"בימים אלה של כמו טירוף ומחשבות מבולבלות, חידדו גלי רגישות עמוקים את התפיסה החושית שלו, או שהביאו לכך שטיפטף משהו משלו אל תוך הסביבה".

הציטוט הזה היה בשקית הפתקאות שלי. זו שקית עם אוסף מחשבות, ציטוטים, ועוד כל מיני חצאי רעיונות כתובים בכתב יד מקוטע ותשוש,נרגש ואפוף ובעיקר לא מובן- כיאה לכתב שנכתב מתוך שינה, נסיעה, פאב צפוף או סתם ברחוב. ברגעים מסויימים, כשהולך לי לאיבוד הלך רוח מסוים אני חוזר לפשפש בשקית הפתקאות. את הלך הרוח שחיפשתי לא מצאתי הפעם -הוא הגיח רק לרגע וחלף עם הרוח, השאיר אחריו רושם שתכף ישוב ואת "הפסולת המטבולית של העייפות" של מוזס אלקנה הרצוג.
קשה לי להעביר חוות דעת על הספר "הרצוג" בפעם הקודמת שניסיתי למצוא מילים שיתארו את החוויה שהייתה לי כשקראתי אותו רשמתי פשוט אאאאאאאאאאאה (זה אאאאאאאאה של צעקה טובה מכל הלב) וכשהנהלת סימניה ראתה חוות דעת שכל מה שיש בה זה אאאאאאאאאאאה היא החליטה למחוק אותה (והאמת שהנהלת סימניה פעלה בחוכמה, כי הינה אני כותב את חוות הדעת מחדש...טוב.. זה לא בדיוק חוות דעת...כמו יומני היקר)
על כל פנים....מה שיש לי לומר על הספר הרצוג זה אאאאאאאאאאאה:)...ברגעים הספר אחז בי כמו מאמא גדולה שמטלטלת כתפיי נער וברגעים אחרים נכרכתי בספר כמו ילד בשמיכה שלו. אין לי מושג אם הספר הזה כל כך ענק כמו שאני חושב או שפשוט קראתי אותו בזמן מאוד משמעותי מבחינתי...קראתי אותו במשך שלושה חודשים (ספרים טובים אני קורא לאט) בקיץ שלפני 3 שנים ואני לא יכול לחשוב על הספר מבלי להיזכר באותם חודשים...המציאות של אותם ימים ו"הרצוג" התערבבו להם וצרבו בתוכי איזשהו זיכרון של אאאאאאאאאאה.... אני זוכר שקראתי את הדף האחרון בים של תחילת ספטמבר וכשהפכתי את הדף הרגשתי את סופה של תקופה ונשארתי מלוחלח על החול לאיזה עשרים דקות (איזה נעים זה להיזכר בזה עכשיו כוסססעממ..:)
טוב...לסיום...לא אשאיר את קוראי חוות הדעת/יומני היקר הזה עם צעקהת אאאאאאאאה סתומה ואספר ש"הרצוג" הוא ספר מעולה עבור אוהבי אדם, עבור כאלה שכשהם הולכים ברחוב הם לא מפספסים אף עובר אורח ומביטים בו בסקרנות מחוצפת ובלתי נשלטת, כאלה הרעבים לחטיפים פילוסופיים על מצע רומנטי, כאלה שאוהבים לכתוב (בעיקר לכאלה שאוהבים לכתוב...סול בלו הוא בית ספר לשרטוט דמויות) וכאלה שנקודת הג'י שלהם היא בראש יותר מבלב או בבטן.

הסופר איאן מקיואן אמר על "הרצוג"
"אני מכיר קטעים שלמים מהספר הזה בעל פה. הלוואי שיכולתי לכתוב יצירת מופת כזו. אנחנו חייבים לה הכול."

