גילוי נאות, זו שנה שלישית שאני משתתף בהרצאותיו של הסופר חיים באר, אני נהנה מאוד מההרצאות ומלימוד הספרות. קראתי ספר זה מתוך צורך של מחווה לסופר, בעבר קראתי את "עת הזמיר" ואת "חבלים" ספרים שנהנתי מאוד מקריאתם. ציפיתי לפני קריאת ספר זה "אל מקום שהרוח הולך" לספר באותו סגנון של הספרים הקודמים, כלומר ספר מציאותי על יהדות וישראליות עם נושאים מהותיים וסוגיות ברורות שהינם נושאי הספר, הופתעתי לחלוטין לטובה.
הספר הינו קודם כל רומן ודן בענייני אהבה של בינו ובינה, נושאים שלאו דוקא ב"רומו של עולם" כבספרים אחרים. הספר מתאר את מסעו של אדמו"ר בעל חצר חסידית אחרי חידת חלומו. הסיפור טבול בסיפורי חסידים, חוכמה יהודית ומיסטיקה יהודית ותרבויות אחרות – פשוט נהדר.
כמובן ספרות עברית במיטבה – תענוג.
להלן ציטוט יפהפה המאפיין את הספר כולו ואת האמור לעיל:
"כולם נשכחו מלב. ולא הם בלבד נשכחו, נשכחו גם הדבר הקרוב אליו מאוד בפיו ובלבו לעשותו: כל מצוות התורה הזאת, כל החרמות והאיסורים והכינויים והנדרים שגזר על עצמו מיום שעמדו הוא ויצרו על דעתם, כל אלה היו כלא היו, נדריהם לא נדרים ואיסוריהם לא אוסורים. רק דבר אחד היה חי לעד וקיים לנצח – הנשיקה שהיא נשיקתה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. מגע שפתיה בשפתיו כחושך על פני תהום וכרוח מרחפת על פני המים וגופה הנכרך על גופו ככרובים המעורים זה בזה וחיבתם כחיבת המקום לישראל."

יצא שקראתי את הספר בתקופת הבחירות בארה"ב. הספר הינו על הקיטוב בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים במהלך השנים 1940-1942 , ששופך אור להבנת עמדות הצדדים גם היום. בגדול הדמוקטרים בעד ההתערבות במלחמה באירופה ובמיגור גרמניה הנאצית והרפולבלקינים נגד התערבות במלחמה, נגד שליחת חיילים אמריקאיים להלחם ולההרג במלחמה לא להם.
הרקע לספר הינו אמיתי וכל הדמויות בו חיו באותה תקופה והיו פעילים באותה תקופה, הסופר בגדולתו רקם "טוויסט" בעלילה על ידי זכיה בבחירות של הרפובליקנים ובחירת נשיא צעיר ואהוב, טייס מהולל שאף הנאצים, במציאות, העניקו לו לאות ההערכה את "צלב השירות" של ה"נשר הגרמני" אות המוענק לזרים על ידי הרייך.
המציאות הינה הפוכה לחלוטין רוזוולט בבחירתו פעם שלישית לנשיאות הביא להתערבות ארה"ב במלחמה שגרמה לניצחון בעלי הברית ולסיום שואת היהודים.
הסיפור מסופר כמעין אוטוביוגרפיה של הסופר פיליפ רות בדמותו וקורות משפחתו. הספר מתאר את הדרדרותם של מצב היהודים ומעמדם בארה"ב עם עלית השלטון (המדומה) והרמת ראש אדירה של אנטישימיות המכוונת נגד יהודים הן על ידי התושבים והן על ידי השלטון, מצבים שהסופר משאיל ממציאות קשה ואמיתית במדינות אירופה.
בסוף הספר מובא "סוף דבר", כ- 30 עמודים, הכולל את הכרונולוגיה האמיתית של הדמויות, מניסיוני מספר זה ומספרים אחרים אני מעדיף לקרוא את סוף הדבר לפני תחילתו של הספר אשר בדרך כלל תורם רקע מסוים, ולא ספוילרים לסיפור.
