• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

מאת אתגר קרת

הביקורת של Rasta

תמונה של Rasta
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

מאת אתגר קרת

הביקורת של Rasta

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של Rasta
הוצאה לאור: כנרת זמורה-דביר
שנת הוצאה:1998
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
פְּסֶבְדוֹן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“אתגר קרת הוא אמן הקומפקטיות. ב"קייטנה של קנלר", שהוא יותר קסם מאשר אוסף סיפורים, נמצא קרת במיטבו.”

4/30
ביקורות על הקייטנה של קנלר
הבאה
oziko
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•2 דקות קריאה

ולחשוב שעצרתי את סאראמאגו בשביל לקרוא את הקשקוש בלבוש הזה... כבר בפרק הראשון של "מוות לסירוגין" סאראמאגו הצליח להקסים אותי בכתיבתו, כתיבה שנונה, רהוטה, הומוריסטית ומיוחדת.
אני באמת לא יודע למה עצרתי את הקריאה... אולי מאחר וקיבלתי כל כך הרבה המלצות על קרת ואיזה קול קטן שהדהד לי בראש ואמר לי שהגיע הזמן לקרוא אותו כדי להבין על מה כל המהומה, "מה אכפת לך? ספר קצרצר". תהרגו אותי! לא הבנתי.

במעמד זה אני אשמח להאשים את אותם חברים שהמליצו לי על הספר ועל אתגר קרת בפרט: מאי, אוהד וסיוון. לא יפה, לא יפה בכלל.

ובכל זאת נשאלת השאלה למה המשכתי לקרוא, למה לא עצרתי? הרי אם כבר מלכתחילה לא התחברתי לסגנון הכתיבה למה חשבתי שיחול שינוי לטובה? אני לא בטוח, תכלס לא היתה לי סיבה לחשוב כך.
סיפורים שמשלבים קצת פנטזיה עם ראליזם, על נושאים של מוות, העולם הבא, התאבדות, שאלת הקיום וחיפוש אחר משמעות גם בעולמות הבאים, אלוהים... חלק מהרעיונות יפים בעלי פוטנציאל וברגעים מסוימים צחקתי, פה ושם. הכתיבה רזה וברובה משעממת. חמישה סיפורים קצרים שמרגישים כאילו ונתלשו ממחברת של ילד בן 14 שכותב להנאתו כדי להעביר את הזמן בשיעור תנך שלא נגמר, לא מוצלח. אהבתי את הכריכה, כדאי לציין.

מצד אחד, רציתי לאהוב ולהתחבר ואנלא מופתע שלא כך קרה. מצד שני סאגת קרת הגיעה לקיצה, בשעה טובה, ואפשר לחזור לסאראמאגו הנהדר ולספרות קצת יותר מאתגרת ומעניינת.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
M
moon_19
תמונה של אָמוֹן
אָמוֹן
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רץ
רץ
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של בת-יה
בת-יה
16קוראים|גיל ממוצע54|50%נשים

על המבקר

תמונה של Rasta

Rasta

ותיק
חבר מזה 10 שנים
111 ביקורות•2 נבחרות•2,830 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•עיון
תמונה של Rasta
Rasta
ותיק
חבר באתר מזה 10 שנים
ביקורות111
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל2,830
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת76ספרות מקורית11עיון3

דיון על הביקורת

18 תגובות
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
זה לא עניין של מה היה חדשני משעשע ומדהים אז ביחס לתקופה שלנו, רוב הספרות שאני אוהב, המוסיקה והסרטים יצאו בשנות ה-90 וגם הרבה לפני, אני יודע להעריך אמנות של פעם שאולי פחות מרשימה אחרים היום כך שלא זה העניין. אותה חברה שמוזכרת בסקירה המליצה לי לקרוא גם את צינורות וגעגועי, לא רואה את זה קורה בקרוב אבל מי יודע.. תודה על התגובה עמיחי.
עמיחי
עמיחי•לפני 7 שנים
לדעתי, קרת מבריק. לפעמים יותר, לפעמים פחות. לי יותר מפריע שקשה לקרוא הרבה ממנו בבת אחת. אז למדתי לקרוא אותו קצת בכל פעם. ראסטה, חבל להפסיד. אמנם מה שהיה חדשני, משעשע ודי מדהים בשנות ה-90' כבר לא נראה כזה היום, אבל לדעתי לא כדאי להחמיץ לגמרי סופר שהיה פה לרבים מילידי 65'-75'. אולי בהזדמנות אחרת כדאי לך לקרוא את "צנורות" ואת "געגועי לקיסינג'ר". מן הסתם לא תאהב את כל הסיפורים, אבל יש ביניהם כמה נפלאים ממש.
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
אהבתי את הקטע בבר עם הברמן הערבי. אבל ברוב הזמן הספר פשוט עבר בלי אף ריגוש... תודה נלה.
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
לא חסרה ספרות איכותית, אין ספק. תודה על התגובה ELA.
נלה
נלה•לפני 7 שנים

האמת שאני מאוד אהבתי את אתגר קרת

אמנם קראתי את הספרים שלו ממש כשהם יצאו, כשהייתי בתיכון, או אפילו לפני זה. אבל לפני שנתיים בערך נתקלתי בסרט Wristcutters: A Love Story- חותכי ורידים- סיפור אהבה, בלי לדעת שזה מבוסס על הקייטנה של קנלר, ונהינתי ממנו. אבל דווקא מצא חן בעיני הרעיון שאחרי שמתאבדים מגיעים לעולם דומה אבל פשוט יותר מעפן, ואת הבדיחות הקטנות בבר הקמיקזה שנשארו איתי ״ואתה, חביבי, מה הבטיחו לך?״
MishaEla
MishaEla•לפני 7 שנים
גם סאראמאגו בינוני ומטה. אם כבר ספרות איכותית יש מספיק.. קפקא, סרוונטס, בקט, פוקנר, ה.ג׳יימס, גוגול, מתיאס אנאר (מהמודרנים יותר).. מאות ספרים לקרוא לפני סאראמאגו.. או מארקס, לצורך העניין. אחלה קטילה של קרת אגב. צודק מיליון אחוז. אם לבחור בין שניהם אז ברור שבז׳וזה.
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
תודה TAMAS ויעל על התגובות.
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
מסכים לגבי סאראמאגו, חני ואנקה. לא היתה השוואה בין השניים, רק העובדה שעצרתי את סאראמאגו בשביל לקרוא את קרת וזאת היתה טעות. תודה על התגובות.
Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
תודה קצר ולעניין.
yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

נסיתי פעם משהו שלו והשתעממתי...

לא מבינה איך אפשר להשהות ספר שגורם הנאה למען ספר אחר. אני מסיימת קודם את הראשון ואז פונה לבא אחריו.
חני
חני •לפני 7 שנים

אי אפשר להשוות

סאראמאגו הוא עילוי אמיתי. כתבת יפה.
Tamas
Tamas•לפני 7 שנים
די כרתת את קרת...:) סקרת יפה
אנקה
אנקה•לפני 7 שנים

גם סאראמאגו מאתגר לא מעט את הקרת:)

במיוחד בגלל סגנון הכתיבה הייחודי שלו : בלי פסיקים, בלי פסקאות. ואין מה להשוות בין סאראמאגו הגדול לבין סופרים אחרים גם אם הם משלנו. מה שכן, אתה כותב יפה מאוד בעצמך.
קצר ולעניין
קצר ולעניין•לפני 7 שנים

אחלה קטילה, מסכים עם כל מילה.

Rasta
Rasta•לפני 7 שנים
אתגר בהחלט לא מאתגר, יפה. עיוורון מחכה לי על המדף, גם אליו אגיע. בקרוב סקאוט, קודם אקרא אותו שוב (עשית לי חשק לאחר הביקורת שכתבת).
מורי
מורי•לפני 7 שנים

לא אהבתי את מוות לסירוגין ונטשתי.

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
ומתי נזכה לקרוא ביקורת על חוות החיות? אני אישית מצפה לכך. ודרך אגב, אתגר לא מאתגר, משחק מילים (:
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים
זה העניין! עם כל הכבוד לקרת, אין לי שום דבר נגד האיש עצמו אלא נגד הכתיבה שלו. הוא פשוט לא מאתגר. אין משהו בתום הקריאה שיגרום לי להגיד: ואו! מה-לעזאזל- קרה- פה?! מה קראתי?! לא קראתי את סאראמאגו אבל הספר הזה ברשימה שלי כי הוא נשמע מעניין. יש לו עוד ספר שהרבה המליצו ומעריכים על העיוורון. לא ניסיתי ולא אנסה אבל אולי אתה תאהב.
18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של Rasta

הקרב על הכתר

הקרב על הכתר

שאול הון

ה26.2, יום רביעי, יצאתי להסתובב בשכונת פלורנטין בה אני גר. לא רחוק משדרות וושינגטון, שם אני משחק שחמט כמעט כל יום, וצמוד לבית קפה קטן, נמצאת חנות ספרים. עיינתי במבחר הספרים המרשים עד שמצאתי כמה ראויים שכדאי לרכוש. שילמתי ולפני שיצאתי מהחנות נזכרתי לשאול, "תגיד, יש לכם ספרי שחמט?". בדיקה קצרה במחשב העלתה חמישה ספרים. הוא החל להקריא את שמות הזוכים וכשהגיע לספר הרביעי עצרתי אותו, "זה!" קראתי בהתרגשות. "ספאסקי-פישר!, בבקשה."

פישר נולד בשיקאגו ב9 מרס 1943. גאון כולם קראו לו, שהרי כבר ב1958 זכה בתואר רב-אומן והיה לשחקן הצעיר בהיסטוריה שעשה זאת. גאון אבל גם משוגע גדול. זאב בודד. פישר לא אהב אף אחד, לא בטוח שאהב את עצמו, אבל בהחלט חשב את עצמו, אולי היחידה שאהב היא המלכה, המלכה לא תאכזב אותו ואף מכתירה אותו כמלך של קיסרות רחבה החובקת בסהכ 64 משבצות בשחור-לבן. פישר אהב כסף וברגע שהרוויח ממנו התחיל להתלבש יפה, לתחרויות הגיע לבוש בחליפות. יש שיגידו שחמדנות הכסף היא בריחה מהעבר העגום שלו. יש שיגידו שהתנזר מנשים בגלל דמותה השתלטנית של אמו, ואביו לא היה בתמונה. פישר היה יהודי אבל גם אנטישמי. הוא חשד שכל גוף ממשלתי כזה או אחר מחפש אותו ורודף אחריו, היה בטוח שהרוסים ינסו להרוג אותו. היה שוביניסט לא קטן ומרדן גדול, לא מוכן להשתעבד לאף אחד, אפילו לתחרויות היה מאחר. היה יושב לילות שלמים ומשחק את משחק המלכים עד אור הבוקר וכשהשחר מפציע וקרני השמש חודרות ועיניים נפקחות אז פישר נרדם. הוא לא עישן ולא שתה אלכוהול, היה אכלן גדול. זו דרכו הייחודית של גאון שאינו מכיר באורח חיים רגיל של בני תמותה. פישר היה הראשון לנצח את הרוסים. האימפריה הגדולה, שראתה במשחק השחמט נכס לאומי, הפסידה אחרי 24 שנים. העולם כולו היה עד לרגע היסטורי: קם שחקן חדש, אולי הגדול בהיסטוריה, והדיח את הסובייטים. עבור פישר הנקמה היתה מתוקה בהחלט, הוא תיעב את הסובייטים על כך שהפכו את המשחק לממסד.

