודעה מאותו ידיד-אויב נושן שיבוא במהרה, כאשר הוא מגיע הוא רואה את ידידו- אויבו הנוטה למות, הוא ספוג חולי רב ומבקש לאחוז בידו. הסופר מדמה לעצמו שאישה הלבושה לבן וחמורת סבר עומדת לצידם, זוהי גברת מוות שממתינה לסיומה של ברית השלום בכדי לקחת את הידיד-האויב.
סיפור קצרצר זה הפתיע אותי בכך שבדרך כלל המוות מתואר אצל אומנים וכותבים רבים כגבר הלבוש בשחור ונראה כמכשף. כאן טורגנייב השכיל לשנותו לאישה ועוד אישה הלבושה לבן...זה היה שינוי מרענן ומפתיע.

ואולם, לא משנה מי הוא המוות, אישה, גבר או בעל חיים, בסופו של יום, טורגנייב מבהיר לנו שהוא יקח את כולנו. מי מוקדם ומי מאוחר. כך פועל לו הגלגל.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על כאשר אני לבדי - שירים בפרוזה