הספר טבול באירועים אישיים של ילד בן שמונה על פי תבונתו ותודעתו של ילד בן שמונה ועלילה משפחתית מרתקת של בני המשפחה כולל המשפחה המורחבת והכל באוירת האנטישמיות הגואה אשר במרכזה שאלת האימה היהודית, האם מה שקורה/קרה באירופה יכול לקרות גם בארצות הברית?
להלן ציטוט מתוך הספר לתסריט האימה האפשרי, אפשרי והגיוני לכשעצמו ולא קרה, עקב אי התערבותה של ארה"ב במלחמה:
"ההסכם שנכרת באיסלנד בין לינדברג (נשיא ארה"ב המדומה (תוספת שלי)) להיטלר ב- 1941 מתיר להיטלר להביס תחילה את ברית המועצות, אחר כך לפלוש לאנגליה ולנצח אותה ורק לאחר מכן יכונן נשיא אמריקה את "הסדר הפשיסטי האמריקאי החדש", דיקטטורה טוטליטרית כמו זו של היטלר, אשר תכשיר את הקרקע למאבק היבשתי הגדול האחרון – הפלישה הגרמנית, הכיבוש והנאציפיקציה של דרום אמריקה. בתום שנתיים, כשצלב הקרס של היטלר יתנופף מעל בתי הפרלמנט של לונדון, דגל השמש העולה יתנופף מעל סידני, ניו דלהי ופקין, ולינדברג יבחר לנשיא לארבע שנים נוספות, ייסגר הגבול בין ארצות הברית לקנדה, היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות ינותקו, וכדי למקד את דעת האמריקאים בסכנה הפנימית החמורה המחייבת קיצוץ בזכויות האזרח שלהם, תתחיל מתקפה רבתי נגד ארבעה וחצי מיליוני היהודים של אמריקה."
ספר עלילתי מעניין ומרתק על היסטוריה אלטרנטיבית.

יובל ירח, הסופר, יליד 1971 מתאר בגוף ראשון שני ושלישי, כל הגופים הדקדוקיים הינם משמשים את סבתו מניה בספר, את קורותיה מיום הולדתה 1916 ועד 1972. הספר מתמקד באירועים משנת 1932 עלית הנאצים ועד 1949 עליתה למדינת ישראל. ב"דבר המחבר" בתחילת הספר מתוודא הסופר כי האירועים של סבתו לא סופרו לו על ידי סבתו כיוון ששתקה, אלא הספר כתוב תוך לימוד התקופה ושמיעת עדיויותיהם של ניצולים אחרים.
בעבר קראתי ספר מסעיר "נוטות החסד" אשר סופרו ג'ונתן ליטל יליד שנת 67, אף הוא לא חווה את התקופה, מנסה להעביר את סיפורו בגוף ראשון תוך ניסיון להיות צמוד ביותר לאירועים ההיסטוריים, העובדות, הפרטים והאמת הספציפית ההיסטורית של הסיפור, מלבד כתיבת הסיפור בגוף ראשון.
מניה, סבתו של יובל ירח, עברה את תקופת השואה החל מחיים בעיר קרקוב אשר בפולין, עיר שמספר היהודים בה רב, מהרחוב בו גרה עברה לגיטו ובתוך הגיטו עברה מקומות מגורים עקב צמצום האוכלסיה היהודית בגיטו על ידי אקציות וצמצום שטח המחייה המוקצה לגיטו. לאחר מכן הועברה למחנה עבודה בסמוך לקרקוב וממנו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. מאושוויץ הוסעה ברכבת לשמש ככח עבודה במפעל בגרמניה. לאחר שהות לא ארוכה במפעל בגרמניה הוצעדה עם יהודים אחרים עד להיעלמותם של חיילי הצבא הנאצי באחד הלילות.
הספר אינו מתאר סיפור מיוחד של השרדות והינצלות באופן פלאי, ובזה גדולותו, אלא כח רצון לחיות שמתבטא בעמידה בתנאי הנאצים ככח עבודה מועיל לאורך כל התקופה. הספר מתאר בחדות על פני עשרות עמודים את עוצמת הרעב הפיזי.