היום ה28.2.25 יום הולדת של בת זוגתי ויום פטירתו של בוריס ספאסקי והוא בן 88.
ספאסקי גם הוא עבר ילדות עשוקה וקשה. בהיותו בן ארבע הגרמנים כבר דפקו על שערי לנינגרד, עירו. הרוסים פינו את העיר מנשים וילדים. חמש שנים עברו עליו בגלות. כמו פישר גם ספאסקי היה רחוק מאביו, וכמו פישר גם ברח מן המציאות הקשה אל משחק המלכים. ספאסקי מעשן כמו קטר, הוא אוהב לשתות. הוא תמיד מחייך ויש לו חוש הומור גדול. נאמר עליו שהיה מאיר כל חדר שהיה נכנס אליו. אהב נשים, אהב שחמט. איש שיחה היה, נלהב. בשונה מפישר התעניין בנושאים ותחומים רבים. היה אלוף ברית המועצות מספר פעמים, אלוף עולם מ69 ועד 72 כשהפסיד לפישר, על אף שניצח את שני הקרבות הראשונים, המשיך והפסיד את המלחמה. מצחיק שאת ספאסקי זוכרים כיום כאחד שהפסיד לפישר, על אף שהיה שחקן גדול ותרם המון לעולם השחמט ובכל זאת נדמה שההיסטוריה זוכרת אותו אולי קצת אחרת. ספאסקי ופישר היו יריבים נצחיים אבל גם חברים. 20 שנה אחר כך יפגשו השניים שוב ויתמודדו פעם נוספת כיריבים נצחיים, הפעם בשביל הכיף, אני רוצה להאמין...

בספר תמצאו ניתוח של כל המשחקים בקרב הגדול שהתרחש ב1972 באיסלנד על רקע המלחמה הקרה. זו היתה תקופה מעניינת בהחלט, מרובת לחצים. לחובבי שחמט כמוני מדובר בפיסת היסטוריה שכדאי לקרוא, בנוסף ישנם ארבעה פרקים ראשוניים בהם כותב שאול הון, עיתונאי ושחמטאי בעצמו, על פישר, ספאסקי וגדולי משחק המלכים לאורך היסטוריה.

לפני שנה•
★★★★★
•Rasta
הקונטרבס

הקונטרבס

פטריק זיסקינד

זו תקופה מעניינת עבורי. קרוב לחודשיים שאני גר בקומה השניה של הבר בו אני עובד. סידרתי לעצמי פינה בקומה השניה והבאתי ציוד הכרחי כדי להפוך את החוויה להכי ביתית ונוחה שאפשר. ותתפלאו, אני לא מתלונן. אני גר במרכזה של שדרה יפה, שרק ממשיכה להתפתח, לא משלם שכירות, מוקף בבתי קפה, ברים וחנויות בדים. חופשי לעשות מה שבאלי במהלך היום, מוקף נשים יפות וקרוב לשווקים לים ולכל השאר, וכמובן עובד בבר בלילה. לא ברור מה היה כאן לפני 20 ו-30 שנה, ואולי גם יותר, אבל כנראה שהביקוש לבדים היה גבוה במיוחד מאחר ולאורך השדרה תמצאו חנות בדים כל 2 מטרים.

חמישי, שעות צהריים מוקדמות. דלת הבר פתוחה, אני יושב על כיסא הבר, מולי לפטופ, מוסיקה, ותקווה קטנה בלב שאולי אצליח לכתוב משהו. כל דבר. ואז החבר מופיע במפתן הדלת ומעשן סיגריה.

"אני הולך לשתות סמודי, בשביל הבריאות... אתה מצטרף?"

עצרנו בדוכן קטן וצבעוני בקינג ג'ורג' בדרך לדיזנגוף סנטר. שילמנו למוכר הנחמד והמשכנו הלאה.

נכנסנו אל הסנטר והתחלנו להסתובב,

"אני צריך לקנות כמה דברים" אמר, "אבל אני לא בטוח איפה החנות"

"אתה רוצה לספר לי לאן הולכים?"

הוא התעלם והמשיך לדבר על דן בראון ועל כמה הוא לא מסכים עם המשפט שאמרתי כמה דק' קודם לכן.

"אני לא מבין איך אפשר להסתדר בקניון המחורבן הזה?!"

"אולי תגיד לי איזו חנות אנחנו מחפשים???" שאלתי פעם נוספת.

"בוא נעלה קומה" הוא המשיך להתעלם,

אנחנו עולים במדרגות הנעות,

"ותפסיק לרדת עליו, לא כל הספרים שלו אותו הדבר, אני דווקא נהנה לקרוא אותו."

"אף אחד לא אמר לך לא לקרוא אותו, ואני שמח שאתה נהנה, אבל-..."

"אבל מה?"

ירדנו מהמדרגות הנעות ובלי לומר מילה הגברתי קצב, השארתי את החבר מאחור, ורצתי אל החנות. קשה לפספס את חנות הבגדים הזאת, ולא רק בגלל הגודל שלה, בעיקר בגלל האור הלבן המוגזם שהכאיב בעיניים. הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היו מדפי הספרים לאורך הקיר.
על המדפים שלט – ספר 1 ב-15 שח. 5 ספרים ב-50. מדפים גבוהים מדי. 4 מטרים לפחות. לא ברור למה ומי בדיוק אמור להצליח להגיע לספרים למעלה. החבר נכנס כמה שניות לאחר מכן.

"יש פעם שנראה ספרים ולא תתחיל לרוץ כמו אחוז דיבוק?"

את המדפים בגובה שלי סרקתי קודם כל, החבר חיפש ספרים באנגלית. אחרי זמן מה מצאתי שני הספרים, שאותם גם קניתי, "הקונטרבס" של זיסקינד ו"שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. עובדת חמודה הסתובבה לנו בין הרגליים כשהיא פורקת ספרים מארגז קרטון, מדי פעם עוצרת לעיין באחד מהם, ומסדרת אותם על המדפים. אחרות עזרו לנשים למצוא בגדים.

"תגידי," פניתי אליה, "אם אנחנו רוצים לבדוק את הספרים למעלה, איך מגיעים לשם?"

"אני בדיוק הולכת להביא סולם." היא נעלמה בחלק האחורי של החנות הגדולה.

10 דק חלפו להן והסולם טרם הגיע.

"איפה החמודה שהבטיחה לנו סולם?!" קראתי בקול.

ואז היא הגיעה איתו. שני שלבים של סולם, לא פרקטי במיוחד, אבל עדיף על כלום. נשארתי בחנות עוד רבע שעה כשאני אוחז בשני הספרים שכבר מצאתי ומזיז את התירוץ לסולם, שיותר מזכיר שרפרף כפול, ממקום למקום בחיפוש אחרי מציאות נוספות.

"היי! תסלח לי אבל אתה לא יכל לעמוד על הסולם."

הסתובבתי. מאחורי עמדה עובדת נוספת, הסתכלתי עליה בפליאה, מבולבל מעט.

"ואיך אני אמור להגיע לספרים שתקעתם למעלה?"

"הם ליופי, ואם ממש תרצה ננסה לעזור"

"אתן כולכן נמוכות ממני, אני בקושי מצליח להגיע, איך אתן רוצות לעזור לי?"

"אולי תרד מהסולם קודם?"

"אולי תתקינו סולם גבוה עם גלגלים, מכירה?"

"אדוני, תרד בבקשה."

"אני אדם מבוגר ואחראי, אני מבטיח לך שלא אפול."

"תרד בבקשה מהסולם, אתה יכל לחפש רק במדפים הנמוכים"

"את יודעת שזו התעללות, נכון?"

ירדתי מהסולם, המשכתי לקופה ושילמתי על הספרים. אחרי שמצאנו את החנות שחיפש יצאנו מהסנטר והמשכנו חזרה אל הבר.

את הספר קראתי אתמול לפני שעליתי למשמרת. סיימתי אותו 10 דק לפני, אחרי קצת יותר משעת קריאה, עם הפסקה או שתיים בין לבין. שתיתי יין, עישנתי סיגריה, בחוץ כבר ערב וחשוך. השקט שלפני הסערה.

הרביעי במספר של זיסקינד שאני קורא ו-, גבירותי ורבותיי הנכבדים, גם אתה פרפר, שבטוח יהיה לך מה להגיד על הסקירה הזאת, ומורי היי מורי, ויעל שחולקת איתי את האהבה והערכה אל הגרמני החביב, הספר הטוב ביותר שכתב. כל אחד צריך לקרוא את האוצר הקטן הזה.

המספר הוא פקיד אבל קודם כל נגן קונטרבס, בן 36, רווק, מתבודד, והוא כבר שנים ארוכות מנגן בתזמורת הממלכתית. דרך המוסיקה, ובעזרת הקונטרבס הוא משתף מכר למשרד ומספר על חייו כנגן, וכקונטרבסיסט בפרט. הוא גם מנתח את נפש האדם, בעזרת הכלי, ועל הדרך חולק איתנו אנקדוטות מעניינות על עולם המוסיקה ועל מוסיקה קלאסית בפרט, לכן תהיו מוכנים לחפש אחרי שמות של מלחינים רבים ויצירות מוסיקליות שמוזכרות לאורך כל הטקסט.

הקונטרבס הוא כלי מגושם וכבד שאת הצלילים שלו, אם אפשר בכלל לקרוא להם כך, בקושי אפשר לשמוע, אחרים בכלל לא. אך אין זה הופך אותו למיותר, להפך, הכלי הוא הבסיס, המעטפת, שמחזיקה את התזמורת יחד, הוא נמצא מאחור, הרחק מעיניהם של אנשים, נשכח ואף אחד כאילו ולא מודע לקיום שלו, בטח כשיש מנצח או סופרן, ובטח כשהסופרן היא אשה מושכת עם קול מלאכים, והוא שיוצר את התשתית המשותפת שעליה יכולים שאר מרכיבי התזמורת להתבסס.

המספר גאה מאד בידע התיאורטי שלו, גאה מאד בתפקיד שלו ובטכניקה שלו ומודע לאיכויות שלו ושל הכלי וגם למגרעות, ולא חסר, של הכלי ושל התקופה בה הוא חי. הוא גם מספר על ההיררכיה שבתזמורת ואיך היא משקיפה על החברה בה הם חיים. הוא מדבר עם החבר שאיתו ולא מפסיק לשתות וגם מתנצל בכל פעם שעוצר את דבריו כדי ללגום מהבירה.

זה ספר על מוסיקה וכשמדברים על מוסיקה מדברים על משהו גדול, כלל-אנושי, יסוד מובנה בנפש האדם. המוסיקה היא מטאפיזית, מעבר לקיום הגשמי שלנו, היא ניצחית.

זה גם ספר על התרפקות לעבר, לימים טובים יותר, למוכר ולישן ולטוב. זה ספר על אהבה ועל אחת שהתאהב בה, וכמו בספרים אחרים של זיסקינד גם על בדידות, כאב וסלידה מבני אדם, מהקדמה והחדש.

