אכן יצירת מופת, ולא בכדי נחשב לאחד מספרי המופת בהגות הפוליטית.
ניקולו מקיאוולי מדבר על האופן שבו השליט רוכש את השלטון, ומפריד בין סוגי הרכישות השונים. אחר כך מדבר על התכונות שרצוי שיהיה לשליט ובאיזה אופן הוא יכול להגדיל את הסיכוי שהשלטון יישאר בידיו.

למי נכתב הספר?
הספר נכתב לכאורה למנהיג החדש. זהו מדריך משתמש לנסיך בהוראות עשה ואל תעשה כאשר המחבר נותן הצדקות מנומקות להמלצות שלו מתוך דוגמאות היסטוריות.

למה נכתב הספר?
בזמן כתיבת הספר מקיאוולי היה בסוג של פרישה שלא מרצון, והוא עשה מאמץ לשכנע את השליט המקומי להחזיר אותו לתפקיד רשמי ע"י הצגה של היכולות המופלאות שלו בהבנת הפוליטיקה ע"י כתיבת ספר הזה. זה בעצם היה סוג של מסמך לשיווק עצמי, אבל הוא לא הצליח לחזור לתפקיד בשלטון בעקבות זה.

מי כדאי שיקרא את הספר?
כל מי שרוצה להבין את המנהיגים הקיימים ואלו שקדמו להם. גם אם זה ברפובליקות, נראה שכל הפולטיקאים קראו את מקיאוולי עוד בתיכון, או שנולדו עם הידע הזה.

איך לקרוא את הספר?
לא לדלג על המבוא. בגרסה זאת (דביר – הוצאת שלם – ספריית לויתן) ערך וכתב את המבוא הלי זמורה שעשה עבודה נפלאה. למעשה המבוא מתאר מצוין את כל מה שכתוב בספר ובמידה מסויימת מי שקורא את המבוא יכול לדלג על קריאת הספר, אבל זה לא יקרה. רמת הסקרנות שמתעוררת בעקבות המבוא המצוין מחייבת את הקורא להמשיך ולקרוא את "הדבר האמיתי" בלשונו של מקיאוולי, למרות שהתוכן ברור כבר מהמבוא.

האם הספר ברור וניתן להבין את השפה?
הספר כתוב עם הערות שוליים למכביר, והבהרות והסברים על הדמויות ההיסטוריות המוזכרות, כך שגם קורא שלא בקיא בכל ההיסטוריה המפוארת של איטליה בימי הביניים (כמוני למשל) לא ירגיש נבוך ויבין בדיוק על מה הסופר מדבר. האופן שזה ערוך הוא נוח ביותר, כך שלא צריך לדפדף על מנת לקרוא את הפרוש כי הוא כתוב בתחתית הדף, דבר שמקל על רצף הקריאה.
בתאריך 16/02/2022 נכתב באתר זה ביקורת מצוינת על הספר הנסיך בהוצאה אחרת (זמורה ביתן משנת 1988). הביקורת ההיא (מאת יוסי) נטען שההערות מוקמו בסוף הספר ולא בתחתית העמוד – דבר שמקשה על רצף הקריאה. בתרגם זה של מרים שוסטרמן-פדובאנו הנושא תוקן, דבר שמקל על רצף הקריאה.

גם היום כעבור 500 שנה ניתן לראות את הרלוונטיות של הספר למהלכים שקורים בעולם.

הספר נפל לידי במקרה בדיוק כאשר פוטין פלש עם צבאו לתוך אוקרינה, ומה יכול להיות עיתוי טוב יותר מאשר זה ע"מ להתחיל לקרוא את גדול הסופרים אשר כתב את המדריך האולטימטיבי לנסיך, או בשפה העכשווית שלנו "לשליט היחיד".