ספר לא פשוט הספר "הרצוג". בהתחלה, חשבתי אפילו שאפרוש, לא הבנתי על מה מדבר פרפ' הרצוג דבריו המובאים כמכתבים קטועים ורשימות מוזרות עסקו בתכנים אקדמיים פילוסופיים ולא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר ומה הבעיה שלו. אבל לא זנחתי את הספר חרקתי והמשכתי לקרא. קראתי לאט עד שהבנתי שבכלל אנני אמורה להבין את כל מה שהרצוג כתב כי הבנאדם מבולבל בעצמו תלוש ובודד. דמותו של הרצוג נחשפת לאט לאט. הוא איטלקטואל איש רוח .רגיש וחסר כל כישרון לעשות סדר בחיו ולהגן על האינטרסים שלו.
.נישואיו לא צלחו פעמיים, אשתו השניה ו"חברו הטוב" נצלו באכזריות את חולשותיו אבל הוא באופן מפתיע לא "מתחספס" אהבתו לילדיו ורגש האחריות שלו כלפיהם נותן לו הרבה נקודות כמו כן הוא לא מאבד את היכולת להנות מחיו ולבחור בטוב במקום לשקוע. ככל שמתקדמים בקריאת הספר המכתבים של הרצוג לכל מי שרק עולה בדעתו (חי או מת),נעשים ברורים יותר סיפור ילדותו הקשה נחשף ללא רחמים עצמיים. סול בלו הצליח בכישרון גדול להביא אותי לידי הזדהות עם הדמות שיצר למרות שבחיים אנני חושבת שהייתי מוצאת עצמי לידו, הספר חכם ,מצחיק לפעמים, חושפני ורגיש . בסופו של הספר לא יכולתי שלא להעריך את הרצוג ולסמוך עליו שלא יסים את חיו בדיכאון.

קראתי בתרגומו של אליהו פורת. על מנת להקל את הקריאה, החל משלב מתקדים בספר, לא התעמקתי בהערות השוליים, וכן בקטעים המודגשים העוסקים במכתבים הנכתבים ולא נשלחים ניתן לדלג, אזי הספר יזרום, יתגלה הסיפור ותובן הערתו של מקיואן על הכירכה הראשית של הספר בתרגומו של עודד פלד.

קראתי רק חלק. מדי פעם יש לו תובנות מקוריות ומעניינות, אבל המתווה הכללי שאולי אקרא לו 'עסקי נשים' לא בדיוק כזה משמעותי. לפעמים החיבור בין ההגיגים האינטלקטואלים לבעיות שלו עם נשים לא עובר. לפעמים האינטלקטואליה יוצאת פלצנית והוא יודע, אז הוא מרכיב לקטע משפט סוגר שאותו אדם שהתפלסף עכשיו או הגיבור עצמו שהתפלסף- הוריהם היו עניים ומחוברים למציאות המרה, כדי שקצת הקורא יפרגן לדמות, אבל בעיית היובש האינטלקטואלי בכ"ז נשארת. לא תמיד כאמור, לפעמים יש לו הרהורים/פילוסופיה/אינטלקטואליה מקוריים ומעניינים. לפעמים הוא כותב הגיגים כאילו לקח סמים, אין להם משמעות ברורה, הם כמו מתוך שינה, ועדיין לא החלטתי מה דעתי על צורת הכתיבה הזאת. בטח לפעמים זה מיוחד ומוצלח, לפעמים פחות. "הטיפול" בבעיות העולם במכתבים (אם אכן קלטתי שאלו מכתבים או מחשבות) לא מספיק רציני ולא מחויב, חפיפי קצת, 'עבודה קלה'. כאמור עסקי הנשים בגדול- לא מספיק לנושא המרכזי, זה קצת קטן מדי. בסופו של דבר מתקבל כשבלוני, ובסגנון שבלוני, שהוא מתאר כול דמות ודמות איך היא נראית, ואז ממשיך בסיפור. בפעם העשירית שהשיטה מופעלת באופן השאבלוני החוזר, התיאור כבר לא מעניין. עוד דבר מפריע: כולם יפים שם (אולי כדי שהגיבור לא יצא היפיוף היחיד), וגם הנשים שלו כמובן יפהפיות, והגיבור כזה מאצ'ו יפה (ומעיד על עצמו), זה ספר קצת נרקיסי למרות שהוא כה"ז יורד על עצמו כדי לכסות על כך (איך אני נראה!). העיסוק המתמיד בו (גם על דרך השלילה) יוצא נרקיסי. כמויות אדירות של תיאורי נוף וסביבה מאוד משכנעים בשפה ריאלית שאולי מבחינה אמנותית קצת בסימן שאלה אחרי מה שלמדנו שאפשרי, מהספרות הפוסטמודרנית.

סול בלו זכה בפרס נובל לספרות (ב- 1976). ספרו הרצוג נחשב ע"י רבים לפסגת יצירתו.
אבל אני פשוט לא התחברתי, לא לספר ולסיפור ולא לכתיבה.
אז ניסיתי, נאבקתי, ואחרי כשבוע קשה סיימתי את הספר, וכל מילה נוספת - מיותרת.