נפלא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
ג'אנקי

ג'אנקי

וויליאם ס. בורוז

את בורוז הכרתי לראשונה דרך פרויקט משותף שלו ושל קורט קוביין, סולן נירוונה. קורט קוביין היה אחראי על הסאונד המלוכלך של הגיטרה בעוד בורוז הקריא סיפור קצר

-

The "Priest" They Called Him.

בסיפור שני קווי עלילה.

הראשון מתחיל עם מונית שעוצרת על יד בניין מגורים ומתוכה יוצא ילד רזה שאוחז במזוודה. המזוודה בלויה ומלוכלכת עשויה עור זול, היא כבדה מאד. קו עלילה נוסף מתרחש כשהכומר מביט בילד יוצא מהמונית. הכומר המשיך לבניין וכשנכנס מגלה שהילד איננו והמזוודה בכניסה. הוא לא היה בטוח אם זו המזוודה איתה יצא הילד מהמונית, אף ילד לא יחזיק במזוודה שכזו. סקרן לגבי תכולת המזוודה, ובתקווה שאולי יצליח למכור אותה או את מה שימצא בפנים, לקח הכומר את המזוודה ויצא החוצה אל הרחוב החשוך. הוא המשיך ללינקולן פארק וכשמצא מקום שקט ובודד פתח את המזוודה וגילה זוג רגליים של אדם קטועות ודחוסות בקושי.

את המזוודה הוא הצליח למכור תמורת שלושה שטרות.

משם המשיך לרופא. הרופא לא היה מרוצה כשראה אותו נכנס. הוא כבר ביקש ממנו שיפסיק להגיע. יכולים לקחת לו את הרישיון אם יגלו שהוא ממשיך לחלק מרשמים לכל נרקומן שמגיע לבקר. הכומר הניח את השטרות על השולחן וקיווה שהרופא יבוא לקראתו. הרופא התלהם וכעס ואיים שיקרא למשטרה אם יבוא לכאן שוב, אבל הכומר ישב כמו מנותק מכל המתרחש מביט לא מביט דרך עיניים מתות וכבדות אחרי שנים ארוכות של שימוש בג'אנק. לבסוף הרופא הוציא קפסולה קטנה עם חצי גרם אותה העיף על השולחן, "זה כל מה שיש לי, קח את זה ועוף מכאן!"

חצי גרם, אחרי שנים של שימוש בחומר, לא יעזרו הרבה לנרקומן ותיק כמותו. אבל זה עדיף על כלום. הכומר יצא מהמרפאה והמשיך חזרה אל הדירה. הוא סחב את עצמו בקושי במעלי המדרגות, פתח את הדלת ונאנח עמוקות. הוא נכנס לחדר האמבטיה, הקירות צהובים מתקלפים מלאים בעובש, האסלה מטפטפת. מאחרי הכיור הוא מחביא את הציוד. הכומר חזר לחדרו, הרים את השרוול, הכין את המזרק, ולפתע נעצר. הוא שמע קול. גניחה כואבת. הילד המקסיקני מתגורר גם הוא בבניין. מידי פעם היה פוגש בו בחדר המדרגות וכשראה אותו ידע לומר שגם הוא מכור.

הילד המשיך לסבול ולגנוח מכאבים אז הכומר מחליט ללכת ולבדוק מה קורה איתו.

"מה קורה איתך?" שאל הכומר.

"זו הרגל שלי. היא כואבת, והתרופה נגמרה."

לפני כמה שנים הילד נפצע במרוץ אופניים ומאז הכל היסטוריה. הכאבים היו חזקים מאד ובגלל התרופות שקיבל התמכר גם הוא למשככי כאבים.

הכומר חזר לדירה שלו, לקח את חצי הגרם שקיבל מהרופא וחזר אל הילד שהתפתל מכאבים.

"זה רק חצי גרם, זה כל מה שיש לי."

כשהכומר עזב הילד כבר נרדם.

------

את "ג'אנקי" כתב בורוז בשנות החמישים. סיפור שלקוח מחייו האישיים, של נרקומן שמשוטט ברחבי אמריקה של שנות הארבעים כשהוא רעב לחומר. להיות ג'אנקי זו עבודה במשרה מלאה, 24/7, אין הפסקות, כמעט ואין זמן לנוח, רק אחרי הזריקה. אם נתייחס לספר כמסמך תיעודי מפיו של נרקומן מדובר באחד מהספרים הטובים והמדויקים ביותר שנכתבו בנושא. כיצירה ספרותית, כרומן, מדובר בספר טוב, לא שגרתי, אבל לא הייתי מרחיק לכת וקורא לו יצירת מופת.

הכתיבה של בורוז, כמו ביטניקים רבים אחרים, לא נכנעת לתכתיבים, שוברת מוסכמות ובטח לא הולכת בתלם, אלא מתאימה את עצמה לאנשי השוליים, לתרבות השוליים האמריקאית של אותם שנים כשהיא מנסה להמציא את עצמה מחדש בכל פעם. הקריאה בספר זורמת וקלילה מאד, למרות הנושא הלא קל, וזו נקודה לזכותו. זה ספר אנטי ממסדי, מלוכלך, לא תקין פוליטי בשום צורה, בוטה ואותנטי, חד כתער וישיר מאין כמותו. מסמך מרתק אודותיהם של מכורים, על מסעותיו ושיטוטיו של המחבר באמריקה ובמקסיקו, מהשימוש הראשון ועד לתהליך הגמילה, על האנשים שפגש בדרך ועל חיי היום יום שלו כמכור וקצת על חוויותיו כהומוסקסואל. "הדפוק וזרוק" של המכורים לסם, הנרקומנים, הג'אנקי.

"ג'אנק, בניגוד לאלכוהול או למריחואנה, הוא לא רק אמצעי להעצים את ההנאה מהחיים. ג'אנק הוא לא כיף. ג'אנק הוא דרך חיים."

על אנשים כמו בורוז כתב האנטר ס. תומפסון - "מוזרים מדי כדי לחיות, נדירים מדי כדי למות". בורוז היה להשפעה עצומה על אחרים שהיו גם הם לאבני יסוד בתרבות השוליים האמריקאית, ברשימה הקצרה תמצאו את לו ריד, קורט קוביין, דיוויד בואי ושמות גדולים נוספים. לאלו מכם שלא צלחו את "ארוחה עירומה" הביזרי, המבולגן וחסר הגבולות, ועדיין לא הרימו ידיים, הספר הזה יכל מאד לספק את הסחורה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
טבע התודעה

טבע התודעה

אלן ווטס

טבע התודעה הוא ספר חשוב. כל אדם צריך לקרוא אותו. בספר תמצאו מבחר מהרצאותיו של אלן ווטס בנושאים שכולם קשורים בתפיסת המציאות. הוא מדבר על השינוי התפיסתי שלנו, האפשרי וההכרחי, מתחושת זרות ונפרדות לתחושה של חיבור ושייכות לעולם. ווטס מאד בטוח בעצמו, הוא דעתן ואדם חכם שלא שמר את דעותיו לעצמו ובאמת חיפש להביא לשינוי תפסיתי ותודעתי שיביא כל אחד למקום אליו הוא צריך להגיע, הוא לא חיפש מאמינים ושנא שקראו לו וייחסו לו תכונות של גורו.

גם אם אנחנו לא מודעים לזה, גם כשזה לא מורגש, אנחנו גדלנו בתרבות שמכריחה אותנו להילחם בטבע, להתנגד לו, להיות עוין כלפיו. כשאני אומר "טבע", כשאלן ווטס משתמש במילה "טבע" הוא מדבר על הכל, כל מה שחי ונמצא, כל מה שנראה ונסתר, כל מה שקיים קרוב ורחוק, אנחנו ובעלי החיים והסביבה שלנו. הוא לא עושה הפרדות. מבחינתו אין פירמידה ואין היררכיה ומעמדות וכוח ואינטרסים. כל אלו שייכים לראש הדפוק של האדם שמנסה להילחם כדי לשרוד, הוא נלחם כי הוא מפחד. הוא מפחד מהאי-ודאות, מהמוות, הכל מפחיד בעולם המשוגע הזה. כך סיפרו לנו.

מה אם זה לא המצב? חשבתם על זה פעם? אם אין היררכיה ומעמדות וכוח עליון, מה יש? אם אין דתות ואלוהים, מה יש? מה בעצם ווטס רוצה מאיתנו. אתם לא תראו סנאי יושב ביער וחושב על זה שהכל נגמר בסוף, לארנב אין קופת חולים. הטבע לא חושב על עצם היותו טבע, על התהליכים שקורים ומתרחשים, הוא לא שואל שאלות, הוא פשוט חי עד שמת. וההרמוניה קיימת שם כי היא שוכנת בכל ואנחנו חלק ממנה, בחיים ובמוות.

ווטס רוצה שנקבל שהכל אחד. וזה לא בקטע רוחני, בכלל לא. תפיסה שכזאת תביא איתה רק טוב. אבל להגיע לשם זו חתיכת דרך. שהרי אדם מתעסק בלשרוד בחיים האלה ולא באמת בלחיות. וכשאתה שורד אתה במוד מלחמה, אתה לא נח, אתה מפחד, אתה לא מסוגל לחשוב בהיגיון, אתה מאבד את זה ואז אתה מתחיל לסבול בתוך הגוף שלך עצמך, שאתה בלאו הכי רואה בו כגוף זר, גוש בשר עם תאריך תפוגה בעולם אכזר ומפחיד ובסוף דממה מוחלטת או כל סיפור אחר שאתם מספרים לעצמכם, וכתוצאה מכך אתה מתחיל להילחם באחרים ובסביבה שלך.

לווטס חשוב להדגיש שאי אפשר לתאר אדם בלי הסביבה שלו. אנחנו תוצר של הסביבה שלנו והסביבה שלנו היא תוצאה של מי שאנחנו. אנחנו אמורים לחיות בהרמוניה יחד. אמורים. זה לא קורה. זה לא קורה כי אנשים עדיין מאמינים שהם מה שסיפרו להם. אבל ווטס אומר ומדגיש שלא! הגיע הזמן להתעורר. הגיע הזמן להבין שאתם, אתם האלוהים, אתם היקום, אתם הכוח העליון הזה ואתם, רק אתם, אחראים לסבל שלכם או לאושר. הוא רוצה שנפסיק לפחד. שנפסיק לקבל רעיונות ולהאמין לכל דבר שמספרים לנו רק בגלל ש. הוא מבקש מאיתנו להתחיל ולחיות, אין תירוצים, אין אגו, אין אחר כך. רק עכשיו. הוא בסהכ רוצה שתקבלו את זה שאין שום דבר חזק מאיתנו, שהכל זה הבל הבלים, מה שיש זה מה שאתם עושים ומה שאתם יוצרים. אתם הביטוי של העולם הזה כמו שגל הוא ביטוי של האוקיינוס, כמו תפוח שגדל על עץ תפוחים.