ספר המדע הבדיוני הנבואי ביותר של המאה העשרים. ספר שקשה לקרוא ולהישאר שמח וטוב לב. הוא נכתב לפני כמעט מאה שנה, אבל הוא הולך ונעשה רלוונטי יותר מיום ליום. אלדוס האקסלי כתב את עולם חדש מופלא בשנת 1931 (ראה אור ב- 1932 ), כשהקומוניזם והפשיזם כבר התבססו בברית המועצות ובאיטליה, כשהנאציזם עמד לתפוס את השלטון בגרמניה, כשיפן המיליטריסטית יצאה למלחמת כיבוש בסין, וכשהעולם כולו היה נתון בשפל כלכלי עמוק. ובכל זאת הוא הצליח לראות מבעד לכל העננים השחורים, ולחזות חברה אנושית עתידית ללא מלחמות, ללא רעב וללא מגפות, שבה כולם נהנים משלווה, משגשוג ומבריאות, מסקס חופשי, מסמים ומרוקנרול. הערך העליון בחברה הזו הוא האושר, והיא מושתתת על ההבנה שבני אדם הם אלגוריתמים ביוכימיים, שהמדע יכול לפצח אותם, ושאז אפשר יהיה להשתמש בפלאי הטכנולוגיה כדי לתמרן ולעצב אותם - אותנו - מחדש.
בעולם החדש והמופלא שהאקסלי חזה, ממשלת העולם משתמשת בביוטכנולוגיה ובתכנון מרכזי כדי לוודא שכולם תמיד יהיו מרוצים, ושלאף אחד לא תהיה סיבה למרוד. לכן, אין שום צורך במשטרה חשאית או במחנות ריכוז. אין צורך להגיע למחוזות האלימים של הדיסטופיה המפחידה שחזה ג'ורג' אורוול בספר 1984. אדרבא, טענתו היסודית של האקסלי היא שאפשר לשלוט באנשים בבטחה רבה יותר בעזרת אהבה והנאה מאשר בעזרת פחד ואלימות.
כשקוראים היום את 1984, ברור שאורוול מתאר סיוט, והשאלה היחידה: שהקוראים שואלים את עצמם היא: "מה צריך לעשות כדי למנוע מהסיוט הזה להתממש?" לעומת זאת, עולם חדש מופלא הוא אתגר רגשי ואינטלקטואלי קשה: בהרבה, כי לא לגמרי ברור שמדובר בסיוט. העולם שלו ומשגשג, וכולם מרוצים כל הזמן. מה רע בזה?