הספר אינו מחולק לפרקים, חלקו האחרון של הספר, כרבע מהספר, הינו מאותו יום בו נעלמו הכח הצבאי הנאצי ומניה ויהודים אחרים איתה ניצלו על ידי כח צבאי אמריקאי. חלק זה הינו לדעתי המיוחד בספר מכיוון שתרם לי נקודת ראות נוספת לתקופה של ניצולים מיד לאחר השחרור והתמודדות עם "איך ממשיכים מכאן הלאה?" ולא מידע על השואה והמלחמה – מעניין מאוד.
להלן פסקה יחידה מהספר בו הסופר כותב בגוף ראשון שלו ולא גוף ראשון של סבתו, בסוגריים תוספות שלי:
"ומה באמת היא חשבה אז (מניה) כשהיו יחד (בעלה הנמצא במחנה אחר ולא שרד)? מה חשבה מתחת למחשבות? האם מקס (בעלה) עודנו שם, משקיף? האם הוא הולך ונעלם ממנה עם השנים? ועד כמה למדה שוב לאהוב? להתענג? להרגיש את המגע? האם זכר הרעב והאכזריות האנושית היה בא אל מה שבינה ובין מוניק (בן הזוג לאחר המלחמה) אל האינטימיות? תמיד-תמיד? או שהיה אפשר להם להישכח לרגע? עד כמה היה אפשר לאהוב אחרי המחנות? לגעת באמת בגוף אנושי אחר, בנפש אחרת, אחרי שכבר ידעת את מדמנת הגזע האנושי? זה אני (הסופר יובל ירח) ששואל. אני, הנכד. אני רוצה לדעת."
בספר קיימים רבדים ספרותיים נוספים.
התרשמתי מאוד מהפרויקט של יובל ירח לחקר קורות סבתו, מתוך רצון הנחלת סיפור ההסיטורי מדויק של המקומות והתקופה. מומלץ למתעניינים בתקופה.

ספר המספר על הווי החיים במצרים של מספר דמיויות המתגוררים ב"בית יעקוביאן", לספר אין זיקה לחיי היהודים במצרים, אלא לחיי העם המצרי בהווה של שנת 1990 עת מלחמת המפרץ הראשונה והקונפליקט של העם המצרי המוסלמי עם הצטרפותה של מצרים לקואליציה נגד העם האיסלמי בעירק, בנוסף הספר מתאר על הסתגלותם של הדמויות בתקופה של המעבר ממשטר מלוכה למשטר לאחר מהפכת הקצינים ב- 1952. הסופר מתאר ביד נאמנה את החיים במצרים, כמובן שברקע הדימיון גולש לסרט הערבי (המצרי) של יום שישי בערב בתקופה טרום הטלויזיה הרב ערוצית.
הסופר מפליא לדלג כל מספר עמודים וללא חלוקה לפרקים בין שלושה סיפורי אהבה, שאין להם קשר מיוחד אחד עם השני, אלא התרחשותם וחייהם של חלק מהדמויות בבניין זה. סיפורי הדמויות וקשרי האהבה הינם מפתיעים, חוצי מעמדות, מגדרים וגילים. האם האהבה שורדת?
לטעמי הספר מתחיל באופן קליל לעתים הומורסטי, אולם אחרי ההתחלה הקלילה הסופר מעמיק מאוד בתיאור הדמויות, מורכבותם על רקע תולדות חייהם ותיאור מניעיהם למאבקיהם למימוש העצמי והאהבתם בהווה.
כמו שיש ספרים של סופרים ישראלים המטיבים לתאר את ההווי הישראלי על רקע הקונפילקטים השונים הקיימים בחברה הישראלית, כך ספר זה בזמן קריאתו מצליח לשכנע שהוא פותח לנו צוהר להבנת חיי שכננו המצריים, שהכוחות העיקריים המניעים אנשים הינם: דת, כסף, אהבה ומעשה האהבה לאו דווקא בסדר זה.