בספר ווטס נוגע בנושאים רבים, ופעמים רבות הקריאה בו הזכירה לי טריפ פסיכדלי, בתחושות, בהרחבה התודעתית. הוא מפרק את החברה לגורמים ומתחיל לנתח אותה, הוא מנתח את הרעיונות והמודלים שהפכו את החיים שלנו ואת העולם שאנחנו מכירים היום למה שהוא. אלו הרצאות שכדאי לחזור ולקרוא כמה פעמים, בכל תקופה בחיים. ווטס מדבר על דת, על דימוי אלוהים, מיתוסים, עיצוב התודעה והמציאות שלנו בידי כוחות ואינטרסים, המוות, מגבלות השפה, הקשר שלנו לטבע והיחס שלנו כלפיו. הוא מזכיר סמים פסיכדליים בהרצה אחת ומדבר על הרחבת התודעה שלנו. על הקשר הישיר והנכון בין סמים פסיכדליים להתפתחות התודעתית שלנו, ורק אלו מאיתנו שעשו סמים פסיכדליים יכולים להבין את הרעיון מאחורי הקונספט של להיות אחד עם הטבע ולהבין שאגו לא קיים. זה ספר למרחיקי לכת. זה ספר לאנשים שמבינים שכל העולם במה וזו בסהכ המערכה הראשונה.

התודעה מרתקת אותי. לימדו אותנו לפחד ממנה, לימדו אותנו שיש לכל אחד מאיתנו קול פנימי כזה, האני, האגו, והאגו זה או דבר שיש להילחם בו או להיעזר בו כדי להשתפר ולהמשיך קדימה. מה אם האגו הוא בכלל אשליה? מה אם האגו לא באמת קיים. אלו שאלות שאני שאלתי את עצמי המון שנים. ואז בשיחה אחת עם חבר, אחרי ששנינו התנסינו בסמים פסיכדליים, הגענו למסקנה שאגו הוא אשליה. אלן ווטס במקרה כתב את אותו המשפט בספר הזה וגם הסביר למה לדעתו האגו לא באמת קיים, שמחתי לראות שאני לא היחיד שחושב ככה. מדובר בעוד טעות, הבנה לא נכונה שלנו את נבכי הנפש והתודעה. וכשאדם לא מבין את עצמו, כשאדם מפחד מעצמו, הוא לא יכל לקבל את הסביבה שלו וזה מקור גדול לבעיות גדולות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
מכתבים מכדור הארץ

מכתבים מכדור הארץ

מארק טוויין

"המקום הזה מוזר, יוצא דופן ומעניין. אין שום דבר דומה לו אצלנו בבית. בני האדם כולם מטורפים. הארץ מטורפת. החיות מטורפות. הטבע עצמו מטורף. האדם הוא תופעה מסקרנת ביותר. כשהוא ממש במיטבו, הוא כמו מלאך מהמין הנחות ביותר. במירעו, הוא בלתי ניתן לתיאור, מעבר לכל דמיון. ומעל לכל, הוא תמיד בדיחה גרועה. אבל הוא, בחוסר טעם וברצינות גמורה, קורא לעצמו "היצירה האצילית ביותר של אלוהים".

בגיל צעיר מאד איבדתי את האמונה. קרה איזה מקרה, ילדה שהיתה אז בגילי (10) מתה, סתם. לא היתה סיבה למותה. טעות מצערת. ואותי זה שבר, בעיקר אחרי ששמעתי את ההורים המטורללים שלה, כששאר הילדים מקיפים אותם מייבבים וזועקים, קוראים לעזרה מהאל הרחום שלקח אותה, "כי כנראה היתה לו סיבה". זו היתה נקודת מפנה קריטית בחיי. כבר אז הדברים לא הסתדרו לי וזה היה לי הזוי ולא ברור איך אנשים מבוגרים "עם ראש על הכתפיים" מאמינים לקשקשת הזאת המכונה דת, ויותר מכך לא הבנתי למה. את התשובה קיבלתי זמן לא רב אחרי אותו מקרה שאירע בחדשות באותו יום שבת.

אנשים צריכים משהו להיאחז בו. לא משנה כמה מטופש הוא נשמע, ולא משנה כמה לא הגיוני. אין שום דבר הגיוני ולו הקטן ביותר בדת. אז יגיעו אנשים ויגידו שזה נושא שכמובן עולה על ההיגיון, ש"בן אדם/אנוש" קטן כמוני, וכמו רבים אחרים, לא מסוגל להבין. אנחנו בסהכ כלי שיצר "כח גדול" מאיתנו, פסלון מעפר אדמה שאלוהים נושם לתוכו והפסלון מקבל חיים. כד חמר שנתון לגחמותיו של הגורל ולרצונותיו של האל, אבא שבשמים, הרחום והאוהב. פחח...הבל הבלים! שטויות במיץ עגבניות. הצחקתם אותי.

אלן ווטס, הוא בעצם ה"נירוונה" של הניו אייג', בדיוק כשם שהיתה נירוונה לסצנת הגראנג', שאמנם היתה קיימת שנים לפני אך פרצה לתודעה של המיינסטרים בזכות קורט קוביין ונירוונה. לרבים נחשב אלן ווטס כאחד מאבות הניו אייג', למרות שתורת הניו אייג' התחילה הרבה לפני שנות ה-60 וה-70 באמריקה, לפני גל האסיד הגדול, לפני תרבות הסמים ולפני שנשים ללא חזייה וגברים ארוכי שיער יצאו אל הרחובות והחלו למרוד בממסד ובעולם הישן, לאכול סמים ולהתבשל בשמש עד שנשרף להם המוח. לפני שתרבות המזרח שינתה את הנוף התרבותי באמריקה. הניו אייג מתועד אחורה יותר, כבר בסוף המאה ה-19. בקצרה, הניו אייג' מטיל ספק גדול בשני המודלים, במיוחד בראשון, עליהם מתבסס העולם אותו אנחנו מכירים, הם מוכרים כמודל הקרמיקה ומודל האוטומטי לחלוטין.

מודל הקרמיקה מבוסס על ספר בראשית. מישהו יצר אותנו. אנחנו כלי. ויש אמן, קדר, נגר, שאחראי לכל הדבר הזה – אלוהים. אלוהים יצר הכל. מה שהופך את אלוהים ליוצר שעובד לפי תוכנית מסוימת. ואותנו לתוצר של אותם ידיים. איפה זה שם אותנו? במקום נחות כמובן. יש מישהו חזק מאיתנו שהפיח בנו חיים ונתן לנו תבונה וידע ומוסר וחוקים. מכאן – דת – שלטון מלוכה וכו. תמיד סוגדים למשהו חזק מאיתנו. למה לחשוב ככה? למה בכלל לקבל את זה שיש משהו חזק מאיתנו? כדי שתהיה משמעות לחיים המחורבנים האלה.

מודל האוטומטי לחלוטין קרה כשאנשי מדע החלו להטיל ספק במודל הקרמיקה. הם אמרו, לא! אנחנו לא מקבלים שיש יוצר ושיש מחוקק. אבל אנחנו כן מקבלים חוקים. יש חוקים שפועלים עלינו ועל היקום ועל כל מה שחי וקיים והכל עובד לפי תבניות. מה יצר אותם? שאלה מעניינת.

הניו אייג' רואים בטבע כאחד. אין הפרדה, כמו שיש במודל הראשון למשל, אין כח חזק יותר ואין יוצר ואין מחוקק. אבל גם אין תבניות. דרך יפה לחשוב על זה היא לחשוב על המפץ הגדול. לדמיין את המפץ הגדול, עד כמה שאפשר, וכל מה שקרה אחרי הפיצוץ עד לרגע בו אנחנו הגענו לעולם, כל אחד מאיתנו. ואנחנו, בני האדם וכל דבר אחר, הם הצורה בה האנרגיה הזאת של העולם, מאז הפיצוץ, מבטאת את עצמה – דרכנו, עידנים קדימה. נשמע מוזר? אולי. אבל תודו שלא יותר מוזר ומופרך ממודל הקרמיקה למשל, ובטח לא אכזר כמוהו. והרי שמודל האוטומטי לחלוטין (מדע) גם הוא תאוריה אחת גדולה, גם אותו ניתן להטיל בספק. המדע בעצמו עובד בצורה כזאת בה הוא פוסל תאוריה שחשב לנכון כדי לדבוק באחת נכונה יותר. אז מה לעזאזל נכון? כנראה שלעולם לא נדע. ואולי כן. אבל זה לא משנה.

מה שמשנה זה מה שקורה בתכלס, בשטח. והספרון הקצר הזה, "מכתבים מכדור הארץ", המטרה שלו היא להראות שהדת, לא רק שהיא מגוחכת, הזויה, אכזרית ומטופשת בדיוק כמו האנשים שהמציאו אותה, אלא שהיא בעיקר בעיה, בעיה גדולה לאנושות.

אז איך מארק טוויין עושה את זה? בסיפור קצר, סאטירה משעשעת הומוריסטית וחסרת רחמים, שמתחיל באלוהים שבורא את המרחב והזמן והחלל והגלקסיות והשמשות והירחים וכדור הארץ. ואז החיות. ואחרי החיות מגיע האדם. ואז השטן מגורש/מסולק/בורח ובוחר לחיות בין בני האדם בכדור הארץ. מין הראוי שהשטן ישתף ויספר מה עיניו רואות. והוא בהחלט עושה זאת. הוא שולח מכתבים לחבריו שם למעלה במשכן האלים, לגבריאל ומיכאל. השטן מספר על הדתות שנוצרו, מספר על האמונות של בני האדם. על הסגידה שלהם לאל רחום ואוהב, למרות היותו אכזר וקנאי שלא עומד בחוקים שלו עצמו. בעזרת השטן טוויין מעביר ביקורת על רעיונות רבים ושוחט את הפרה הקדושה הגדולה מכולם, על כללי המוסר המזויפים, על הסיפור רווי הסטירות, על חוסר ההיגיון. הוא לא חוסך בביקורת ועוקץ גם את בני האדם ואת המוח הטיפש, וכמובן את הבוס הגדול שם למעלה. בדרכו הנהדרת, ולמרות שחזר על עצמו בפרקים האחרונים ועל אף שהיה יכל לעשות זאת טוב יותר, מארק טוויין מוכיח, בלי שהוא בכלל מנסה, שהאל המטורלל שמוצג בסיפור המטורלל שנקרא תנך, ודת באופן כללי, אלו הכל המצאה מטורפת של המטורף הגדול ביותר – האדם.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
על שלוות הנפש

על שלוות הנפש

פלוטרכוס

לפני יומיים ישבתי על ספסל מחוץ ל״דודו״ בר, בנחלת בנימין. אני לקוח קבוע אצלם. שעות הערב ונעים. יוני כמעט נגמר. עצרתי שם אחרי משמרת. הזמנתי בירה והמשכתי לקרוא את הספרון הקטן והמרתק הזה, שהוא בעצם אסופת כתבים של פלוטרכוס, פילוסוף והיסטוריון יווני, אותם שלח לחברו שביקש ממנו עצה ודבר או שניים על אמנות החיים ושלוות הנפש. המשכתי לקרוא, לגמתי מהבירה. קראתי את הספר עד לרגע בו נלקח ממני, נשמט באחת בתנועה מהירה וחדה. ואז צחוק גדול. ״עוד אחד שרוצה להיות מאושר", הרמתי את הראש, ״יא זין״ אמרתי. הוא צחק. ״כבר ויתרתי על הרעיון", הוספתי. עידו הזמין כוס בירה ועברנו לשבת בבר יחד.