(מכאן: זהירות ספויילר !!!)
האקסלי מתעמת עם השאלה הזו ישירות בסצנת השיא של הספר: המפגש בין מוסטפא מונד, המפקח הכללי על אזור מערב אירופה בממשלת העולם, לבין ג'והן הפרא, שנולד וגדל בשמורה אינדיאנית בניו מקסיקו, ושהוא האדם היחיד בלונדון (מלבד מוסטפא) שעדיין יודע משהו על שייקספיר ועל אלוהים. כשג'והן הפרא מעודד את תושבי לונדון למרוד נגד המערכת ששולטת בהם, הם אדישים לגמרי לקריאתו, אבל המשטרה עוצרת אותו ומביאה אותו לפגישה עם מוסטפא מונד. המפקח משוחח עם ג'והן באריכות ובנועם, ומציע שאם ג'והן מתעקש לבעוט בהישגי התרבות האנושית, אז שפשוט יעזוב לאיזה מקום שומם ויחיה כנזיר. בתגובה, ג'והן מטיל ספק בערכים העומדים בבסיס הסדר העולמי, ומאשים את הממשלה העולמית שבמרדף שלה אחרי האושר, היא חיסלה לא רק את האמת ואת היופי, אלא גם את כל מה שאצילי והרואי בחיים:
"ידידי הצעיר והיקר," אמר מוסטפא מונד, "הציוויליזציה אין לה שום צורך באצילות ובהרואיות. הדברים הללו אינם אלא סימנים לחוסר יעילות פוליטי. בחברה מאורגנת כהלכה, כגון זו שלנו, אין לאנשים שעת כושר להיות נאצלים והרואיים. התנאים החברתיים חייבים להיעשות בלתי יציבים לחלוטין בטרם תזדמן שעת כושר שכזאת. במקום שבו מתחוללות מלחמות, במקום שבו תמצא נאמנויות חצויות, במקום שבו תיתקל בפיתויים שעליך לעמוד בהם, במקום שבו יש לך מושאי אהבה שברצונך להילחם למענם או לגונן עליהם -- במקום שכזה יש כמובן טעם כלשהו באצילות ובהרואיות.
אבל כיום אין שום מלחמות. מאמץ רב מושקע בכך שלא תאהב מישהו יתר על המידה. אין שום קיום לנאמנות חצויה; מתנים אותך כך שעל כורחך אתה נמצא עושה מה שחייב אתה לעשות. ומה שהנך חייב לעשות הוא בעיקרו של דבר כה נעים, כה רבים מדחפיך הטבעיים זוכים ביד חופשית, עד שאין שום פיתויים שעליך לעמוד בהם. ואם אתרע המזל ואיכשהו אירע לך משהו בלתי נעים, הרי תמיד תעמוד לרשותך הסומא [סם פסיכדלי רב עוצמה ובלתי מזיק], שתעניק לך חופשה מהנה מן העובדות. ותמיד תוכל להשתמש בסומא כדי לשכך את כעסך לפייס אותך עם אויביך, לעשותך סובלני ובעל כושר עמידה. בעבר יכולת להגיע לכך רק במאמצים גדולים ואחרי שנים רבות של הכשרה מוסרית קשה. כיום די לך לבלוע שתיים שלוש כמוסות של חצי גרם, וזהו זה..." (מישהו חושב אולי על פרוזק\ציפרלקס [יוספוס])

ובנימה אישית:
הגעתי לספר הזה בעקבות סדרת הרצאות על היסטוריה עולמית של פרופ' יובל נוח הררי שפורסמה ביוטיוב (בזמנו, בשנת 2011 הוא סיפר לסטודנטים באונ' העברית שהולך לצאת ספר שיכיל את חומר הקורס, לימים רב המכר הנהדר "קיצור תולדות האנושות"), במהלך ההרצאות הפרופסור הזכיר את הספר הזה מספר פעמים כספר משמעותי. אז החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר הזה יום אחד. סיימתי את "עולם חדש מופלא" בסוף 2018 וזמן רב חשבתי על הביקורת שאוסיף כאן באתר סימניה. היום כשאני לקראת סיום ספרו השלישי של ינ"ה, מצאתי את הניסוח המתאים ביותר לביקורת (רמז: הפרופסור עזר לי).

הערת שוליים:
המחבר אלדוס האקסלי הוא נכדו של הביולוג תומאס האקסלי ביולוג אנגלי שנודע בכינויו "הבולדוג של דרווין", על שום הגנתו העיקשת על תאוריית האבולוציה. ובכך, "בקשרי משפחה" אני מחבר את הביקורת הזאת שלי לספר אחר שבקרתי "הגן האנוכי" שקשור בעבותות לתורת האבולוציה של דרווין. הסיבה שנתתי 4 כוכבים בלבד לספר זה, כי אני שומר את ה- 5 כוכבים לספר החשוב ביותר שהוא "הגן האנוכי".