להלן ציטוט לחשיבות עיקרי המניעים:
"ביום חמישי בערב, כאשר הילדים ישנים במיטותיהם לאחר שסייימו את ארוחת הערב והודו לאל על האוכל שבבית המספיק לשבוע שלם ואף יותר, על מעט הכסף שהצליחו לחסוך לעתות חירום ועל חדר מגוריהם הנקי והמסודר, מגיע הגבר במצב רוח מרומם בהשפעת החשיש ומבקש את אשתו. זו רואה לעצמה חובה להענות לבקשתו לאחר שהיא מתקלחת, מתאפרת ומתבסמת, ושעות קלות אלה של אושר מוכיחות לה שמרות הכול חייה העלובים מוצלחים במידת מה. צייר מוכשר יכול להציג בפנינו את הבעות פניה של ההאישה על הגג בבוקר יום שישי. לאחר שבעלה יורד להתפלל היא רוחצת את גופה משיירי תינוי האהבים ויוצאת אל הגג לתלות את המצעים שכיבסה. שערה הרטוב, עורה הוורדרד ומבטה הטהור משווים לה מראה של ורד בשיא פריחתו לאחר שרווה מטל הבוקר"
בנימה אופיטמית זו... שנה טובה ומתוקה, בריאות ואושר.

ספר של דוד גרוסמן בשם זה ברור לכל אוהבי ספר, מה מהות הבשורה שהאשה אינה רוצה לקבל, אלא בורחת ממנה, העיקר לא להישאר במקום אחד ולכן יש צורך לנוע כך שהבשורה לא תוכל למצוא אותה.
הספר מתחיל בתיאור תקופה מסוימת בהיות האשה, נערה בה הכירה שני חברים שהינם חבריה שילוו אותה לאורך חייה מעתה, מפליאה דרכו של הסופר להיכנס לעורה של הנערה ותחושותיה. התייחסותו של הסופר ותיאורם של הנערה והנערים הינה כבוגרים בעלי רעיונות ודעות מפותחות. הספר מסופר על רקע מלחמות ישראל שללא רקע זה לא הייתה עלילה לספר, ידועה לנו עמדתו של הסופר בנושא, להלן קטע שנון מתוך הספר:
"זיכרון הבזיק בה אותה צריבה קרה של אימה וכישלון מלפני כמעט שלושים שנה, כשלקחו לה את אברם, כשהלאימו את חייה. הנה, הרגישה, שוב אותו סיפור ישן-נושן שלה: הארץ הזאת, במגף ברזל, שוב הנחיתה מדרך רועם במקום שאסור לארץ להיות."
עיצוב הפרטים הקטנים והתרחשויות העלילה (סצנות) הינן בלתי נשכחות. האשה שהינה בעלת משפחה, לאורך בריחתה מספרת את סיפורה "הרגיל-מיוחד" של משפחתה.
לדעתי אם נוריד מהספר את המעטפת של מלחמות ובריחה מבשורה, הספר מעביר לנו מסר של ראה/ראי הספר הינו סיפורה של אישה שזאת משפחתה והאנשים הקרובים ביותר אליה, ואלה הזיכרונות שלה ממשפחתה זיכרונות של אירועים פשוטים וקטנים שכולנו עוברים. האם אתה/את גם כן חקוקים בתוככם אירועים אלה של יקירכם? האם אנו מכירים את יקירנו? אחרי כל קצובת קריאה (ספר רב עמודים) נשארתי עם עומק למחשבה על הסיפור ועלי.
האשה מנסה בעת בריחתה מבשורה לספר את סיפור משפחתה. להלן ציטוט האם הדבר בכלל אפשרי:
"כלומר – יש אינסוף דברים לספר עליו, ובכל-זאת, לפתע נבהלה לחשוב שאם היא תדבר עליו ברציפות שעתיים או שלוש, או חמש שעות ואפילו עשר ייתכן שכבר תקיף את מרבית הדברים החשובים שיש לה לומר עליו, על כל חייו, תסכם, תמצה אותו. אבל איך ייתכן שזה כל מה שיש לספר עליו, ורק לפני רגע חשבה שחיים שלמים לא יספיקו? ואולי זו החרדה שמכווצת לה את המוח. ומיד, באותה התאכזרות עצמית שסיגלה לה לאחרונה, ענתה שזאת אולי התשובה למועקה שכבר כמה זמן אוכלת בה: שהיא לא באמת מכירה אותו, את הבן שלה, את עופר."