מוזר ככל שיהיה, ואולי זה רק טבעי (זה לחלוטין טבעי), אבל הנושאים בהם נוגע פלוטרכוס אלו נושאים שמעסיקים אותנו גם היום, והמרחק בינינו לא באמת משנה. בני אדם לא באמת השתנו מאז, התקדמנו טכנולוגית, נכון, וגם קצת מחשבתית, אבל בבסיס שלנו נשארנו אותו הדבר. וזה בטח לא מפתיע אותי. היינו ונמשיך להיות בני אדם. וזה בהכרח אומר שהבעיות שלנו לא שונות, זו רק התפאורה שמשתנה, התקופה, כשבשורה התחתונה מתחת לפני השטח כולנו מתבוססים ואוכלים את אותו החרא, ומנגד גם מתענגים על אותו דבש מתוק. רק שהחיים, אני למד כך עם כל יום שעובר, הם הרבה יותר. יש חמוץ ומלוח, וקר וחם ופושר, ויפה ומכוער. 50 גוונים של אפור. ועוד הרבה צבעים אחרים. כמו פילהרמונית מרשימה, מלאה בצלילים והתרחשויות וניגודים. בחורה שאני מכיר, לפרק זמן קצר, היתה בטוחה ש50 גוונים של אפור זה בכלל ספר פילוסופיה.

אני קופץ להווה, ברגעים אלו אני כותב את הסקירה. אני שוב פעם בדודו, שישי בערב, סיימתי לעבוד לפני שלוש שעות. מאז דיברנו, שתינו יין, וגם הספקתי לקרוא שני פרקים בספר הבא. הזמנתי רום. בשולחנות יושבים כבר לקוחות, המקום מתחיל להתמלא ומחשיך לאט. זוג הורים יפים למדי התיישבו, כנראה מגרמניה. האשה מהממת. שיער מלא ובלונדיני שנשפך כמו מפל קטיפתי. עיניים כחולות כמו אבן חן, לבושה בבגד בד שחור ומלא, שמזכיר שמלה, עם כתפיות שמלטפות את גופה הארי והחסון. בין השולחנות זאטוט קטן מתרוצץ, או מתרוצצת, לא בטוח אם זכר או נקבה. צאצא שבטח גם יגדל להיות ויקינג, או אלת יופי כמו אמא שלה. וכל הלקוחות מסתכלים על היצור הקטן והתמים שמוצא עניין כה רב בכיסא, הכיסא הוא עולם ומלואו בשבילו. וכולם מחייכים. יצור קטן… כולם מקנאים בך. מתגעגעים לתקופה הטהורה הזאת, לחיים חסרי דאגות. אבל אתה לא שונה מאף אחד מאתנו. גם אתה תגדל ותתבגר, וגם אתה תכאב ותסבול, ותאהב ותתרגש ותבכה ותשנא ותדחה. וזה בסדר.

החיים הם לא רק טוב, והנסיבות לרוב לא לטובתנו, והן בטח לא בשליטתנו. אסור לנו לתת להן לשלוט בנו, להכתיב לנו את הלך הרוח שלנו ואת אופן ההסתכלות שלנו על החיים. קל מאד לשקוע בשלילי, בכל מה שרע, בכל אותם דברים שהופכים את החיים שלנו לקשים, לכואבים, למסובכים. אבל תבין, החיים הם מכלול, וטוב ורע קיימים בגלל שאנחנו מסוגלים לחשוב ולהבין. התבונה הביאה אתה יתרונות רבים אבל גם צדדים פחות נעימים. להיות בן אדם, לחיות, זה לא קל. אבל יש מספיק סיבות למה כן, והדברים הקטנים הם אלו שחשובים, הדברים שמעלים חיוך אמתי על הפרצוף.

הנה, למשל, ממש עכשיו יושבים כאן זוג, הם מדברים בצרפתית. פניתי אליהם, תסלחו לי, אמרתי באנגלית. ״אנחנו מדברים עברית״ ענה הגבר. והאשה יפה, החיוך כובש והצרפתית שמתגלגלת לה על הלשון מעוררת אותי, זה סקסי. אבל גם העברית שלה נשמעת נהדר. זה הקול שלה. היא מבוגרת מהגרמניה, אבל יפה יותר ומושכת הרבה יותר. בעלה ישב והקשיב ומדי פעם זרק משפט כדי להזכיר שהוא כאן. עד שקם לעשות סיבוב בשוק ואנחנו המשכנו בשיחה. היא שאלה אותי על העיתון שאני מחזיק. ״זה מוסף תרבות של הארץ, כתבו ביקורת על הרומן החדש של וולבק". אמרתי. "אהה! וולבק. אני אוהבת אותו", אמרה בצרפתית. המשכנו לדבר, על וולבק וצרפתים אחרים; על ג'ורג' פרק, ועל דה בובואר, וסלין. ״רגע! מה אתה עושה בחיים? אתה לומד?״ היא שאלה, נראתה קצת מופתעת. ״אני עובד בחנות ספרים״. היא מפריז. אמא לילדה. היא הבטיחה שתבוא לבקר בחנות, ״טוב! אני אבוא שבוע הבא לחנות ונמשיך לדבר״, היא חייכה קמה והמשיכה לדרכה כשבעלה חזר.

תאמין לי יצור קטן שכמותך, יש רגעים ששווים הכל. השיחה הזאת שהיתה. החיוך של הצרפתיה. אמא שלך… האוויר הנעים, משקה אלכוהולי בבר של חברים, מוסיקה טובה, ספר, והסיפוק. תחושת הסיפוק. ועוד הרבה דברים אחרים… אתה תגדל ותבין. גם אני עדיין גדל ולומד. אז בלי לחץ. תקשיב, אנחנו בני האדם נוטים לסבך גם כשלא צריך. צריך או יותר נכון כדאי למצוא איזון כדי להגיע לשלוות נפש. ושלוות נפש לא אומרת אושר תמידי והימנעות מסבל ותשוקות, ממש לא ניתוק טוטלי מחומריות ורכוש כמו למשל בבודהיזם, זה לא אנושי, אלא למצוא את האיזון הנכון. בתוך כל הכאוס הזה שוכנת הרמוניה גדולה, היא קיימת בכל. אנחנו רוצים להגיע לשם. להפנים, לקבל, ופשוט לחיות. הדברים שאין לנו שליטה עליהם לא רלוונטיים. ואת הגורל שלנו אנחנו לא יכולים לשנות. הקוביות כבר הוטלו. קיבלנו מה שקיבלנו. אפשר להתלונן ולכעוס ולהתאבד, או לעשות את המקסימום עם מה שיצא ופשוט לחיות. וזה כשלעצמו דבר חשוב וקריטי, זה יהפוך אותנו לטובים יותר. זה תהליך. זה לא קל. כדאי להכניס דברים לפרופורציות, וגם לקבל שאי אפשר לזכות בכל, לרצות הכל, לדעת הכל. זה, זה לא אנושי. זה בסדר לשאוף וללמוד ולרצות להבין אבל חייב לדעת להסתפק, לשבוע, לקבל את מה שיש. ועכשיו ברשותך, אני כבר שיכור, אשלם את החשבון ואמשיך לדרכי. SAVY?

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
חוכמת האדישות

חוכמת האדישות

מארק מנסון

You are not special. You are not a beautiful or unique snowflake. You're the same decaying organic matter as everything else."

איך הכי נכון לסכם את הספר הזה, ולמה בכלל לקרוא אותו? למי הוא מיועד? האמת היא שכל אחד יכל לקחת מהספר משהו. עכשיו ברור לי שיהיו אלו שיגידו "לא מחדש", "נורא טריויאלי", "מים מתחת לגשר", אין חדש תחת השמש והמערב שקט. ואולי אתם צודקים, אולי עבור רבים מאתנו הספר לא יחדש הרבה, אם בכלל. ועדיין, מסתובבים בינינו אלו שהספר הזה באמת ובתמים יצליח לעורר משהו, לגרום לתזוזה, תנועה, שתביא אתה שינוי. ושינויים הם דבר טוב. בין כה וכה שינויים ימשיכו לקרות, לכן כדאי להסתגל ולהבין את היתרונות שבדבר.

לי הדבר קרה בפעם הראשונה בחיי, אחרי לא מעט ספרים, כשסיימתי לקרוא את "רשימות על אמנות החיים" של חיים שפירא. בשורה התחתונה הספר נכנס לחיי בזמן הנכון. והיה בדיוק מה שהייתי צריך לקרוא. שם הוא נגע בנושאים שמעסיקים אותי רוב חיי. נושאים שעצבו את נוף ילדותי ומרבית שנותיי, וכך גם חשבתי – את מי שאני כבן אדם, נושאים שהיו לנתח משמעותי והשפיעו בדרכים מגוונות, לרוב שליליות. מאז קריאת הספר, מאז אותו מפגש ספונטני עם אותם נושאים, קרה משהו. לא. לא קיבלתי מרשם לתרופת קסם שתפתור לי את כל הבעיות בחיים. אני לא עשיר, אני לא מצליח, אני לא חושב באופן חיובי פתאום ואופטימיות לא נוזלת לי מהאוזניים, או מכל חור אחר בגוף. אני בטח לא מאושר. אז מה לעזאזל קרה? עובדה. אני מרגיש קצת יותר טוב.

כאן אני חוזר לספרו של מארק מנסון, לשם הקולע והכל כך נכון של הספר, ובאנגלית כמובן; "the subtle art of not giving a fuck". התרגום בעברית - אדישות, לא עושה חסד עם הרעיון, ובתרגום שמארק מנסון יעריך יותר: צריך לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא. זו לא מחשבה זרה, אבל עד לפני חודש מעולם לא הצלחתי ליישם את התפיסה הזאת. זה נכון לגבי כל דבר ודבר בחיים שלי. לאופן שבו אני מסתכל על העולם מבין אותו ומגיב לו בהתאם, ועל אינטראקציות בין בני אדם. ברגע שהצלחתי להפנים, או יותר נכון השלמתי עם העובדה, שאין לי שליטה על שום דבר, ובעצם שיש לי שליטה רק על דבר אחד – על איך אני מגיב ומתמודד עם סיטואציות שפוגשות אותי בחיים, רק כשזה קרה הרגשתי בשינוי חיובי ואמתי, ואולי הראשון בחיי. ההרגשה היתה כאילו תעלת האוויר דרכה אני נושם התרחבה עוד קצת, ופתאום קל יותר לנשום. קל יותר לחשוב. קל יותר לתפקד. זה שינוי קטן, מזערי אבל כל כך חשוב ומשמעותי מאד.

"לדעת על מה לשים זין בחיים האלה ועל מה לא" זה משפט שיכל לעזור להרבה אנשים. והוא לא כל כך רדוד כמו שהוא נשמע. להפך, מדובר באמנות, תרתי משמע, לבחור את הקרבות שלנו, בעיקר הפנימיים, שהרי אלו החשובים ביותר.