עד שיום אחד \ שמי זרחין
ספר נפלא!! שמי זרחין רב אמן יצירת הדרמה. המחבר יודע לספר סיפור שמכניס את הקורא לסיטואציה המתוארת ומתחיל לחוש את הדרמה נבנית בהדרגה עד לפסגתה. הספר מתחיל בדרמה קטנה שמדובר בילדים בגיל בית ספר יסודי. הילדים האלו שלומי וישראלה שרוצה שיקראו לה "אלה" ילוו אותנו במהלך כל הספר.
אלה היא בת לניצולי שואה יוצאי אירופה ואילו הוריו של שלומי הם ילידי הארץ ממוצא מזרחי. התנגשות של תרבויות שונות עם סט ערכים שונה ותפיסת עולם שונה. אלו נפגשים בשכונה מאד צפופה ודחוסה בטבריה של שנות ה- 70 כאשר אחד השכנים מבשל משהו אז כל האחרים מריחים. ולפעמים אנשים נכנסים אליך הביתה מתוך כל מני אמתלות שונות על מנת לרחרח ולהשיג מידע רכילותי חדש. השכונה מכילה מגוון דמויות ססגוניות שזרחין מתאר אותם ביד אומן ונותן לקורא הרגשה שכבר פגש בעבר את הדמות הזאת. כל דמות שמשתתפת בעלילה יש לה תפקיד חשוב בבניית הדרמה הספציפית.
כאמור הספר מתחיל בדרמה קטנה, וכל פעם עוברים לדרמה גדולה יותר ויותר. בשלב מסוים הבנתי את המהלך של זרחין ושאלתי את עצמי מה תהיה הדרמה הבאה? כיצד המחבר יוכל לבנות דרמה גדולה יותר מהנוכחית? אך זרחין לא אכזב ובמהלך העלילה שקופצת מדי פעם בזמן לאירועים שקרו בעבר הקרוב ולאירועים שקרו בעבר הרחוק, בכל פעם הוא חושף לנו דרמה עוצמתית יותר ויותר.
הדמויות שומרות לעצמם סודות אפלים מהעבר שלהם. ולמרות כל העבר האפל לפעמים אני כקורא לא יכול לחלוק על ההחלטות שהגיבור עושה, גם אם זה מנוגד לסט הערכים שלי כאדם.
הגיבורים משתנים לאורך הסיפור, פעם זה שלומי פעם זה אבא של שלומי, אמא של שלומי, אלה, השכנה השמנה, אמא של אלה, האח של שלומי ועוד. בכל פעם זרחין מפליא לעשות בתיאור הדמות כך שאני מרגיש שאני ממש מכיר את האדם המסופר. גם קורא לא חד הבחנה יכול לשים לב שבהתחלה אבא של שלומי נקרא "אבא של שלומי" ואילו בהמשך בשלב מסוים הפוקוס עובר לאבא והוא נקרא "רוברט". האם זה שינוי זווית המצלמה המצלמת (שכן זרחין הוא במאי מוצלח), או שבשלב הזה של הספר רוברט הפסיק להיות אבא של שלומי?
רוברט הוא איש מקסים (לטעמי). עבר ילדות לא פשוטה בלשון המעטה. בכל פעם במהלך חייו הוא נדרש "להמציא את עצמו מחדש" בשנים שהביטוי הזה עוד לא היה קיים. ובבגרותו הקו שמנחה אותו בחיים תמיד זה: לעשות את הדבר הנכון!

אם הקורא הוא יליד שנות ה 60, כמוני, ואם הקורא גם גדל בצפון הארץ, חיפה למשל, תאור המקומות והאווירה בספר יחזירו את הקורא לנוסטלגיה נפלאה ומתוקה ולהרגשת געגוע לתקופה נאיווית. למשל, וויכוח שעלה בספר על "אבא חושי" לא שמעתי מאז שהייתי ילד והורי היו מזכירים בבית את השם זה ואני בתור ילד הייתי שואל את עצמי מי זה האבא הזה? (אבא חושי היה ראש העיר המיתולוגי של חיפה, ובתקופה ההיא הוא היה כאילו האבא של חיפה).

לסיכום: מאד אהבתי את הספר, הדרמות המפתיעות, השאלות המוסריות שעולות, הדמויות האנושיות כתובות ומתוארות להפליא. הפריע לי התיאורים האינסופיים של המאכלים (אני מבין שזה מוטיב חוזר אצל זרחין). זה נחמד בהתחלה אבל אותי קצת עייף בהמשך ולכן ירד לו כוכב אחד מציון 5.