האשה בורחת ברחבי הארץ מכיוון צפון דרומה, הספר אינו מקמץ בתיאור יופייה של הארץ, כשקראתי את הספר, השיר "אתה לי ארץ" מרחף מעל. מילים: יורם טהרלב לחן: נורית הירש, בביצוע ירדנה ארזי
אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי

לסיכום, סליחה על התחצפותי להלן: ספר חובה לאוהבי ספר.

הספר הינו על תהליך העובר על משפחה המאבדת את אחדותה לאחר יותר מעשרים שנים יחד. תוכן הספר הינו קשה לקריאה, פסימי ומפחיד עד כמה מציאותי. הספר אינו ספר מתח ואין תהפוכות רבות אולם כתוב באופן מרתק, אמין וכנה, קיימת הרגשה שמחשבות ורגשות הדמויות מנותחות בדייקנות כבסכין חדה של מנתח ובשפה עברית עשירה.
זהו ספרו השביעי של שמעון צימר והראשון שקראתי, אקרא ספרים נוספים שלו. מפליא אותי שלספר ולספרים נוספים של הסופר שמעון צימר אין תשבוחות כאן, כדאי שנגלה את יצירתו הספרותית.
להלן תמצית חיי הדמות הראשית בשפתו:
"החיים נראו כמו חלום רע. כמה מהר עברו השנים. עד לא מזמן הוא היה ילד, מפונק טיפש ויהיר. הוא רדה בהוריו. מה שלא קיבל בטוב השיג בתככנות ובסחטנות. אחר כך בגר. עזב את הבית. למד באוניברסיטה. כתב מוזיקה וניגן. א..ן בלי סוף. ז..ן פה ושם. ואז, יום אחד, התחתן איתה. למה דווקא איתה? נולדו לו שני ילדים, הוא אהב אותם כמו שלא אהב אף אחד קודם לכן, והם בתמורה רדו בו כמו שרדה בהוריו. ....."
קראו ותהנו.

יותר מ 600 עמודים של הנאה ענקית מקריאה של סיפור מופלא של סופר רוסי. אין מדובר בספר של דוסטויבסקי או טולסטוי מגדולי הסופרים, אין מדובר בספר "כבד" הספר נוח לקריאה, שוטף וסוחף. הספר כולל שני סיפורים מזמנים שונים, הסיפור המרכזי הינו על הופעת אורח מסתורי עם בני לוויתו המשונים במוסקבה ועל ביצוע מעלליהם בעיר. סיפורי קסמים קסומים שקדמו לספרי הארי פוטר. החבורה ״החביבה״ די משתוללת בעיר, לכאורה סיפור המתריס כנגד הקומוניזם הרוסי.
הסיפור השני הינו גרסה מסוימת לצליבתו של ישו תוך התמקדות בפונטיוס פילאטוס השליט הרומאי בירושלים. קראתי בעבר ספרים אחרים של מיטב הסופרים, כמו דוסטויבסקי, סארמאגו, עמוס עוז ואחרים המתמודדים עם הנושא מזוויות שונות. הסיפור בספר זה רציני לעומת סיפור הקסמים ומעניין מאוד מנקודת ראותו.
הערה אחרונה, לספר שקראתי קיימת גרסה מוקדמת בתרגום אחר. לדעתי התרגום הנוכחי מנסה ״להתעדכן״ לעברית "עכשווית" לזמן נתרגום, לדעתי בהנמכת השפה אנו מאבדים רובד ספרותי של כוונת הסופר.
קראו ותהנו.