תשכחו מכל מה שהכרתם על מדריכי אושר/ספרי עזרה ומוטיבציה. אלו הספרים הכי מחורבנים שיש והם לא פרקטיים באף צורה, למה? כי הם מוכרים מודל של החיים שלא באמת קיים. הם מוכרים את אותו החרא שמספרים לנו בהוליווד על מסכי ענק. הם מוכרים לנו סיפור אהבה מושלם שהוא החיים, ה'רומיאו ויוליה' באיך להרגיש טוב ואיך להיות מאושר. אבל עם כל הכבוד לשייקספיר, גם רומיאו וגם יוליה מטורללים על הכל הראש. והחיים לא עובדים ככה. המחזה הזה יותר כמו סאטירה על מערכות יחסים ורומנטיקה, הרבה יותר מהסיפור הרומנטי והמהולל שהפכו אותו. מודל 'רומיאו ויוליה' יכל להתקשר באופן ישיר לקדמה ומארק לא חוסך בביקורת, מעלה את החסרונות שלה, את ההשלכות של הטכנולוגיה, הרשתות החברתיות, המדיה והפרסום על החיים שלנו. על הבדידות, הניכור. הוא כותב על שאיפות שמבוססות על ערכים שגויים, כאלה שלא יצליחו לספק אותנו לטווח הרחוק, שבסופו של יום ישאירו אותנו ריקים. וזה בדיוק מתי שהחיים מעיפים לנו סטירה, כשמבחינים בפער הזה בין הציפיות שלנו למציאות.

כדאי להפנים ולקבל, וזה נוגד לחלוטין את מה שספרו ועדיין מספרים לנו, שכאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ומחיים בריאים אפילו. מתוך הכאב והכשלונות, זה ברור לכל, משם יוצאים חזקים יותר. אז מה צריך לעשות? לא לנסות. "אל תנסו" הוא אומר. "תעשו" - לעשות. עוד קלישאה. אבל זו אחת נכונה. עשיה היא דבר חשוב. מתוך העשיה, ההתמדה, התהליך, משם יגיע סיפוק אמתי ואיתו שינויים משמעותיים ואולי אפילו חיים טובים יותר.

אז מה אני אומר בעצם? שהספר הזה הוא בתכלס הגרסה המעשית של "מועדון קרב" – מדריך למשתמש - החיים. זה ספר אנרכיסטי מאד. הוא לא שולח אף אחד לרחובות עם אלות וגרזנים ולא מהלל ואנדליזם. אבל הוא כן מעודד חשיבה עצמית. הוא כן מבקש מאיתנו להטיל ספק בדברים שאנחנו יודעים או חושבים לנכון ובגדול הוא מעמיד בסימן שאלה את כל האמונות שלנו. את כל אותם אידאלים ואמות מידה עליהם ביססנו את כל מי שאנחנו. והוא מבקש מאתנו בשורה התחתונה לקחת אחריות על החיים שלנו. ולהפסיק לחיות בסיפור האגדה המטופש הזה שאנחנו חיים בו ולהתחיל לשים לב לדברים החשובים באמת. מה הדברים החשובים באמת? התשובות חלוקות. מארק מנסון לא מספק תשובה. הוא לא צריך. כל אחד מאיתנו יודע טוב מאד, או לפחות עתיד לדעת אחרי עבודה עצמית וזמן שעובר, מה באמת חשוב לו בחיים האלה. וכשזה יקרה, ועדיף כמה שיותר מוקדם, כדאי לעשות את זה עד הסוף. ולא לפחד לזרוק זין על הדברים האחרים שלא רלוונטים, אלו שמפריעים, שמעכבים. לבחור את הקרבות שלנו. וזה בסדר לטעות. טועים -> לומדים -> צומחים.

אחד הדברים שאהבתי ואני שוב מזכיר את 'מועדון קרב', זו הגישה הנהדרת, שכמובן נוגדת לחלוטין את הניו אייג' ואמונות רבות אחרות, שאומרת שאנחנו לא מיוחדים, הבעיות שלנו לא מיוחדות, העולם לא סובב סביבנו והשמש לא זורחת לנו מהתחת. לכולם יש בעיות. לכולם יש חרא בחיים. ובסוף כולם מתים. הספר לא מחמיא לנו, לא מלטף לנו את האגו, לא מספר לנו כמה החיים טובים, לא מדבר על אופטימיות ו/או אושר. הספר הזה הוא ההפך המוחלט מהכל והוא מביט בחיים עמוק בעיניים ורואה אותם בדיוק כמו שהם, הוא לא מפחד להתלכלך, החיים מלוכלכים גם ככה. זה חלק מהמשחק. וזה בסדר. הם בטח לא המציאות ההזויה והנכונה פוליטית שאנחנו חיים בה. הוא וולגרי, לא מתיימר להיות מיוחד או מחדש ובטח לא מוכר לכם תורה מונפצת, לא מתייפייף, בוטה, ונגיש מאד. סגנון הכתיבה עושה חסד לספר ומקדש את הרעיונות שעולים בו. זה ספר יעיל, פרקטי, שיכל להביא לשינוי משמעותי אצל הרבה אנשים, בעיקר לצעירים האבודים שבינינו. הספר נוגע בהמון נושאים והוא גם קצר. הסגנון האמריקאי המובהק יכל לעצבן אנשים, לפעמים מרגיש זול אבל הספר לא היה מה שהוא בלעדיו. וגם זה חלק מהקסם שלו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
פתאום כבו כל האורות

פתאום כבו כל האורות

תרצה אתר

סיימתי משמרת. שישי חזק, הכי חזק החודש. חודש הספר. יש מבצעים וירידים. זו תקופה רגועה. אפילו טובה. אני צלול. חושב בבהירות. אני מרגיש יותר טוב. קפיצת מדרגה. אני מסתגל. לומד לחיות עם עצמי, מתחיל להשלים עם דברים.

עצרתי לשתות בבר של חברים. גילי מאחורי הבר עושה פוליש לכוסות של יין. במטבח סרול עושה הכנות לערב. שבוע שעבר לקחנו אמ די יחד. צחקנו מהכל, אהבנו, חיבקנו את הצער. הלילה ירד והעיר נרדמה על בניה. ביקשתי מגיל מנה של רום והתיישבתי בחוץ. הדלקתי סיגריה והוצאתי את הספר שלך מהתיק. סיימתי לקרוא אותו, פעמיים. הוא נשאר איתי בתיק והולך איתי לכל מקום. גם עכשיו, אני כותב לך, וברקע בוב דילן שר. הרוח קרירה ונעימה, עדינה, היא מלטפת ומצננת את גופי החם. הרום עושה עבודה נהדרת. הפרצוף מאדים ומתחמם קלות, זה נעים. מפוחית מסיימת את השיר, קוראת למרחקים. ואת מטיילת לך במסדרונות נפשי, הפכת לדיירת קבועה. קראתי פעם נוספת את קטעי הפרוזה שבספר. ביקשתי מגילי שהשיר הבא יהיה ״הילדה מהצפון״ של דילן. ״אבל עם ג׳וני קאש!״.

כרגע את מונחת על הבר, הספר שלך אני מתכוון… הייתי רוצה שתהיי כאן איתי. הייתי שמח לדבר אתך. האמת? את מזכירה לי את עצמי. נהוג לומר שאנשים מבזבזים שנים רבות מחייהם בשינה או בשירותים, זה נכון, אבל מה לגבי חיפוש מפתחות? את יודעת על מה אני מדבר. השיר התחיל. להתחיל את היום עם דילן זה צעד ראשון ובטוח לחיים קצת יותר שלווים. כמה שיותר דילן. אני תוהה אם גם את הקשבת לדילן, תרצלה. אולי... בקיצור, גם אני מחפש את המפתחות, 8 שעות ביום. ולא רק את המפתחות של הבית. גם מפתחות בעבודה. אתה מפתח? הסר דאגה מלבך, אני אחפש אותך. אני אאבד אותך קודם, אבל אז אני אחפש אותך. תהיה בטוח; בחדר המדרגות מחוץ לדלת, בקומה השניה של החנות אחרי שכבר עליתי בלי מפתח, בחניון של הקניון מחוץ לרכב. בקיצור, מבין לליבך תרצה יקרה. פעם חיפשתי מפתח שהיה אצלי ביד.

אני מביט בך, בפנים העדינות, בקימור שפתייך, ובאף הקטן. הברמן לוגם מכוס היין שלו ומספר שהערב, ערב פוקר. הוא צריך להתכונן. ואת, את יפה. והעיניים שלך חיות, מלאות עצמה וחום. והן אומרות הכל. כל מה שצריך, וגם קצת יותר מדי. ולכבודך העיר שותקת, כוכביה מדלקת, איזה שקט... איזו עיר עצובה. את שקופה. צלולה. טהורה. כמו אגם. כמו האגם שנסעתי אליו כשטיילתי בגרמניה. יכולתי לראות את הקרקעית בבירור. את הצמחייה, את האבנים הצבעוניות. ממש כמו שאני רואה אותך. דרכך. פנימה. הייתי רוצה שנדבר. בדיוק כמו שאני וגלי מדברים.

חזרתי. דיברתי עם גלי. קצת על החיים, עבודה, קיום, בדידות... סרול הוציא לנו טעימה של מנה חדשה. חציל עם גבינת עזים ושום ורוטב שומשום שחור מעל. ללקק את האצבעות.

תרצה. תרצלה. קראתי לא מעט ספרים בחיי, לא הרבה. אבל בסהכ אני מרוצה מההספק. אף אחד, אף אחת… תקשיבי מה אני אומר לך! כבשת אותי… עם המילים, השירים, הסיפורים והתחושות. לקרוא אותך מרגיש מוכר, קרוב, כמו בבית. איזה עולם עשיר היה לך. כה אנושי. עמוק. הפלגת בדמיון ולקחת אותי אתך. כמה רגישות ואמפתיה ואהבה ורוך ומצוקה נפשית?… את כל כך מציאותית, אותנטית וכואבת אבל גם חדה כתער וחצופה ואפילו מלוכלכת, כשצריך. את כמו חלום. אם לא היית, מורקמי כבר היה כותב אותך.

ואיך שאהבת את הבית. ואיך שראית הכל ולא פספסת שום פרט ודבר. הסיפור שלך על התקופה באמריקה ועל הקור המדכא, איך ששכחת את המפתחות ונשארת לשבת על המדרגות בחוץ כשאת בוכה מגעגועים הביתה. על השוטר הכושי שחשב אותך למדמואזל קטנה מצרפת, ואיך נשאר אתך עד שבעלך הגיע. את סיפרת לו על תא, על הבית. ואז נרדמת ובחלום חלמת על איציק… ונחמיה. איציק שהתאבד בצבא. והסיפור על הספינה שנשרפה… ושיעור המשחק בבית הספר. ג'רי הביא לך אליפסה אדומה, גם הוא לקח אחת. והקטע שעשית עם ג'רי, הוא המלך ואת המלכה. את רוצה לכבוש את לבו בשנית, הוא פגש אחרת. את דורשת שיחדלו מלהתראות או גט! הכתה צחקה. הייתי רוצה להיום שם באותו יום. והסיפור על המלחמה, והמתים, והאזעקה. והסיפור על האדון שהגשת לו תה, עדיין לא ברור לי מי זה היה ואיך הוא הגיע אלייך. אבל לפתע איש זר אצלך בסלון כשאת מגהצת. ואז דחף לא מוסבר להגיש לו תה ופינוקים. בטח לא היה פשוט להיות ילדה להורים כמו שלך. הם לא היו הרבה בבית. אבא שלך הסתובב לו שם בבתי הקפה עם המי והמי, כתבו שירים ודיברו על הא ודא. ואמא שלך על במה. ואיזו אמא היית, איך אהבת את יעל ונוני. את כל כולך נתת להם וכשעזבת אותם כל שרצית היה לחזור ולהיות אתם.