מי צריך לקרוא ספר זה? כל אדם החובב דעת.
ללא ספק זה הספר החשוב ביותר שקראתי בחיי שאפשר לי להבין איך העולם שלנו עובד.
יותר מעשרים שנה הספר ישב לי על המדף לאחר שחברים לעבודה קנו לי אותו ליומולדת 32. לקח לי זמן להגיע אליו, אבל בסוף זה קרה. וכשזה קרה וקראתי הפכתי להיות מפיץ הבשורה של דוקינס. ולפחות גרמתי לאדם אחד נוסף לקנות אותו.

הנחיות לקורא\ת המתחיל:
סבלנות! שלושת הפרקים הראשונים מלאים בפרטים טכניים בתחום הביולוגיה של הגנים. אלו אבני הבניין להמשך, אבל אל יאוש, אחר כך הספר הופך להיות ידידותי יותר. צריך לעבור את הפרקים האלו גם אם לא נהנים בהתחלה, התמורה תבוא בהמשך ותאמינו לי יש תמורה ולבסוף תלקקו את האצבעות מעונג.

קצת על המחבר:
ריצ'רד דוקינס הוא זואולוג במקצועו, בוגר אוקספורד, איש מדע במהותו. אבל הגאונות האמתית שלו היא ביכולתו להסביר דברים מסובכים מאד באופן שכל אדם סביר יוכל להבין אותם. הוא נושא הדגל בהפצת האמת המדעית בעולם ומתנגד נחרץ לכל המפיצים תורות פסאודו מדעיות היוצרות בלבול בעיקר אצל הצעירים והבורים.
לדוקינס הייתה תכנית טלוויזיה בבריטניה ובה היה מסביר מדע לבני נוער, היה מנחה של תכניות מדע, פולמוסן נלהב בכל הקשור לתורת האבולוציה. הוא כתב ספרים טובים ומצליחים שהחשוב ביותר מהם הוא הספר הזה: "הגן האנוכי".

על החוויה שלי:
כאמור דחיתי את קריאת הספר הזה שנים רבות. אולי בגלל שהוא הרגיש לי כמו ספר לימוד עיוני ואולי בגלל שהוא נראה עבה מידי. הפרקים הראשונים זרמו לאט. פרקים אלו עושים סדר בכל ההבנה של הגנים, מכונות השכפול ותורשה. אך בהמשך היה מדהים, פשוט וואו אחד גדול.
קראתי אותו בעיקר בגינה, בתוך הטבע תוך התבוננות על מעוף החרקים, דבר שנתן עצמה לחוויה (אני בר מזל שיש לי גינה יפה). פתאום קיבלתי הסבר על תופעות שקיימות בטבע ולא נתתי עליהן את הדעת בעבר, כגון אלטרואיזם. למה קיים בטבע אלטרואיזם, הרי זה מנוגד להגיון שמישהו יקריב את עצמו עבור זר מוחלט שהוא לא מכיר. דוקינס מסביר זאת בצורה שלא ניתן לחלוק עליו. הסופר פשוט הצליח לפענח את הקוד של העולם שלנו, ועוד יותר חשוב מזה, הוא מצליח להסביר את התובנות המורכבות שלו לאנשים פשוטים שהם לא ביולוגים ולא אנשי מדע.
אני רואה בספר הזה לא פחות משליחות. שליחות של הנגשת מדע אמתי לציבור הרחב. בזה אני רואה את השליחות של דוקינס דומה למה שעושה יובל נוח הררי - בהיסטוריה עולמית, פרופ' מיכאל הר-סגור - בהיסטוריה המערבית וד"ר ליעד מודריק - במדעי המוח. מדענים שהבינו דבר או שניים בחיים שלהם, יש להם ידע נרחב, ופועלים במרץ רב להפיץ את הידע שלהם לציבור הרחב.
הייתי יכול לכתוב עוד רבות על הספר הזה, אם מישהו מעוניין, אשמח להרחיב.

לדעתי צריך להוסיף את הספר הזה כספר חובה במערכת החינוך.