שם הספר ועיצוב עטיפת הספר מעידים על תוכנו, על כינון בית המקדש היהודי השלישי במציאות עכשוית מדומיינת, על הקמת בית מקדש לתפארת אלוהי ישראל במקביל לתקומת ממלכה ריבונית השולטת לפחות בירושלים, כמובן ממלכה שתשתיתה קיום מצוות התורה והקרבת קורבנות בבית המקדש. הספר אינו מיועד לצמחונים ואוהבי חיות, תיאור עבודת הקודש בבית המקדש מתואר בפירוט גרפי רב , החל ממטרת ההקרבה, סדר הקורבנות היומי וכלה בסדר הקרבת הקורבנות ביום הכיפורים, ניכר שהסופר למד את הנושא והשתדל להישאר צמוד למקורות.
תחיית ירושלים הדתייה ושומרת המצוות מוצגת כהנגדה לחיים בתל אביב במציאות עכשוית פחות מדומייינת, טרום תחייתה של ירושלים ובנית בית המקדש. כחלק משידורי הטליוזיה של הממלכה משודר הסרט: ""ימיה האחרונים של תל אביב" זכורים ממנו זוג גברים מהלך יד ביד בשדרת אשלים, ישבניהם מעכסים כמו נשים, אוכלים מצלחות מלאות שרצי ים משונים שנראים כמקקים, את ... נואם בלהט נגד ברית המילה, ערבים יושבים כבני חורין בבתי קפה וצוחקים עם נערות יהודיות."

האם גורלו של בית המקדש השלישי יהי כגורלו של בתי המקדש הקודמים?
קראו ותהנו.

סוף סוף אני קורא ספר שמאוד רציתי לקרוא מבחינת תוכנו ולאו דווקא עלילתו. ספר של סופר ערבי ישראלי, שהציפיה שלי הינה לספר שתוכנו הינו המציאות הערבית ישראלית מנקודת מבט שאינה של סופר יהודי ישראלי. שמח מאוד שלא התאכזבתי. קראתי גם סופרים ערבים ישראלים נוספים אולם, בעייני, סיפרו סיפורים מעניינים מאוד הכתובים מצוין, אולם לדעתי נוגעים במציאות הערבית ישראלית אולי ברמיזה.
גוף שני יחיד מספר על שני ערבים ישראלים, על קורות חייהם הצעירים, הבוגרים והמקצועיים. אנשים צעירים המעוניינים לחיות את חייהם החופשיים הנורמטיביים במצב הנוכחי בישראל (שנת 2010).
הספר נוגע רבות ובאופן ישיר ברצונם של הדמויות הראשיות להשתלבות מלאה כאזרחים שווים החופשיים לחיות את חייהם כרצונם. משמעות שם הספר גוף שני יחיד, לדעתי, הינה שלאורך כל הספר, הסיפור מדלג בין שתי הדמויות המרכזיות, פרק לדמות אחת הכתוב בגוף שלישי ופרק לדמות השניה הכתוב בגוף ראשון. גוף שני יחיד = אתה או את, כלומר הספר הינו עלינו ועל מציאות חיינו. לדעתי ספר מרתק עם אמירה כנה ומעניינת.
להלן ציטוט לכמיהת חייהם:
"היום אני רוצה להיות כמוהם. היום אני רוצה להיות חלק מהם, להיכנס למקומות שאליהם הם מורשים להיכנס, לצחוק כמו שהם צוחקים, לשתות בלי לעשות חשבון לאלוהים. אני רוצה להיות כמוהם. משוחררים, חולמים, מסוגלים לחשוב על אהבה. כמוהם. כמו אלה שהתחילו למלא את הרחבה מתוך ידיעה שהיא שלהם, שלא הרגישו צורך להתנצל על קיומם, לא הרגישו שעליהם להסתיר את זהותם. כמוהם. בלי מבחני נאמנות, בלי מבחני קבלה, בלי פחד ממבטים חשדניים. היום אני רוצה להיות חלק מהם בלי להרגיש שאני עובר עבירה. אני רוצה לשתות איתם, לרקוד איתם, בלי המשא הכבד של מסתנן מתרבות זרה. להרגיש שייך בלי להרגיש אשם או בוגד. ובמה אני בוגד בדיוק?"