והשירים שכתבת לקטנים שלך. ואיך שחשבת הרבה על המוות. היית עצובה ופגועה. אבל התשוקה שלך לחיים היתה יוצאת דופן. והחיוך המשכר שלך. את בטח הארת כל חדר אליו נכנסת. אני בטוח שכולם התאהבו בך. אני כן. את בליבי עכשיו, בתוך ליבי. כמו הרבה צללים, כמו הרבה שבילים. כמו עשן. הכתיבה שלך נגעה בי, צבטה לי את הלב, הרגשתי בהומור העדין, הכאוב, שחבוי בין המילים. חלקת איתי את זכרונותייך משנות ילדותך, מחוויותייך כאשה צעירה ומחייך כאם. בכישרון גדול כתבת על אירועים אמיתיים מחייך כשנסיבות דמיוניות כלשהן מסתננים פנימה, פרועים, מצחיקים, מרגשים. היית לי להשראה. את עדיין וגם תמשיכי להיות. אני כל כך שמח שהכרתי אותך. כחולת עיניים שכמותך.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta
לחסל

לחסל

מישל וולבק

"יפה ככל שתהיה מרבית הקומדיה, המערכה האחרונה היא עקובה מדם: בסוף זורקים קצת עפר על הראש, ונגמר, לנצח."

ואיזו קומדיה, אה? אני תוהה מה יותר מתאים; קומדיה טרגית או טרגדיה קומית? שני המצבים ראויים באותה מידה, כמה שזה אבסורד, כה מגוחך. זה באמת מצחיק. זה עצוב כל כך, אפשר ממש למות מצחוק. נו, אם כבר מתים אז לפחות עם חיוך. אבל גם זו פריבילגיה שלא כולם זוכים בה.

אז מה החיים האלה בעצם? לעד נגזר עלינו לחיות בין השקט שלפני הסערה לסערה עצמה? אין רגע דל. השקט שלפני הסערה הוא גם לא באמת שקט, מרגישים אותה הרי, וקשה לשמור על קור רוח כשיודעים שעוד סערה בדרך. וזה מצחיק כי אנחנו לא באמת יודעים שום דבר, חיים של אי ודאות והרבה סבל. כל שאנחנו זה גוש בשר עם תאריך תפוגה שנתון לגחמותיו של הגורל. נשמע פאן. אין ספק, מדובר במתכון מנצח לתסריט דפוק. גרוטסקי. מחריד. מדכא, עצוב, אבל גם מצחיק עד דמעות. ואת כל הכאוס הזה שנקרא חיים מישל מתבל בדרמה משפחתית כואבת ומרגשת, בחירות לנשיאות ומזימת טרור עולמית. רומנטי, כבר אמרתי? ואפילו אהבה יש. בקיצור כל מה שצריך בשביל שובר קופות או רב מכר. ואהבה זה לא עניין של מה בכך אצל הצרפתי הזקן שאני כל כך אוהב שמחזיק את הסיגריה שלו בין הקמיצה לאמה. אהבה זה מרכיב חסר בספרים שלו. יש המון דברים אחרים, יש דיכאון, יש גסויות, לכלוך, הרבה ייאוש, אבסורד, ובעיקר כניעה. כניעה של האדם אל מול האבסורד שבחיים חסרי תכלית ומשמעות. שקיעת המערב. שקיעתו של האדם המודרני. אבל גם יש אותנטיות בלתי מתפשרת, והוא גורם לך לחשוב. ממש מרעיד את האדמה שחשבנו לבטוחה מתחת לרגליים שלנו. גורם לנו לחשוב שוב על האידאלים החברתיים שלנו, על המוסכמות החברתיות, על האמונות שלנו. על החיים האלה. הספרים שלו הם לחלוטין מראה, משקפים את מי שאנחנו כחברה וכבני אדם. את הצדדים היפים וגם את הדברים שהיינו מעדיפים להדחיק ולשכוח ולנעול בחדר חשוך. הספרים שלו חוצים גבולות, לאום לא רלוונטי, המרחק לא משנה. הם נוגעים בכולנו. והם רלוונטיים יותר מתמיד. אם עדיין מתהלכים בינינו אלו שמטילים ספק בגדולתו ובחשיבותו של מישל וולבק כסופר ואיש תרבות, הייתי ממליץ לאותם אנשים לחשוב שוב ואולי אפילו לקחת את הספר הזה ולאחוז בו חזק ולהתכונן, להתכונן לקראת חוויה מטלטלת ועצמתית, כזאת שלא תצליחו להישאר אדישים כלפיה, בשום צורה.

למישל יש את הצד הטכני, בכל ספר. לפעמים הוא אוכל את הראש, אבל באופן כללי זה נתח חשוב מהספר שתורם לאמינותו של הרומן. הספרים שלו משכנעים מאד. הוא עושה עבודות מחקר רציניות לפני כל פרויקט וגם כאן היה הרבה.

הספר הזה בעיניי מתון, בהשוואה לקודמיו הוא אפילו די פרווה. הרוח הוולבקית קיימת, זה לגמרי הוא, אבל לי הרגיש מתון. והספר משהו בין וולבק הצעיר של פעם לזקן שכתב את הרומן החדש. התבגר. פחות כועס, פחות קודר. הרבה נשאר לא פתור, מזימת הטירור לא התקדמה לשום מקום אבל זה לא העניין, זה לא מעניין מי מאחורי זה ולמה. קיבלנו סוג של תשובה. בינתיים, בזמן ״משבר עולמי״ ובחירות מקומיות לנשיאות חייה של משפחה שלמה משתנים מקצה לקצה, חיים שלמים עוברים עליהם, עולמות מתהפכים ונחרבים, אנשים מתים, קשרים מתפרקים או מתחברים מחדש ומתחזקים. ובסוף? איך נגמר? מה חשוב בתכלס? כסף? מעמד? מזימות טרור... בסוף מתים. כמה טוב שהיה לפול את פרודנס. ועל זה הספר. הספר מתחיל כמו ספר מתח עם פרשייה מרעישה והמון סימני שאלה. אלו היו רעשי רקע, לא חשובים בכלל. וכך גם מרבית חיינו; מלא שיט קורה, הרוב מיותר… והכל משפיע עלינו. את מה שחשוב באמת מישל העביר בעזרת הדמויות והסיפור המשפחתי.

בשורה התחתונה הספר הזה מדבר על החיים כמות שהם כמכלול של 'טוב ורע' ועל אותם דברים ששווה לחיות עבורם. אותם דברים שיהפכו את החיים לנסבלים יותר, על רגעי השפל והאושר. הוא מדבר על הזקנה ועל חולי ומוות ובדידות ואמונה, ובדומה לספרו השלישי 'פלטפורמה', גם כאן היתה אהבה, ואחת כזאת שצובטת לך את הלב. כבר אמרתי שמישל הוא רומנטיקן, הוא באמת כזה. לא חסרות לו בעיות, אבל באהבה הוא מאמין. עד כמה שאפשר בכל אופן, להכל יש תאריך תפוגה. הוא מודע לזה, כולנו מודעים לזה. בספר היה עוד משהו, אולי השלמה? נשמע מתאים שבגיל 64 וולבק ישלים עם החיים האלה והנה, הוא עשה מה שהוא יודע לעשות בצורה הכי טובה שיש וכתב רומן מופתי שנקרא כמו הפלגה באוקיינוס, זה בטח לא יהיה קל. הים יסער ויגעש וישאג והגלים יכו בחוזקה, מכה ועוד מכה ועוד אחת אז תחזיקו חזק. צחקתי, דמעתי, כאב לי, אבל גם התרגשתי. בעיני, אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ובמחנה של וולבק כנראה שגם המשובח ביותר.

נפלא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Rasta

ביקורות נוספות על "הקייטנה של קנלר"

הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

לפני 3 וחצי שנים

****

אח שלי היה בערך בגילי.
נכנסת לחדר שלו, שמסריח בחריפות מאלכוהול. עשן של סיגריות.
זיכרונות מציפים אותי במערבולות חזקות. לפני כמה ימים הוא חזר שיכור מת, היה ברור שהוא לא יזכור איך הוא חזר הביתה. לפני יומיים הוא בא אליי בלילה למיטה. חבשתי לו את הידיים. יש לי סחרחורת כשאני נזכרת בעומק, בכמות הדם.
אתמול התעוררתי בכאב. מהסוג שלא נגמר. הלכתי לחדר שלו. שוב, סיוטים. הוא משך אותי אליו. מחבק. רועדת, נצמדת. השמיכה הייתה מלוכלכת וספוגת זיעה, אבל אני נצמדתי אליה, מנסה להירגע.
ואז אי אפשר לישון, מדליקים ב-4 את האור החזק מדי. מה עושים. אין כוח לצאת לסיבוב. גם לים לא. אח שלי מסיט את הוילון, פותח את החלון. קר. רוח חזקה. לא יוצאים. מדליק סיגריה ושואף חזק, מכווץ את השפתיים מסביב. מופיעות הגומות שלו בלחיים, שמחזירות אותו לרגעים למה שהוא באמת, נער מתבגר. קצת ילד.
הוא מסיים את הסיגריה ולוקח לידיים את הספר הכסוף. הקייטנה של קנלר. הכרתי את השם. אח שלי קורא אתגר קרת כל הזמן. הוא לא מפסיק להגיד שהסגנון שלו אחיד מדי, שהוא הקלישאה של עצמו, מה לא. אבל תמיד קורא אותו.
"הם כולם כאלה מין אורחים לרגע. נשארים רק יום וחוזרים חזרה לגיהינום". הוא קורא לי, ואני לא בדיוק מבינה אבל גאה שהוא משתף אותי במשהו כזה, שהוא כל כך פרטי, וכל כך שלו.
לא ישנו עוד באותו הלילה. הוא קרא לי סיפורים. הקול שלו היה צרוד מעישון ומחוסר שינה. העיניים קצת אדומות. בשיער מבולגן ובמחשבות גועשות הגעתי לעולם סוריאליסטי. דרך הידיים החשופות, המצולקות, של אחי שמעתי על הקייטנה של קנלר, על מין עולם של אנשים אחרי שגמרו בהתאבדות. ושמעתי על הנהג אוטובוס. בסוף כיבינו את המנורה, היה כבר אור בחוץ. נרדמנו, בלי חלומות.
זה היה המפגש הראשון שלי עם אתגר קרת, ברגעים האינטימיים ביותר שלי. חולשות, פחדים, כמיהות ותקוות. בלילות הבאים עשינו את זה שוב לפעמים, מתנחמים לרגעים ונפצעים לעיתים, נמשכים אל השפה הישירה של אתגר קרת, אל הממשיות שבדברים. לא מחפשים סב-טקסט, שותקים. מחייכים קצת יחד אל הדבר האמיתי שמצאנו. בלי לתת את הכל, כי לפעמים חלק מספיק, גם.

****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

ספר מעולה. ארבעה סיפורים קצרים ועוד נובלה ארוכה יותר של אתגר קרת. הסיפור הטוב ביותר בקובץ, לדעתי, הוא "הג'ננה של נמרוד". סיפור על חבורה של שלושה חברים, שאחד מהם מתאבד. השניים האחרים משמרים את זכר חברם, מרצון או שלא. סיפור יפהפה, מיוחד, שרק קרת יכול היה לכתוב. הייתי רוצה לקרוא רומן על החברים האלה.
בקיצור, כיאה לביקורת שעוסקת בקרת, אני לא ארחיב. בדומה ליצירות אחרות שלו מתחילת הקריירה, גם הספר הזה הוא נפלא ומומלץ מאוד לקריאה.

לפני 10 חודשים•Cantona
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

את אתגר קרת אהבתי עוד ממש מזמן, למרות העובדה שמעולם לא סיימתי שום ספר שלו, ואני לפחות באמצע של כל אחד מהם.
אני מאוד מתחבר לסגנון, לכיוון, ולפורמט שבו לרוב הוא כותב, אבל לא בצורה שלמה וארוכה. ככה שאני מתייחס אליו כמו חטיף לעת מצוא.

הקייטנה של קנלר, הוא ספר מעניין (עם כריכה מעניינת), ואני מאוד חלוק לגביו. ההתחלה, לפחות עד החצי של הספר (שהוא גם ככה קצרצר), די מקרטעת, ומרגישה כמו אתגר קרת מתוך שינה. מין מלמול חרישי ומחפף, אבל עדיין אתגר קרת. כן, הסיפורים לא כאלה רעים, אבל עדיין. יכול להיות שאם הם היו בתור מקבץ סיפורים שלם, זה לא היה נרגש, והיה בטל בשישים, אבל פה כל סיפור מקבל זרקור אז...

החצי השני (שמשום מה אני חילקתי את זה ככה, אבל בפועל, החצי השני עם יותר דפים ו), עם הנובלה שעל שמה נקרא הספר, היא היא אתגר קרת המוכר. שפה אירונית, מפורטת, קצרה וקולעת, נוגעת במקומות מעניינים, ומעט פילוסופית.
ה'עלילה' ששטוחה שם בכללה מעניינת; מין עולם, שבו כל מי שמתאבד למטה מגיע אליו. סימני ההתאבדות נשארים על כל אחד (יציאות של קליעים, סימני החבל בצוואר, צלקות), ובגדול הכל מתנהל שם כמו עולם רגיל, רק עם הקונספט של ההבנה שהם בעולם הזה מהסיבה היחידה- שהם התאבדו.
לדעתי הבסיס של זה מוצלח, ואפשר לכתוב על זה אינספור רעיונות, מה שאתגר הצליח לא רע בכלל.
אבל למרות זאת, אולי כי זאת נובלה, חסר בה קצת תבלינים.

לא יודע כמה תפספסו אם לא תקראו את הספר הזה, אבל גם לא יודע מה כלכך תרוויחו ממנו ביחס של 100 עמ' (ולדעתי פחות, אם אתייחס רק לחלק המוצלח), הוא עדיין בסדר.

התלבטתי לגבי מספר הכוכבים, אבל אלך על ארבעה כוכבים, כי למעשה יש בשר להאחז בו, ולא התאכזבתי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•oziko
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

ספר דק בן 107 עמודים, המכיל נובלה ו4 סיפורים קצרים. כמו כל הספרים של קרת, גם בספר הזה יש את הכתיבה הפוסט מודרנית הייחודית שלו, עלילה חסרת הגיון המתרחשת בעולם אלטרנטיבי, ותיאורים אנושיים נוגעים ללב. בול למי שאוהב. בנובלה 'הקייטנה של קנלר' מציע קרת עולם אחר לאנשים שבחרו ללכת מכאן, והוא לא יותר טוב, אולי קצת יותר מפוכח, אבל הרבה פחות הגיוני.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מירי הופמן
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

זה הספר הראשון של אתגר קרת שאני קורא.
אוסף של סיפורים קצרים. חלקם מובנים יותר, חלקם פחות.
כל סיפור הסתיים בהרגשה שחסר לי סוף או פרטים נוספים בסיפורים.
אהבתי מאוד את הסיפור האחרון, עם הקייטנה.
הספר העביר שעתיים בכיף.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אתי
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

הספר עוסק בחיים של לאחר המוות. מה קורה כאשר מתאבדים. הגיבור, לאחר שלקח את חייו עובר לעולם הבא. שהוא מאד דומה לעולם שלנו עם טיפה הבדלים מינורים. וזהו. אין הרבה מה לומר מעבר כי באמת שלא קורה שום דבר מיוחד בספר. אם לא העובדה שהספר משתדל לתת הרגשה שאנו נמצאים במקום מיסטי ומיוחד בעולם החדש שום דבר לא ממש קורה. הכתיבה שטחית ולא ממש מרשימה. הגיבור עובר מאין מסע אבל גם הוא לא ממש מעניין. הדמויות רדודות ויש הרגשה שלפעמים השפה מאד ילדותית. מהכרותי עם הסופר זה פשוט סגנון הכתיבה שבו הוא משתמש.

אנסה לא לקטול את הספר לגמרי אך לא אהבתי.
יש לי תחושה שהספר היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח אם רק היה מושקע טיפה יותר מאמץ לספר סיפור בעל תוכן ולא סתם חוט עלילה עם דמויות שאין איתם כל הזדהות ולבסוף הספר נגמר ללא שום סיום משמעותי.

הרעיון דווקא מאד מקורי ואני מעריך את הכישורים של אתגר קרת. אבל הספר לא עניין אותי.
ומכיוון שזה הספר השלישי שלו שאני קורא אני כבר מכיר את הסגנון והשפה שלו. לא מרשים אבל חבל מאד על יכולות מבוזבזות של אדם מאד מוכשר. (קרת). ספר בסדר ולא יותר. נקודות בונוס על המקוריות ונקודות מינוס על ההחמצה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•johndoe
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

אתגר קרת הוא אמן הקומפקטיות. ב"קייטנה של קנלר", שהוא יותר קסם מאשר אוסף סיפורים, נמצא קרת במיטבו.
אלו סיפורים מופרעים שמתקיימים על סף המציאות - עם רגל אחת בפנים והשנייה בחוץ, דורכת במחוזות פטנסטיים שאינם שכיחים מספיק בספרות המיינסטרים העברית וחבל. אמנם רמתם לא תמיד אחידה, אבל כש"הקייטנה" נוסקת, היא תופסת גובה. ראויים לציון במיוחד הסיפור "הג'ננה של נמרוד" והנובלה המופתית "הקייטנה של קנלר", עליה ארחיב בהמשך.
קרת כותב בקוצר נשימה אופייני וחולם רחוק. לא תמצאו כאן מונולוגים שייקספירים וגם לא פסקאות עוצרות נשימה על יופיו של הטבע. אז מה כן יש? בעיקר כתיבה תמציתית ויחס מדויק של הומור-רצינות. שימו לב כי דין כתיבה תמציתית אינו כדין כתיבה גרועה. אפילו להפך. הכתיבה מיוחדת במינה וראויה להילקח ברצינות על אף פשטותה. אתגר קרת, כמו תמיד, גודש את הסאה ביצירתיות, כישרון רב וחן שלא ניתן להכחשה. ולמי אכפת אם זה עוד מאותו דבר? אם "צינורות" דומה ל"געגועיי לקיסינג'ר" שדומה ל"קייטנה של קנלר" שמזכיר מאוד את "תקלה בקצה הגלקסיה"? אתגר קרת עושה בהצלחה את מה שהוא עושה הכי טוב כבר שנים ומבקיע גולים פעם אחר פעם במגרש הביתי של דמיונו.
הנובלה על שמה קרוי אוסף זה היא גולת הכותרת. היא מתרחשת בעולם אליו מגיעים כל מי שמתאבד, ומסתבר שהוא לא עד כדי כך שונה מהעולם הרגיל. גיבור הסיפור מוצא עבודה בפיצרייה קמיקזה (אחלה שם) ולאחר מכן יוצא למסע לחיפוש אחר אהובתו שהתאבדה לפניו. על הדרך הוא מוצא את ליהיא, שגם בה הוא מספיק להתאהב. הם מבזבזים את הזמן אחד של השנייה בקייטנה של קנלר, מין פעוטון מופקר למתאבדים, ועסוקים בלחיות ללא משמעות, ללא מוות שנראה באופק, מפוכחים יותר מאי פעם לאחר התאבדות שנראתה בהתחלה כמו הצעד האחרון וכעת נראית כמו עוד מאותו הדבר. זהו סיפור נוגע ללב, ללא הציניות שנהוג לשייך לכתיבתו של קרת.
הסיפורים "שפריץ מהגיהנום" ו"רחם" חלשים משמעותית משאר האוסף, אבל הם קצרים ולא מזיקים. אפשר לדלג.
מומלץ בחום לחסרי סבלנות.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

חמוד חמוד חמוד.
ספר קליל שנורא כיף לקרוא. שוב סיפורים הזויים ונהדרים מאת אתגר קרת הישראלי הנהדר. כלכך הרבה דמיון.
סיפור על נהג אוטובוס שרצה להיות אלוהים - מצחיק, נהדר ואפילו אפשר לומר מרגש
הג'ננה של נמרוד - כנראה הסיפור האהוב עליי בינתיים. בעקבות העובדה שאני מכירה כמה אנשים עם בעיות נפשיות נגע בי במיוחד וגרם לי להבין את זה טיפה יותר
שפריץ מהגיהינום - פשוט סיפור כל כך חמוד ומקסים
רחם - מוזר מידי בשבילי. פשוט כל כך הזוי
הקייטנה של קנלר - נהדר. מלא בדמיון וחוש הומור
בסך הכל נהניתי מאוד מהספר ולא יכולתי להפסיק לקרוא היה עצוב לי שנגמר

לפני 11 שנים•roni2505
הקייטנה של קנלר

הקייטנה של קנלר

אתגר קרת

את "הקייטנה של קנלר" קראתי לפני חצי שנה ומיד התאהבתי בו.
זהו אחד משלושה ספרים של אתגר קרת שיצא לי עד עכשיו לקרוא- לפניו קראתי את "פתאום דפיקה בדלת" ואחריו את "אניהו" ולפי דעתי זהו ללא ספק הספר הטוב ביותר שלו.
יש לקרת יכולת מופלאה לספר סיפורים די סתמיים לכאורה ששובים אותך מיד, וככל שאתה מתעמק בהם אתה מבין כמה מלאכת מחשבת יש בכל סיפור וסיפור.
הסיפור שהכי אהבת בספר הוא הרומן הקצר "הקייטנה של קנלר" שעל שמו נקרא הספר. הוא יותר ארוך מכל הסיפורים של קרת, גם בספר הזה וגם בספרים האחרים.
הוא מספר על עולם שרק מי שמתאבד מגיע עליו ועל החיפוש התמידי אחר אושר ומשמעות לחיים שלא נפסק לעולם, גם לא בעולמות אחרים/מקבילים לשלנו.
ספר קליל ופשוט לקריאה, שאי אפשר לניח מהיד לשנייה. מקסים, מעניין ופשוט נוגע ללב!
אני אהבתי אותו מאוד, מקווה שגם אתם...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•טולקין
דירוג
4.0
לפני 4 שנים

“את אתגר קרת אהבתי עוד ממש מזמן, למרות העובדה שמעולם לא סיימתי שום ספר שלו, ואני לפחות באמצע של כל אח”